דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
תוכן שיווקי

מסע החסד הבלתי ייאמן

'חסדי נעמי' מסכמת שנה מורכבת ומאתגרת שמוכיחה שדווקא כשהצורך הלאומי גדל – החסד מתעצם יחד איתו

הרב יוסף כהן, יושב ראש ומייסד 'חסדי נעמי'. צילום: שלומי יוסף
הרב יוסף כהן, יושב ראש ומייסד 'חסדי נעמי'. צילום: שלומי יוסף

יהודית בדנר

המרכז הלוגיסטי של 'חסדי נעמי' בבני ברק שוקק חיים. מלגזות נעות מכאן לשם, ארגזי מזון מוערמים לגובה התקרה, ומשאיות יוצאות אל עבר נקודות החלוקה ברחבי הארץ. בקצה המחסן, בין העובדים והמתנדבים, ניצב הרב יוסף כהן, האיש שהקים את הכול לפני 41 שנה, כשהוא בודק בקפידה שכל חבילה ארוזה כראוי וממשש בהתרגשות את הירקות הטריים: "תראי איזו סחורה מעולה הם הביאו היום!"

קשה להאמין שהאיש שיושב מולי מתמודד עם טיפולי דיאליזה ארבעה ימים בשבוע. "אני לא בחרתי בזה, אבל אני מאמין שבחרו בי משמיים להתמודד עם המחלה הזאת", אומר הרב יוסף בפשטות. "אני כמעט שנתיים בדיאליזות, וברוך ה' עדיין מצליח לעבוד ולפקח על הכול מלמעלה".

הרב יוסף כהן, בן 80, היה נשוי לשרה ז"ל ואב לשלושה ילדים, חי חיים פשוטים וצנועים שלא מעידים כלל על כך שמדובר במייסד ארגון המחלק מדי שנה מאות אלפי שקלים בצדקה ומזון ליותר מ־25,000 משפחות. כשמבקשים ממנו לחזור לשורשים, העיניים שלו מתמלאות דמעות. "גדלתי בעוני כבד, ברמות קשות שלא תאמיני", הוא נזכר בילדותו בשכונת שפירא בתל אביב בשנות החמישים. "אני זוכר איך אמא שלי הייתה שומרת את הלחם הטרי בארון ונותנת לנו לחם מאתמול, כי לחם לא טרי אוכלים פחות. לחמנייה לא חלמנו לקנות", הוא עוצר לרגע, מחייך חיוך עצוב. "היום כשאני מחלק אלפי לחמניות למשפחות מעוטות יכולת, אני לא שוכח מאיפה באתי".

אולי יעניין אתכם

הילדות הקשה לא הסתיימה עם הרעב. הרב יוסף גדל ברחוב, ולמד בבית הספר רק עד כיתה ה'. "ההשכלה שלי הייתה אפס, הייתי מפרק נחושת ברחוב כדי להשיג כמה גרושים, אבל יש לי לב ונשמה, וזה מה שמניע אותי", הוא אומר בכנות מדהימה. כשהתבגר מצא עבודה כנהג אוטובוס בחברת הסעות פרטית. העבודה הביאה לו פרנסה, אבל גם היכרות מקרוב עם מצוקה של אחרים. "הייתי רואה ילדים שעולים לאוטובוס באמצע החורף עם סנדלים או עם נעליים קרועות. תיקים קרועים, בגדים בלויים. מיד צפו בי הזיכרונות, בדיוק ככה אני גדלתי", הוא מספר, והכאב ניכר בקולו. "רחמיי נכמרו על המשפחות האלה וידעתי שאני חייב לעשות משהו".

אבל מה יכול לעשות נהג אוטובוס פשוט, שגם לו בקושי יש כסף?

"באמת לא היו לי מספיק אמצעים לעשות משהו גדול, אז החלטתי להתחיל סוג של גמ"ח לתיווך דירות. זה היה משהו קטן, אבל זה עזר".

