"המדינה מגויסת לטובת היישובים, זה משהו שלא היה קודם"

19 היישובים שאושרו בשבוע שעבר בקבינט המדיני־ביטחוני, בהתאם להצעתם של שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' ושר הביטחון ישראל כ"ץ, מסמלים למעשה את השלמת מהפכת ההתיישבות ביהודה ושומרון. יישובים אלה מצטרפים ל־50 יישובים נוספים שהוכרזו והוסדרו בשנים האחרונות. בכך עומד מספר היישובים החדשים שהוסדרו ביהודה ושומרון בשלוש השנים האחרונות על 69 – נתון המוגדר בממשלה כשיא היסטורי.

חשוב לציין כי בין היישובים הללו נמצאים גנים וכדים שבצפון השומרון, אשר פונו לפני כ־20 שנה במסגרת תוכנית ההתנתקות. ההחלטה הנוכחית מצטרפת להכרעות קודמות של הקבינט בנוגע ליישובי צפון השומרון, ובהן ההכרזה על חומש ושא־נור בחודש מאי 2025. מדובר במהלך התיישבותי רחב היקף, הכולל יישובים המוגדרים כבעלי חשיבות אסטרטגית.

מהפכה זו מתאפשרת, בין היתר, הודות לפעילותה של מינהלת ההתיישבות, שהוקמה כבר בראשית הקדנציה של הממשלה הנוכחית, מכוח ההסכמים הקואליציוניים בין הציונות הדתית לליכוד. המינהלת, שפועלת תחת אחריותו של השר הנוסף במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', הוקמה מתוך יעד אסטרטגי ברור: ריסוק הרעיון של הקמת מדינה פלשתינית ויצירת מציאות חדשה ובלתי הפיכה ביהודה ושומרון. כל המהלכים שקידמה המינהלת בשלוש השנים האחרונות נגזרים מהחזון הזה, המבקש לתת מענה למאמצי הרשות הפלשתינית בשטח, המוכרים כ"תוכנית פיאד".

כדי לממש את המהלך הזה, נדרש שינוי שורשי במנגנון שעל פיו התנהלו הדברים ביהודה ושומרון מאז שנת 1981. באותה עת הקים אריאל שרון את המינהל האזרחי, ובהמשך העמיקו הסכמי אוסלו את המבנה הקיים – מציאות שנמשכה עד לפני שלוש שנים. במודל ההוא, המינהל האזרחי נוהל על ידי קצין בדרגת תת־אלוף שמתחלף מדי שנתיים, מה שיצר מערכת שלא תמיד גילתה אהדה להתיישבות. במקביל הרשות הפלשתינית פעלה במימון אירופי בלתי מוגבל כדי לקבוע עובדות בשטח ולהתקדם בזירה הבין־לאומית, בעוד מדינת ישראל נותרה ללא מענה הולם נוכח המדינה הפלשתינית שבדרך.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

עוד מאת יוסף ארנפלד פרק נוסף בקרב על זית רענן: הריסה ופיצוי או מאבק על הבית?

הקמת מינהלת ההתיישבות שינתה את המשוואה: המדינה לקחה אחריות מלאה על ההיבטים האזרחיים, מתוך תפיסה בסיסית שיש "לאזרֵח" את ניהול האזור. לצד ההערכה העמוקה לצה"ל, הגישה המובילה היא שתפקידו הוא לעסוק בביטחון בלבד, ולא בתשתיות, רווחה, מקרקעין או סלילת כבישים – תחומים שבהם לצבא אין יתרון יחסי ושצריכים להיות מנוהלים על ידי משרדי ממשלה וגופים אזרחיים.

לשם כך בוצעו שינויים מבניים מהותיים. ראשית, סמכויות הייעוץ המשפטי הועברו מיועמ"ש איו"ש הצבאי למחלקה אזרחית חדשה שהוקמה במשרד הביטחון, המונה כ־24 משפטנים שהיום הם הסמכות המקצועית של המינהל האזרחי והשרים. שנית, הניהול האזרחי בפועל הופקד בידיו של הלל רוט – מנהל אזרחי המרכז תחתיו את כל קציני המטה בתחומי התחבורה, האפוטרופוס ועוד. יסודות אלו, המפרידים בין הצבאי לאזרחי, הם אלו שמאפשרים כעת לשנות את המציאות בשטח ולממש את החזון ההתיישבותי במלואו.

