המאבק להנצחת העוני

הרמב״ם כתב לפני מאות שנים על שמונה מעלות של צדקה, כשהגבוהה מביניהן מתבססת על תמיכה אמיתית, כזו שיוצרת בסופו של דבר עצמאות אצל הנזקק. זה לא סל מזון או תרומה חד פעמית, אלא יצירת יכולת אל אדם לעמוד על רגליו. כך הלוואה, עבודה, שותפות או כל דרך שתמנע מהנתמך להזדקק שוב לבריות, היא דרך טובה יותר לעזור ולתרום. מעבר לעניין הרווחתי, מדובר פה גם על מחשבה על הכבוד האנושי. צדקה, לפי הרמב״ם, לא אמורה ליצר תלות, אלא אמורה לדאוג לאדם במקרה נקודתי ולעזור לו לתפקד ולקיים את עצמו בהמשך. זאת אומרת, שככל שהעזרה קבועה ולא מעודדת עצמאות, כך היא גם פחות מוסרית.

בנקודה זו ממש נכנסת הציניות בתכנית תלושי המזון שמקדם חבר הכנסת אריה דרעי. בניגוד למנגנון שמקדם נזקקים כך שיוכלו בהמשך לצאת מהעוני בו הם חיים, הוא מבקש להפוך את תלושי המזון לכלי קבוע ותפור למידותיו של מגזר מסוים. הקריטריונים החדשים שעומדים כעת אינם קשורים למצב תעסוקתי, להכנסה ריאלית, לנכסים או למיצוי כושר השתכרות אלא למאפיינים שמותאמים היטב למבנה המשפחה החרדית. בין הקריטריונים ניתן למצוא מספר ילדים, זכאות להנחת ארנונה ובעיקר עבר קודם של קבלת סיוע.

הקריטריונים האלה אינם רק לא הוגנים, אלא בעיתיים במובנים נוספים. הם מחזקים עוד את התחושה הרווחת בציבור הכללי כי יש מי שעובד קשה, מתפרנס ומקיים את עצמו ויש את מי שדרעי חפץ ביקרו. משפחה שבה שני ההורים עובדים ומשתכרים מעט מעל קו העוני לא תיכנס לקריטריון עבור תלושי מזון, אך משפחה בה ההשתתפות בשוק העבודה נמוך דווקא כן, ויתכן ואף המשפחה הראשונה תממן במידה מסוימת את השניה.

לא גזירת גורל

הטיעון עליו מצביעים תומכי המהלך של דרעי, כי המשפחות החרדיות הן הנזקקות ביותר ולכן זוכות לתמיכה רחבה, מתעלם מהעובדה שלא מדובר פה בגזירת שמיים אלא בבחירה. שיעור התעסוקה הנמוך בקרב גברים חרדים לא משקף מצב נקודתי זמני, אלא מדיניות והלך רוח. אין סיבה שהמדינה, או ליתר דיוק, כלל משקי הבית העובדים ומשלמי המיסים, יממנו בחירה מתמשכת להימנע משוק העבודה ומרכישת השכלה. הקריטריונים החדשים לקבלת תלושי מזון לא בוחנים פוטנציאל תעסוקתי ולא מעודדים רכישת כישורים רלוונטיים לימינו. זהו תמריץ מובהק להישאר בעוני קבוע ומתמשך.

אולי יעניין אתכם

עוד בכלכלה כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות

עוד בכלכלה אחרי שלוש שנות מלחמה, הכלכלה הישראלית חזקה יותר מכלכלות מובילות במערב

הנקודה הזו, היא בדיוק ההפך ממה שיכוון אליו הרמב״ם. במקום לחזק את ידו של אדם, המנגנון הנוכחי מחזק את התלות שלו בו. לא נוצר פה תמריץ לעצמאות, אלא שוכלל פה תמריץ לוותר עליה. המנגנון מבקש לייצר תנאים בהם עוני הוא תירוץ למי שמבקש לחיות על תקציב ציבורי קבוע. תלושי מזון לא אמורים להיות בסיס לקיום, אלא תמיכה למי שידו, על אף המאמצים, אינה משגת. מדובר בכלי חירום שמנוצל על ידי מגזר אחד ובהכרח על חשבון נזקקים אחרים התלויים בו על מנת לצאת ממשברים נקודתיים.

מדיניות רווחה טובה תהיה שילוב ותנאי בין השניים. לדוגמא, תלושי המזון יחולקו למי שרוכש השכלה הרלוונטית לשוק העבודה ומוכיח כוונה וניסיון משמעותיים לצאת ממעגל העוני. כאשר המדינה מעדיפה להשקיע בתמיכה מתמדת במקום בקורסים מקצועיים, הכשרות טכנולוגיות, הסבות מקצועיות או בהנגשת עבודה היא לא מפחיתה עוני, היא מקדמת אותו.

שאלה על דמותה של החברה הישראלית

צמצום תלושי המזון יכול להיות צעד שיקדם את הציבור החרדי עצמו ויעצים אותו, ולא בגלל שצריך ללמד אותו איזשהו מוסר השכל, אלא מכיוון שעצמאות כלכלית היא אינטרס אנושי בסיסי ולא מגזרי. חברה שמרוויחה יותר יכולה באופן מיטבי יותר לנהל את כלכלת המשפחה. הכנסה גבוהה יכולה לתרום גם לתחומים החשובים לחברה החרדית, כמו הגדלת המשפחה, רמת ההשכלה וכן הבריאות. קשה לדמיין הורים שאינם מתארים ביטחון ויציבות כלכלית בעתיד ילדיהם, וגמילה משירותי רווחה ממשלתיים היא הדרך הבטוחה ליציבות שאינה תלויה בחסדי קצבה.

לעומת זאת, תלות כלכלית מייצרת רק אשליה של ביטחון. זו יציבות כל עוד התקציב מאושר, הפוליטיקאים מתרצים ומנגנוני התמיכה נשארים בדיוק אותו הדבר. אין שום הבטחה שהמצב הפוליטי יישאר כמו שהוא. אין שום הבטחה שממשלה אחרת לא תשנה את המדיניות, ובמקרה כזה, הקרקע תחת רגליהן של משפחות רבות עלולה להישמט. שינוי תקציבי, משבר פוליטי, משבר כלכלי או שינוי קריטריונים, וכל המבנה הכלכלי חברתי של מיעוט שרק הולך וגדל עלול לקרוס. מדובר ביציבות על תנאי וההווה אולי נוח, אבל העתיד לוקה בחסר. משפחה שאינה מחזיקה במקצוע, ביכולת חיסכון או בהכנסה עצמאית חשופה לכל שינוי פוליטי.

וכך אנחנו עומדים מול שאלה רחבה הרבה יותר מאשר מדיניות רווחה, זו שאלה על דמותה של החברה הישראלית. האם נבחר במודל רווחה שמקדם עצמאות או במודל רווחה שמתגמל הימנעות מאחריות? האם אנחנו, כחברה יהודית, מאמינים בצדקה שמחזירה אדם למסלול או במערכת שמעדיפה להנציח תלות? אפשר להניח את הדברים על מקומם ולומר את האמת. אין פה מניעים אמיתיים של דאגה לחלשים, אלא מניעים אנוכיים של צבירת הון פוליטי.

הכותבת היא סמנכ"לית עמותת 'האינטרס שלנו'