נקודת המפנה האמיתית הגיעה בשנות השמונים המוקדמות, כאשר הרב יוסף נכח בהלוויה של אדם צדיק, איש חסד ידוע בקהילה שהיה תורם הרבה למשפחות נזקקות. "עמדתי שם בהלוויה וראיתי כמה אנשים באו להתאבל, כמה משפחות בכו על האיש הזה שעזר להם", הוא נזכר. "שאלתי את עצמי: מי ימשיך את מה שהוא התחיל? מי ידאג למשפחות האלה?". באותו רגע משהו בו נדלק, והרב החליט שהוא הולך להמשיך את פועלו. "לקחתי סלים מהשוק, הפכתי את האוטובוס שלי למחסן נייד, ובסיום העבודה הייתי עובר מדלת לדלת, אוסף מצרכים, מארגן אותם לחבילות, ועוד באותו ערב מחלק אותם למשפחות".

הרב עוצר, והפעם הדמעות מתחילות לזלוג. "לא אשכח את זה לעולם. משפחה אחת נתנה לי תפוח עץ נגוס לתרומה. תפוח נגוס! תביני שזאת הייתה הרמה שלהם. זה מה שהיה להם לתת. ואני לקחתי את התפוח הזה בשתי ידיים, ואמרתי תודה מכל הלב, כי הבנתי שזה בא מהנשמה שלהם".

הילדים מצטרפים

בהתחלה הרב עשה את הכול לבד, אבל אט אט הצטרפו אליו ילדיו. "הם ראו את אבא שלהם עובד כל הזמן, ורצו לעזור", הוא מספר. לאחר מכן הצטרפו תלמידי בית הספר ושכנים, ונוצר מערך קטן של אנשים טובים שהבינו שיש פה משהו חשוב. הארגון קיבל את שמו לזכר אימו של הרב, נעמי. "אמא שלי הייתה אישה של חסד, למרות כל העוני והקושי. היא תמיד דאגה לאחרים לפני שהיא דאגה לעצמה. רציתי שהשם שלה יחיה".

השנים חלפו, והארגון הקטן גדל מסלים באוטובוס למחסני איסוף, ומכמה משפחות לעשרות, למאות ולאלפים. "בשלב מסוים עזבתי את העבודה והקדשתי את כל כולי לעמותה", הרב מספר. "זאת הייתה ההחלטה הכי גדולה בחיים שלי. לוותר על משכורת קבועה, על ביטחון כלכלי, ולסמוך על זה שה' יספק את מה שצריך".

והוא סיפק. היום, 41 שנה מאוחר יותר, 'חסדי נעמי' הוא אחד הארגונים הגדולים בישראל בתחום הרווחה: חמישה מרכזי לוגיסטיקה ענקיים, 40 נקודות חלוקה מקריית שמונה ועד אילת, 20,000 מתנדבים וסיוע קבוע ל־25,000 משפחות. מאות טונות של מזון מועברות מדי חודש בחמש משאיות ענק. מאחורי המספרים המרשימים הללו עומדים עשרות אלפי מתנדבים: יש כאלה שממיינים סחורה במרכזים הלוגיסטיים, יש שמתרימים מזון מחנויות ומבתים פרטיים, ויש מתנדבות ייעודיות שכל השנה פוקדות דלת אחר דלת ברחבי הארץ, אוספות תרומות מזון, אורזות אותן בחבילות ומחלקות למשפחות. "כשאני מסתכל אחורה", הרב אומר, "אני לא מאמין שזה קרה. איש פשוט בלי השכלה וכסף בנה את כל זה. אבל אני יודע שזה לא אני, זה הקדוש ברוך הוא. הוא נתן לי את הכוח, הוא שלח את האנשים הטובים, והוא פתח את כל הדלתות. אני הייתי רק השליח".

משה כהן (52), בנו של הרב יוסף שלימים הפך למנכ"ל הארגון, גדל לתוך המציאות הזאת מרגע שנולד. עוד כילד היה מלווה את אביו באיסוף תרומות, רואה מקרוב את המצוקה ואת ההתגייסות למענה. היום, כשהוא עומד בראש הארגון, הוא מביא איתו שילוב של ניהול מוקפד ורגישות עמוקה לאדם שמאחורי הבקשה. "הוא גדל בצל הארגון הזה, זה כל מה שהוא ראה ועשה מאז שהיה ילד", מסביר הרב.