לצד השינויים המבניים, פעלה הממשלה לביטול חסמים היסטוריים שעיכבו את פיתוח ההתיישבות במשך עשורים. דוגמה בולטת לכך היא תיקון החלטת ממשלה 150. החלטה זו, שהתקבלה במקור ב־1996 במטרה להקל על הליכי התכנון, הפכה עם השנים לכבל בירוקרטי שחייב אישור של שר הביטחון בארבעה שלבים שונים לכל יחידת דיור. באמצעות תיקון ההחלטה, צומצמו שלבי האישור לשניים בלבד – מהלך ש"שחרר את הפקק" והוביל לזינוק חסר תקדים בהיקפי הבנייה.

התוצאות בשטח מדברות בעד עצמן: מתחילת הקדנציה אושרה בנייתן של יותר מ־52 אלף יחידות דיור, ושנת 2025 מסתמנת כשנת שיא היסטורית עם אישורן של כ־30 אלף יחידות דיור. לשם השוואה, בעבר עמד הממוצע על כ־3,000 עד 5,000 יחידות דיור בלבד בשנה, ושנת השיא הקודמת הגיעה ל־12 אלף יחידות בלבד.

פרט לשינוי המספרי, מדובר בשינוי מהותי של כללי המשחק מול הדרג המדיני והזירה הבין־לאומית. בעבר, כל כינוס של מועצת התכנון היה תלוי בתיאום מדיני מורכב, ולעיתים אף במכסות שהוכתבו על ידי הממשל האמריקני. גם כשהיה מלאי תכנוני זמין בפועל, רק חלק קטן ממנו אושר משיקולים פוליטיים, דבר שאילץ עריכת סלקציה בין היישובים והמועצות.

כיום, השילוב בין חילופי הממשל בארצות הברית לשינוי בהחלטה 150 יצר מציאות חדשה לחלוטין: נושאי התכנון והבנייה אינם עולים עוד לאישור הדרג המדיני כעניין שבשגרה. ועדת התכנון מתכנסת באופן קבוע מדי שבועיים, בלי קשר ללחצים חיצוניים, ומאשרת תוכניות בהתאם לצורכי השטח. למשל, היום (רביעי) צפויה הוועדה לאשר 1,033 יחידות דיור נוספות כחלק משגרת עבודתה. מדובר בשינוי יסודי שהופך את הפיתוח ביהודה ושומרון למהלך מוסדר, רציף ועצמאי.

גולת הכותרת של המהפכה הנוכחית היא הסדרת היישובים. מתחילת הקדנציה ועד היום אושרו בסך הכול 69 יישובים באמצעות חמש החלטות קבינט והחלטת ממשלה אחת. חלוקת האישורים משקפת את השינוי הדרמטי ביחסי הכוחות המדיניים: בשנים 2024-2023, תחת ממשל ביידן, אושרו 15 יישובים בלבד, בעוד שבשנת 2025, עם כניסתו של ממשל טראמפ, זינק המספר ב־54 יישובים נוספים.

תהליך ההסדרה התמקד בשני יעדים אסטרטגיים. היעד הראשון היה הסדרת מה שמכונה "ההתיישבות הצעירה". מדובר ביישובים שהוקמו כמאחזים לאחר הסכמי אוסלו ומתוך חשש מההתנתקות, כאשר התחדדה ההבנה שלא ניתן להישאר עוד בתוך גבולות הגדר הקיימים. במשך שנים סבלו יישובים אלו מחוסר הסדרה וממחסור בתשתיות ובשירותים מוניציפליים בסיסיים. נכון להיום, יעד זה הושג במלואו: ברמת החלטות הקבינט הסדרת ההתיישבות הצעירה הסתיימה, ולא נותר עוד יישוב אחד בקטגוריה זו ללא החלטת הסדרה. בהחלטה האחרונה הוסדרו היישובים האחרונים ברשימה – קידה, עדי עד, גבעת הראל ופני קדם.

