החוק בדרך: כך תוקם העיר הצבאית שתשפוט את מחבלי הנוח'בה

במהלך חודש מאי השנה, קצת יותר משנה וחצי מאז שהתרגש עלינו טבח שמחת תורה, הגיע נציג השב"כ לדיון בוועדת המשנה החסויה של ועדת החוקה. נושא הדיון היה הצורך להתחיל להניע את כל תהליך הקמתו של המערך המשפטי המיוחד שאמור לשפוט ולהעניש את מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי, ביחד עם מחבלים עזתים נוספים ללא שיוך ארגוני, אלו שמכונים במקומותינו בעזות מצח שאין כדוגמתה "אזרחים".

זו הייתה הפעם הראשונה שנציג מטעם השב"כ הגיע לדיונים החסויים שמקיימת הוועדה. עד אז הועברו עמדות גופי הביטחון השונים באמצעות מסרים כאלו ואחרים. חברי הוועדה היו משוכנעים שבדיוק כפי שקרה עד לאותו דיון, גם הפעם יוסבר להם שאסור בשום פנים ואופן להתקדם עם החוק שאמור לטפל במחבלים מעזה, מכיוון שהדבר עלול לסכן את החטופים הישראלים שמוחזקים בידי חמאס. אלא שנציג שירות הביטחון הכללי הדהים את הנוכחים כשאמר שאפשר לעסוק בנושא ולקדם את הצעת החוק. יש הבדל, כך הסביר, בין עיסוק בחוק לבין שלב הביצוע של ההליכים המשפטיים עצמם נגד אותם מחבלים שפלשו לישראל.

לאחר שהתאוששו מעט מההלם וקלטו שייתכן שעד היום פשוט מרחו אותם, החליטו יושב ראש הוועדה חבר הכנסת שמחה רוטמן, והיוזמת השנייה של הצעת החוק חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, שמבחינתם תמה תקופת ההמתנה והמריחה. הם מעלים את הצעת החוק. ואכן, בהמשך אותו חודש אישרה מליאת הכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק שעוסקת בהעמדתם לדין של המחבלים העזתים. זה קרה יותר משלושה חודשים לפני שהושגה העסקה לשחרור החטופים. האם קידום החוק פגע בעסקה או טרפד את שחרור החטופים החיים? ראינו במו עינינו שלא.

וכאן נשאלת השאלה, האם במשך קרוב לשנתיים משרד המשפטים, בכירי הדרג המדיני, הייעוץ המשפטי לממשלה וגופי הביטחון במדינת ישראל גררו רגליים, מי בכוונת מכוון ומי ברשלנות, ולא רצו לעסוק בתפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא "מה עושים במחבלי שמחת תורה שכלואים בישראל"?

אולי יעניין אתכם

עוד בפוליטיקה 12 יום לבחירות: מה יקרה בעשר ודקה?

עוד בפוליטיקה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

במשך יותר משנה וחצי היה נראה שדרגי המקצוע במשרד המשפטים, ובעיקר הייעוץ המשפטי לממשלה, לא רוצים לרוץ קדימה. במקרה של שר המשפטים יריב לוין זה השתנה מתקופה לתקופה. היו ימים שנתן את ברכתו וימים אחרים שהתעקש שיש מניעה. באחת הישיבות שהתקיימו במשרד המשפטים הרגישו חלק מהנוכחים בחדר שהיועצת המשפטית לממשלה, עורכת הדין גלי בהרב־מיארה, מנסה לא פעם לכבות את הדיון. "השר", פנתה האחרונה באחת ההזדמנויות לשר לוין, "לא טוב לנהל את הדיון הזה, לא כולם פה עובדי המשרד". כשהיועמ"שית אמרה שלא כולם פה עובדי המשרד, היא ככל הנראה התכוונה בעיקר לנוכחות של יושב ראש ועדת החוקה חבר הכנסת רוטמן, שהצטרף לדיון בניסיון לזרז את משרד המשפטים לאחר קרוב לשנה שבה הוא וחברת הכנסת מלינובסקי ניסו בכל דרך להזיז את המערכת בנושא. השר לוין השיב לעורכת הדין בהרב־מיארה שהייתה לה כמעט שנה להרים את האירוע אך היא לא עשתה זאת. "אדוני השר", ענתה בחזרה, "אבל אתה יודע שיש מניעה". מהי אותה "מניעה" שהזכירו היועמ"שית וגם שר המשפטים עצמו? למעשה, "המניעה" החלה כבר בשלב עסקת שחרור החטופים הראשונה, זו שהתרחשה עוד בחודש נובמבר 2023. ראש הממשלה נתניהו ביקש אז שלא לקדם את הנושא, ומשם נוצרה אותה "מניעה".

