"אמריקה תחילה אבל לא לבד": על אנטישמיות בימין האמריקאי

“אמריקה תחילה אבל לא לבד”: פאנל מרתק בוועידת מיאמי על אנטישמיות בימין האמריקאי

בהנחיית אריאלה נובק, ובהשתתפות בריאן לייב ו־רבי מנקן, התקיים בוועידת מיאמי פאנל מרתק שעסק בשאלת האנטישמיות בתוך המחנה השמרני בארה״ב סוגיה שהפכה בשנה האחרונה לטעונה במיוחד.

נובק פתחה בשאלה ישירה על דמויות כמו טאקר קרלסון, קנדיס אוונס וניק פואנטס, שלדבריה “מפלרטטים עם הקטנת זכר השואה וסטריאוטיפים יהודיים”, ותהתה כיצד קונסרבטיבים מהמיינסטרים יכולים לבלום את הנרטיב הזה לפני שיכה שורש עמוק יותר בתוך התנועה.

בריאן לייב השיב בחריפות:
“זו שאלה טעונה, והתשובה חייבת להיות ברורה כולם צריכים לדבר בקול רם. אי אפשר לעצום עיניים מול הקיצוניים. יש היום דמויות קצה שמכתיבות שיח ברמה הלאומית, המדינתית והמקומית. מי שבאמת אכפת לו להילחם באנטישמיות חייב להשמיע קול ברור וחד”.

אולי יעניין אתכם

עוד בכנסים תעודות הוקרה למובילי עשייה על תרומתם למדינת ישראל

עוד בכנסים "הקשר בין יהדות ארה״ב לישראל הוא אחריות יומיומית"

לדבריו, שתיקה משיקולים פוליטיים או כלכליים היא טעות מסוכנת:
“יש אנשים שמפחדים לדבר כי זה עלול לפגוע בקריירה או בעסקים זו בדיוק אותה חשיבת פחד שאיפשרה עוולות היסטוריות. חייבים להבחין בין טוב לרע, ולא משנה מאיזה צד המתקפה מגיעה”.

הרב מנקן ביקש לחדד את גבולות הגזרה:
“אנטישמיות אינה ביקורת על מדיניות ישראל. נוצרי יכול לבקר את ישראל מבלי להיות אנטישמי, זה נכון. אבל מה שטאקר קרלסון, ניק פואנטס ואילהן עומאר עושים זה כבר לא ביקורת, זה דה־לגיטימציה של יהודים כקבוצה”.

הוא ציין כי גם מימין וגם משמאל יש קווים אדומים ברורים:
“כששיח חוזר לאותם שני מוטיבים עתיקים שהיהודים גנבים ושאינם הוגנים כלפי העולם זו אנטישמיות, נקודה.”

לקראת סיום התייחסה נובק לאמירה כי “אמריקה תחילה אינה אומרת אמריקה לבד”, והזהירה מפני גל הבדלנות החדש.
לייב חיזק:
“יש במפלגה הרפובליקנית מיעוט שאומר ״אמריקה לבד תחילה״. הם המיעוט, לא הרוב. אמריקה חזקה בזכות בעלי הברית שלה וישראל היא בעלת ברית אסטרטגית, ערכית וביטחונית”.

הוא אף התייחס לדברי טאקר קרלסון על רצונו לרכוש בית בדוחא:
הבוקר קראתי שטאקר קרלסון אמר שהוא שוקל לרכוש בית בדוחא, כתגובה לטענות שהוא משמש שופר של קטאר. לדבריו, העובדה שהוא אמריקאי ואדם חופשי מאפשרת לו להיות בכל מקום שירצה להיות בו

שלושת הדוברים הסכימו כי המאבק באנטישמיות אינו יכול להישאר בגדר הצהרה אלא מחייב פעולה פוליטית, ציבורית וערכית יומיומית:
“זו לא רק שאלה של ישראל”, סיכם רבי מנקן, “זו שאלה של עתידה של התרבות האמריקאית כולה”.