הקשר בין הרב יוסף לבנו משה אינו רק קשר של אב ובן, אלא שותפות עמוקה שנבנתה לאורך עשרות שנים של עשייה. כל אחד מהם מחזיק בתפקיד אחר, משלים את רעהו, ויחד הם מובילים מערך חסד רחב היקף. "הוא יושב במשרד ומתעסק בכל הלוגיסטיקה והבירוקרטיה", אומר הרב, "מנהל את העובדים, המשכורות, הביטוחים, את כל המערכת".

בעוד משה מנהל את הפעילות השוטפת ביד מקצועית, הרב יוסף משמש כדמות הרוחנית והערכית של הארגון, מפקח, מייעץ ומוודא שכל פעולה נעשית מתוך רגישות אנושית. "זו זכות גדולה", אומר הרב. "הבן שלי עניו וצנוע, הוא כליל המעלות. הוא מנהל את הכול בפשטות. כתוב שבעל גאווה והקדוש ברוך הוא לא יכולים לדור באותו עולם. משה הוא נסיך אמיתי שעושה עבודת קודש".  לדבריו, תחושת המשפחתיות אינה סיסמה. "אצלנו בארגון אנשים עובדים בין 20 ל־30 שנה. אנחנו משפחה אחת גדולה", מדגיש הרב.

לתת בכבוד, מכל הלב

אחד העקרונות הבולטים שמלווים את פעילות 'חסדי נעמי' הוא לא רק לתת, אלא איך לתת. "המטרה שלנו היא לתת מכל הלב ובצורה הכי מכובדת", מדגיש משה. כך למשל בפרויקט החזרה ללימודים, מיזם רחב היקף שמגיע לאלפי ילדים מדי שנה. "אבי תמיד עמד על כך שהתיקים יהיו ברמה הכי גבוהה, אורתופדיים, עם כל הציוד, בדיוק כמו לכל ילד אחר", הוא מספר. מאחורי ההקפדה הזאת עומדת חוויה אישית של מחסור, זיכרון של ילד שהולך לבית הספר בלי תיק ועם שקית מרשרשת, זיכרון לא פשוט שהפך לרגישות עמוקה לפרטים הקטנים.

גם חלוקת המזון החודשית נעשית מתוך הקפדה גדולה על כבודם של המקבלים. ״אנחנו מניחים את החבילות ליד הדלת בלי שום סימן מזהה, שייראה כמו משלוח רגיל מהסופר, כדי שאף אחד לא יתבייש״, מסביר משה. התפיסה הזאת מלווה את פעילות הארגון גם בתחום השמחות. לצד פעילות הסיוע היומיומית, 'חסדי נעמי' מפעילה את רשת 'ארמונות חן' (ח"ן – חסדי נעמי), חמישה אולמות אירועים מרשימים ומעוצבים המיועדים לכל זוג שמעוניין לחגוג את יום נישואיו באווירה מכובדת ובסטנדרט גבוה. הייחוד של האולמות טמון במודל החברתי שלהם: בעוד שהם משמשים כמרחב אירועים נורמטיבי לכל דבר לציבור הרחב, הם מאפשרים למשפחות מעוטות יכולת לערוך חתונה במחיר נגיש, וליתומים ויתומות להתחתן ללא עלות כלל. "אלו לא 'אולמות של נזקקים', אלא אולמות שמחים ומפוארים שפתוחים לכולם", מדגיש משה. "המטרה שלנו היא דיסקרטיות מלאה. אין שום דרך לדעת אם הזוג שעל הבמה שילם על האירוע מחיר מלא, מסובסד, או קיבל אותו כתרומה. הכבוד של המשפחות הוא הערך העליון בשבילנו".