בנקודה זו בישיבה הבהיר השר לוין שאין מניעה לבצע עבודת מטה פנימית. "גם אם לא ניתן לקיים את דיוני הוועדה בכנסת, אין מניעה לקיים אותם אצלנו במשרד", הודיע ליועצת המשפטית לממשלה. אך היא חזרה שוב על טענתה שיש מניעה. ואם המלחמה הייתה נמשכת עוד כמה שנים, אז גם המניעה תתארך בהתאם? המסר של לוין היה שאם המשרד לא יבצע את עבודת המטה המדוברת, תקודם הצעת החוק הפרטית. אלא שגם לאחר אותה ישיבה, מלבד כמה דיונים ללא שורה תחתונה, לא קרה כמעט דבר בנושא. בשלב מסוים נפגש רוטמן עם ראש הממשלה וניסה על הדרך להבין מהי אותה "מניעה" מפורסמת. נתניהו היה נראה מופתע מהשאלה. "תתקדמו", אמר ונתן אור ירוק להצעת החוק. עוברים חודשיים, ושוב השר לוין והייעוץ המשפטי מדברים על מניעה. מה הולך כאן? האם זה נתניהו ששינה את דעתו? לא ברור.

כשהגיע לכנסת מתאם נושא החטופים גל הירש, והודיע שיש בעיה עם חוק עונש מוות למחבלים שביקש לקדם אז השר בן גביר, לרוטמן ולמלינובסקי הוא אמר שעם החוק שלהם אין שום בעיה והם רשאים להמשיך. לפני חודשיים, לאחר שחרור כל החטופים החיים, כשהודיע שר המשפטים לרוטמן שהוסרה סוף כל סוף המניעה, כבר חיכתה לו בכנסת עבודת המטה שעשו מלינובסקי ורוטמן. למרות שבמשך חודשים ארוכים דקלמו להם מכל כיוון על אותה מניעה, הם לא חיכו ועבדו מול כל גורם מקצועי שהסכים לדבר איתם. ביום שהגיע האור הירוק משר המשפטים, הצעת החוק כבר הייתה מוכנה. השבוע היא הוכנה בוועדה לקריאה ראשונה.

כשהקואליציה והאופוזיציה משלבות ידיים

כשיש מי שטוען שהכנסת היא גוף חסר עצמאות שהפך לשלוחה של הממשלה, המקרה הזה מדגים בדיוק את ההפך. אם חברי הכנסת מלינובסקי ורוטמן לא היו דוחפים בצעקות את משרדי הממשלה, הנושא לא היה מקודם. יותר מזה, בשלבים הראשונים של גיבוש המתווה לשיפוט המחבלים העזתים, בפרקליטות לא היו מוכנים לשמוע על שימוש בעבירת השמדת עם. "למה כשבעבר מחבל ירה רקטה והרג ישראלים, או שלח מחבל מתאבד לתל אביב, זה לא היה השמדת עם?", שאלו בתגובה. התשובה שקיבלו מרוטמן ומלינובסקי הייתה שאם מדינת ישראל נהגה בטמטום כל השנים, זה לא אומר שצריך להמשיך להתנהג על פי אותה גישה מטומטמת גם עכשיו. היה זה ראש הממשלה הראשון בכבודו ובעצמו – כשהוחלט לבטל את עונש המוות בישראל והוא נשאל לגבי מחבלים, השיב בן גוריון בזמנו שבעבורם אין צורך בחוק עונש המוות, שהרי יש את חוק השמדת עם, ואין שום בעיה לגזור באמצעותו עונש מוות על מחבלים.

