עסקה מסחרית עם רווחים אסטרטגיים-לאומיים

עסקת ייצוא הגז בין ישראל למצרים שפורסמה על ידי ראש ממשלת ישראל ב17 בדצמבר אינה הסכם בין־מדינתי, אלא חוזה מסחרי בין חברות האנרגיה השותפות במאגר לוויתן הישראלי לחברות האנרגיה המצריות. העסקה דרשה אישורים רגולטוריים של ממשלות ישראל ומצרים שאישרו את הייצוא והייבוא בהתאמה, אך חשוב להדגיש שהממשלות אינן מהוות צדדים להסכם. למעשה ההסכם פורסם באוגוסט, אך נשמר מחוץ לאור הזרקורים הציבורי עד אשר קיבל לאחרונה את האישורים הרגולטוריים הנדרשים.

מדובר בעסקת ייצוא ענקית הנאמדת בשווי של 112 מיליארד שקלים. לפי ראש הממשלה נתניהו, ההכנסות ממסים ותמלוגים צפויים להסתכם בכ-58 מיליארד שקלים, נתון המשקף תרומה תקציבית משמעותית למדינת ישראל לאורך שנים. ההסכם ידרוש השקעות נרחבות בתשתיות בישראל בהיקפים של מיליארדי שקלים הכוללות שדרוג והרחבת צינורות ההולכה. אלו אינן הוצאות שוליות, אך הן צפוית להגדיל את יכולת האספקה גם למשק המקומי ולכן יש לראות בהן השקעה אסטרטגית ארוכת טווח.

לפי סוכנות הידיעות רויטרס, על פי ההסכם, מאגר לווייתן, שבו עתודות של כ־600 מיליארד מטרים מעוקבים, ימכור לחברות האנרגיה של מצרים כ־130 מיליארד מטרים מעוקבים של גז טבעי עד שנת 2040, או עד להשלמת ייצוא היקף החוזה, כפי שמסרה בהודעה חברת NewMed, השותפה המרכזית במאגר לוויתן.

לצד היתרונות הכלכליים של ההסכם, יש לו גם משמעויות על המעמד האזורי של מדינת ישראל בכך שהוא מקרין על הנכסיות של ישראל כייצואנית גז משמעותית במזרח התיכון. זאת משום שההסכם משקף את הפיכתו של הגז הטבעי לכלי השפעה כלכלי ולא רק משאב אנרגטי. תקופת החוזה, הנמשכת עד שנת 2040, אינה רק נתון טכני. אלא היא מייצרת יציבות, ציפיות והעמקת התלות ההדדית, הן בהקשר הכלכלי והן בהקשר האזורי.

אולי יעניין אתכם

עוד בכלכלה הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

עוד בכלכלה כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות

הפקת הגז של מצרים בשנת 2025 בין ינואר ועד לסוף ספטמבר הגיעה ל־31.8 מיליארד מטרים מעוקבים (BCM) בלבד, לפי נתוני המיזם הבינלאומי לשיתוף נתונים אנרגטיים Joint Organizations Data Initiative (JODI), אשר מסתמך רק על נתונים רשמיים שמדווחות ממשלות. זהו היקף ההפקה השני הכי נמוך של מצרים במסד הנתונים של JODI, כאשר רק בשנת 2016 נרשמה הפקה נמוכה יותר – מעט פחות מ־31 BCM בין ינואר לספטמבר. נתון זה מספק את הרקע הכלכלי-אנרגטי להבנת האינטרס המצרי, ומבהיר כי ההסכם נובע מצורך כלכלי ממשי של הצד המצרי.

יתרון נוסף של ההסכם הוא שחלק משמעותי מהמיסים והתמלוגים של מדינת ישראל תקבל מההסכם, שכאמור מוערכים בכ-58 מיליארד שקלים, הוא שחלק משמעותי זורם לקרן העושר, ופה המקום להסביר מהי וכיצד היא משרתת את הכלכלה הישראלית ואת האזרחים.

קרן העושר של ישראל (הנקראת גם 'קרן אזרחי ישראל') היא קרן ממשלתית שהוקמה כדי שלא “לבזבז את הרווחים מהגז על הדרך”, אלא לשמור אותו בצד ולהשקיע אותו בצורה אחראית, ובכך להבטיח שהוא ישמש גם את הילדים והנכדים שלנו, ולא רק את הצרכים המיידיים של המדינה. המטרה היא שהמדינה תהיה תלויה פחות בהכנסות חד־פעמיות, ותוכל להתמודד טוב יותר עם משברים כלכליים בעתיד. האדריכל המרכזי שהקים את הקרן הינו יובל שטייניץ, שכיהן כשר האוצר ולאחר מכן כשר האנרגיה, והוביל את חקיקת מנגנון המיסוי על רווחי הגז ואת ההחלטה לנתב את ההכנסות העודפות לקרן ייעודית.

בסיכומו של דבר, עסקת ייצוא הגז עם מצרים איננה רק עסקת ייצוא רחבת היקף, אלא מהלך כלכלי־אסטרטגי רב־שכבתי בעבור מדינת ישראל. היא מעגנת הכנסות משמעותיות למדינת ישראל לאורך שנים, מצדיקה השקעות בתשתיות שמחזקות גם את המשק המקומי, ותורמת לחיזוק הכלכלה הישראלית באמצעות הזרמת חלק מההכנסות לקרן אזרחי ישראל. במקביל, היא מחזקת את מעמדה האזורי של ישראל כיצואנית גז מרכזית, תוך יצירת תלות כלכלית הדדית שמבוססת על אינטרסים ולא על הצהרות מדיניות. דווקא העובדה שמדובר בהסכם מסחרי, ולא בהסכם בין־מדינתי, היא שמקנה לו עמידות ויציבות לאורך זמן. במציאות אזורית וכלכלית תנודתית, זהו שילוב נדיר של אינטרס כלכלי, אחריות ציבורית ותבונה אסטרטגית.

הכותב הוא יועץ כלכלי שייעץ למשרדי ממשלה שונים