המספרים מדברים בעד עצמם: בשנת 2025 לבדה נערכו באולמות אלו 98 חתונות ליתומים ללא עלות. לצד זאת מתפתח מנהג מרגש בקרב זוגות הבוחרים להתחתן במקום: בהשראת המסורת העתיקה של "סעודת עניים", רבים מהם מבקשים לתרום מנות מזון לנזקקים במקביל לחגיגה שלהם. כך השמחה הפרטית הופכת לחלק משרשרת של נתינה שמתרחבת הרבה מעבר לכותלי האולם.

לצד העשייה הענפה מתמודד הרב יוסף כהן עם מציאות רפואית מורכבת – טיפולי דיאליזה ארבעה ימים בשבוע. למרות זאת הוא מסרב לעצור. "בחרו בי משמיים להתמודד עם המחלה הזאת", הוא אומר בפשטות, "אני כמעט שנתיים בדיאליזה, וברוך ה' עדיין מצליח לעבוד ולפקח על הכול מלמעלה".

לפני כשנתיים חלה הידרדרות דרמטית במצבו הבריאותי של הרב יוסף. הוא אושפז בטיפול נמרץ במצב קשה, היה מורדם ומונשם וסבל מדלקת ריאות חמורה. הכליות שלו הפסיקו לתפקד. למשפחה, למתנדבים ולאלפי המשפחות שהוא עזר להן לאורך השנים, זו הייתה תקופה של תפילות אינטנסיביות וחרדה גדולה.

כשפקח את עיניו לראשונה, הדבר הראשון ששאל את משה היה על רשימה שהכין לפני חג הפורים, האם דאגו לחלק למשפחות את המתנות לאביונים כפי שנהג לעשות בכל שנה. בשביל משה זו הייתה תזכורת לכך שהחסד שאביו עושה הוא לא רק שליחות אלא דרך חיים. מאז החיים של הרב נראים קצת אחרת. "היום שלי סובב בעיקר סביב הדיאליזה, טיפולים שונים וביקורים תכופים אצל מגוון רופאים. ברבע לשמונה בבוקר אני כבר מתייצב בבית החולים. בשעות הטיפול אני קורא תהילים או יושב עם בני משה לדון בעניינים דחופים של הארגון, וחוזר הביתה מותש", הוא משתף.

הטיפולים, שנמשכים כחמש שעות בכל פעם, מחלישים את הגוף, אבל הרב לא מוותר. "מאוד קשה לעשות כמה פעמים בשבוע דיאליזה", הוא הודה. "ולא ברור כמה זמן הגוף שלי יוכל להמשיך כך. אני מאוד מקווה שימצאו לי תורם כליה".

עובדי הארגון הפכו למשפחה תומכת, והם מסייעים בכל מה שצריך. "הם לא צוות, הם מלאכים שעושים איתי חסד גדול. אני סומך עליהם ב־200 אחוז", מסכם הרב.

מלחמה על החיים

אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם טלטלו את פעילות הארגון והרחיבו אותה להיקפים שלא נראו בעבר. בתוך זמן קצר זינק מספר הפניות בעשרות אחוזים, והגיע מקהלים חדשים: משפחות מילואימניקים שנותרו בלי הכנסה יציבה, מפונים מהדרום ומהצפון, משפחות שכולות ואנשים שאיבדו בבת אחת את ביתם ורכושם. ״הבנו מיד שאנחנו נמצאים במציאות אחרת״, מספר משה, המנכ״ל. ״הקמנו מערך ייעודי למשפחות מילואימניקים, עם חבילות מזון מותאמות ומענה רחב יותר לצרכים שנוצרו. ב־40 שנות פעילות לא התמודדנו עם היקף כזה של מצוקה".

המשבר הכלכלי העמוק הוליד גם תופעה כואבת במיוחד: ״אנחנו פוגשים תורמים ותיקים שהפכו בעצמם לנתמכים״, אומר משה, ומספר על אנשים שנהגו לתרום באופן קבוע וכיום נאלצים לקבל סל מזון כדי לעבור את החודש.