וכאן נכנס סיפור המאבק בין החוק של השר לביטחון לאומי בן גביר לבין החוק של רוטמן ומלינובסקי. לבן גביר אין כוונות רעות, וייאמר לזכותו שהוא הולך עם תפיסת חוק עונש מוות למחבלים לא מאתמול. הוא באמת מאמין בחוק הזה. אלא שבכל מה שנוגע למחבלי שמחת תורה, החוק של בן גביר לא רק שלא יועיל, הוא יעשה בדיוק את ההפך. מעבר לעובדה שהוא קובע עבירה חדשה וענישה חדשה, והכול בדיעבד, יש פה חוסר הבנה של גודל האירוע. עבודת המטה שנערכה בכנסת נמשכה שנתיים ובוצעה בשיתוף הנהלת בתי המשפט, הייעוץ המשפטי (שהוכרח להיכנס לאירוע) וגורמים נוספים. וכולם הגיעו למסקנה שללא מערך שיפוט רציני, שיכלול סדרת שינויים פרוצדורליים משמעותיים, המשפט של המחבלים מעזה לעולם לא יתחיל. מלבד כמות החומרים האין־סופית, יש לבנות אולם בערך בגודל של אצטדיון בלומפילד כדי לנהל את הדיונים, בגלל כל מיני הוראות שנוגעות לנוכחות של המחבלים בדיון.

צריך להבין משהו בסיסי: אם יעמידו את המחבלים לדין רק על עבירות רצח ואונס, כפי שיקרה בחוק של בן גביר, אפשר להגיד שהפסדנו את האירוע. בן גביר שאל שאלה טובה. הרי גם במקרה של אייכמן חוקק רטרואקטיבית החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. וזה נכון, רק בהבדל אחד דרמטי – כשהנאצים עבדו בלהשמיד את העם היהודי, מדינת ישראל לא הייתה קיימת. אז ברור שלאחר הקמת המדינה היה צריך לחוקק חוק שיעסוק בנאצים, בדיעבד. וגם לגביו, במבחן התוצאה הוא זכה רק ל־50 אחוזי הצלחה, שהם גם 50 אחוזי כישלון (הרשעת אייכמן לעומת זיכוי דמיאניוק).

בחוק שמקודם בכנסת אין עבירה או ענישה רטרואקטיבית, אלא מסמיכים את בית המשפט לדון בעבירות שכולן כבר קיימות (חוק להשמדת עם וחוק פגיעה בריבונות, שבשניהם קיים עונש מוות). ולא פחות חשוב מכך, הוא מאפשר לא לתקוע את בתי המשפט שנים קדימה. ללא החוק המיוחד של רוטמן ומלינובסקי, בתיקי עונש מוות יהיה צורך להעמיד הרכב מיוחד של שופטי מחוזי ועליון. מאחר שיש מאות מחבלים שאמורים לעמוד לדין, יידרשו 15 הרכבי שיפוט לכל הפחות, והמשמעות היא שלא יישארו שופטים לשאר ענייניה השוטפים של המדינה. בתי המשפט בישראל ישותקו. החוק החדש מעמיד לטובת זה בית משפט צבאי מיוחד, שמאפשר לשופטים מנוסים בדימוס להתגייס למשימה. והוא אפילו מאפשר לגזור עונש מוות בהחלטה של רוב ההרכב (ולא דורש פה אחד).

הרגע שבו הבינו בכנסת שגם מערכת המשפט מבינה את גודל השעה היה כשהגיע המסמך המשפטי של הנהלת בתי המשפט, שציין שעונש מוות הוא חלק משמעותי מניהול משפטי המחבלים. העובדה שהחוק הזה הובל בשילוב ידיים של חבר כנסת מהקואליציה וחברת כנסת מהאופוזיציה הוסיף לנקיות התהליך, וגם יוביל לאישורו בכנסת, גם אם לא ייפתר הוויכוח מול בן גביר. שילוב הידיים הזה מוכיח עוד דבר – אם היה את אותו רצון אמיתי ואת אותה התגייסות בשני הצדדים, קואליציה ואופוזיציה, ניתן היה באותה מידה גם להקים ועדת חקירה מוסכמת למחדלי טבח שמחת תורה. צריך רק לרצות להתאמץ קצת.

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

–

לתגובות:

[email protected]