ישראל מייזלר, סמנכ״ל הארגון, עדיין מתקשה לעכל את גל הפניות שהגיע עם פרוץ המלחמה. ״קיבלנו מאות פניות של מילואימניקים שיצאו מהבית במהירות כדי להגן על עם ישראל ומדינת ישראל, והמשפחות שלהם קרסו כלכלית״, הוא אומר. לדבריו, לרבים מהם זו לא הייתה מצוקה רגעית. "גם אחרי שהלחימה פחתה, משפחות רבות עדיין לא הצליחו להתאושש, וממשיכות להיתמך על ידי העמותה עד היום".

תשובה כברה, מנהלת מחלקת תמיכה ורווחה בארגון, עובדת כבר יותר מ־20 שנה ב'חסדי נעמי', והעבודה עם שורדי שואה היא זו שמרגשת אותה עד דמעות. "אנחנו מגיעים אישית לבתים של השורדים, ולראות אותם בתנאים הקשים, בבדידות ובעצב זה נורא קשה", היא מספרת בקול חנוק. "הימים האלה של החורף והקור, להיות לבד, והרבה מהם עם מוגבלויות – ממש משפיע עליהם. זה מרסק את הלב".

פרט לחלוקת המזון השבועית, תשובה מארגנת מפגשים אישיים, הדלקות נרות חנוכה משותפות וימי הולדת מיוחדים. במקום להיות עם משפחתה בהדלקת נרות, היא ארגנה הדלקת נרות לניצולת שואה עם בני נוער, "הדלקנו נרות עם גיטרה ושימחנו אותה כל כך. את לא מתארת לעצמך כמה זה עשה להם טוב, זה מוסיף להם שנים לחיים".

סיפור שנצרב בזיכרונה הוא סיפורו של קשיש בן 101 שלא מזמן חגג יום הולדת. הם הכינו לו אלבום תמונות והעניקו לו 101 ברכות מחיילים, מתלמידי בתי ספר ומשוטרים. "הסבא הזה אף פעם לא זז מהכורסה, אבל ברגע שבאנו, הוא נעמד על הרגליים ולא הפסיק לספר את סיפור ההישרדות שלו. כמה עוד יש לנו כאלה ניצולים שנשארו לנו, שאפשר לעשות להם טוב? חובה עלינו לדאוג להם", היא מפצירה בדמעות.

העמותה גם מפעילה את פרויקט 'הבית החם' – מטבח שמבשל אוכל חם למאות ניצולי שואה מדי שבוע. "הם לבד, אין מי שיכין להם, וכשהם רואים שלמישהו אכפת מהם, זה עושה להם טוב", תשובה מסבירה.

על נקודה אחת מבקש הרב יוסף לעמוד בצורה ברורה: ארגון 'חסדי נעמי' אומנם הוקם על ידי אדם חרדי, אך פועל למען הציבור כולו – חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, ללא הבדל וללא העדפות. אלמנות, משפחות של חיילים, ילדים, כולם מקבלים באופן שווה. גם בקרב המתנדבים ניכר הפסיפס הישראלי כולו: חיילים וחיילות, שוטרים, בנות שירות לאומי, סטודנטים ואזרחים מכל גוני החברה. "יש לנו שיתוף פעולה חזק ולאורך שנים גם עם צה"ל וגם עם משטרת ישראל לצד עשרות גופים וחברות עסקיות. הם אומרים שזה נותן להם כוח", מספר משה.

סייעתא דשמיא מיוחדת

הרב יוסף מספר שהעשייה מלווה לא רק בהתרחבות ובהישגים, אלא גם ברגעים לא פשוטים, כאלה שבהם הארגון עומד מול חוסר ודאות אמיתי. יש תקופות שבהן הבקשות לסיוע נערמות, ההוצאות גדלות והמשאבים מוגבלים, והאחריות הכבדה מונחת על כתפיו. דווקא בתוך הרגעים הללו, הוא אומר, מגיעים לפעמים גם רגעים שנראים כמו נס קטן.

הוא נזכר בהליכה אחת בגינה לפני כמה שנים, בתקופה שבה לא היה ברור מאיפה יגיע הכסף להמשך הפעילות. "בכיתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי לו: אין לי כלום, תעזור לי". דקות לאחר מכן, לדבריו, צלצל הטלפון הסלולרי שלו. אדם שמעולם לא פגש שאל כמה חסר לארגון לקראת החג, ובתוך רגע תרם סכום גדול. "כתוב שכל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות", אומר הרב, "ובאותו רגע הבנתי שאין לי מה לעשות חוץ מלבכות לה’, והוא נענה לתפילותיי".

גם בימים אלה, הוא מוסיף, יש רגעים שמחזקים ועוזרים להמשיך. סיוע שהתקבל לאחרונה ממשרד העבודה והרווחה, לצד תרומות גדולות כמו משאיות עמוסות בגדי ילדים, מתורגמים מיד לעזרה ממשית בשטח. "זה שווה יותר מכסף, כי אתה רואה בעיניים איך זה מגיע למשפחות", הוא אומר. לצד המאמץ והעייפות, יש גם חיבוק מהשטח, מילים טובות, ברכות והכרת תודה, שמזכירים לו ולצוות למה הם ממשיכים, גם כשהדרך לא פשוטה.

השעה כבר מאוחרת, אבל במחסנים של 'חסדי נעמי' נראה שהיום רק התחיל. בין ערמות הארגזים, המשאיות שיוצאות לדרך והטלפונים שלא מפסיקים לצלצל, קל לשכוח שמדובר בארגון שעוזר לעשרות אלפי אנשים בכל שנה. אבל כשפוגשים את האנשים שמאחורי המפעל הזה, מבינים שהכול מתחיל ונגמר בפשטות.

הרב יוסף, שהקים את הארגון במו ידיו, מסתובב בין המתנדבים בדיוק באותה צניעות שבה התחיל לפני 40 שנה. בעיניו, המסר הוא פשוט: אתם לא חייבים לבוא דרך הארגון, פשוט תפתחו את העיניים. תסתכלו על השכנה בדלת ממול, על הקשיש שיושב לבד על הספסל, על מי שנמצא ממש לידכם ומחכה למילה טובה או ליד מושטת.

"אנחנו רק השליחים", אומר אחד המתנדבים בזמן שהוא סוגר עוד ארגז של פירות וירקות. "הרב תמיד אומר לנו שהזכות הגדולה היא לא של מי שנותן, אלא שלנו, שזכינו להיות בצד שיכול לעזור. כשמישהו תורם, הוא לא רק שולח אוכל, הוא שולח תקווה. הוא אומר למשפחה בצד השני: 'אני רואה אתכם, אתם לא לבד'."

החלום של 'חסדי נעמי' לעתיד לא נמדד רק במחסנים גדולים יותר או בהתרחבות פיזית, אלא בעיקר באופן שבו החברה דואגת לחלשים שבה. השאיפה היא ליצור מציאות שבה אנשים עוזרים זה לזה בצורה ישירה, אנושית ומכבדת בלי מבוכה ובלי רעש מיותר. חיבורים שקטים בין מי שיש לו ובין מי שחסר לו, כאלה שנעשים בפשטות ומתוך כבוד, כחסד נקי. ״המטרה שלנו היא לא רק לחלק עוד חבילות מזון, אלא לעודד ערבות הדדית אמיתית. ליצור דרך שבה העזרה עוברת מאדם לאדם, בלי לפגוע בכבוד של מי שמקבל. אם נצליח לחזק את התחושה שכל אחד אחראי גם על מי שלידו, נדע שאנחנו בכיוון הנכון", מסכם משה.

בזמן שהעשייה במחסנים נמשכת אל תוך הלילה, המטרה נשארת ברורה וצנועה כמו המייסדים שלה: שכל משפחה בישראל תוכל ללכת לישון בראש שקט, בידיעה שיש מי שחושב עליה. וזה בדיוק מה ש'חסדי נעמי' מייצג – לא רק ארגון סיוע, אלא הלב הפועם של עם ישראל, שמזכיר לנו כמה כוח יש לפעולה פשוטה של נתינה.

מה לקרוא עכשיו