היעד האסטרטגי השני, הצופה פני עתיד, הוא הקמת יישובים חדשים במיקומים בעלי חשיבות אסטרטגית. במוקד המהלך הזה עומד תיקון העוול ההיסטורי של הגירוש מצפון השומרון בתוכנית ההתנתקות. לאחר שבמאי 2024 (בהחלטת 22 היישובים) אושרו חומש ושא־נור, בהחלטה האחרונה של 2025 הושלמה המלאכה עם אישורם של גנים וכדים. בכך נסגר המעגל לחזרה אל שטחי היישובים שפונו בצפון השומרון, כחלק מחזון רחב לביסוס האחיזה היהודית באזור.

"משימת חיי: למנוע מדינה פלשתינית"

על הרציונל שעומד מאחורי הקמת מינהלת ההתיישבות מרחיב שר האוצר והשר במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ'. "כשבוחנים את המהלכים שלנו, צריך להתחיל מהשינוי המהותי באופן שבו מדינת ישראל מנהלת את יהודה ושומרון. ההישגים הכמותיים הם רק התוצאה של השינוי האיכותי הזה", אומר סמוטריץ' בשיחה עם 'בשבע'. "במשך 50 שנה ההתיישבות חיה תחת ממשל צבאי שבו הצבא ניהל אזרחים. פרט לגירעון הדמוקרטי – שבו מפקד צבאי מנהל את חייהם של אזרחים שבחרו כנסת וממשלה – זהו מנגנון מאוד לא יעיל. צבא לא אמור לדעת לנהל אזרחים. הוא יודע להילחם באויבים, וכך טוב שיהיה".

לדברי סמוטריץ', הבעיה העמוקה ביותר במודל הישן הייתה סדרי העדיפויות: "במהות, השיקול האזרחי תמיד היה בתחתית סולם העדיפויות ונדרס תחת השיקול הצבאי. הצבא מסתכל דרך פריזמה של ביטחון. אני אסיר תודה לצבא על ההגנה עלינו ועל משפחותינו, אבל התוצאה היא שהמערכת האזרחית לא קיבלה מענה. למה לא הייתה אכיפה על בנייה לא חוקית במשך שנים? כי הצבא רוצה שקט והיעדר הסלמה, גם אם המחיר הוא השתלטות פלשתינית על השטח".

סמוטריץ' מדגים את הכשל במדיניות העבר באמצעות סוגיית הפועלים והמחסומים: "הממשלה הקודמת הכפילה את כמות הפועלים שנכנסו מיהודה ושומרון, אבל אף אחד לא עצר לחשוב על המתיישב שעומד עכשיו שעתיים בפקק במחסום בדרך לעבודה. היה צריך להסדיר חניונים וכבישי גישה, אבל זה לא עניין אותם. עניין אותם רק להכניס פועלים כדי להרגיע את השטח. זו חלק מהקונספציה של שישה באוקטובר – שניתן להם כסף והם לא ירצחו אותנו".

מינהלת ההתיישבות היא למעשה משרד ממשלתי לכל דבר, עם מנכ"ל ועובדים. "העברנו את הסמכויות מאלוף הפיקוד לסגן ראש המינהל האזרחי, שהוא אזרח. כעת יש מערכת אזרחית לצד המערכת הצבאית. נכון, צריך לתאם ויש לפעמים ניגודי אינטרסים, אבל עכשיו יש גוף שקם בבוקר והולך לישון בלילה כשלנגד עיניו רק השיקול האזרחי: איך לדאוג ליותר שירות, ליותר פיתוח וליותר התיישבות".

סמוטריץ' רואה במהפכה המשפטית מרכיב קריטי לשינוי פני האזור. "אחד ממרכיבי הדגל של התוכנית הוא שהוצאנו את הייעוץ המשפטי ביהודה ושומרון מיועמ"ש איו"ש הצבאי, והעברנו אותו למחלקה המשפטית של משרד הביטחון", הוא מציין, "בנינו מערכת אזרחית שלמה עם 24 עורכי דין – זה כבר לא יושב בתוך הצבא. כשהמערכת הזאת עובדת, היא מאפשרת לנו להכריז על אדמות מדינה, לחתום על תחומי שיפוט ולהקים יישובים". לדבריו, המהלך נועד לשרת יעד מדיני ברור: "משימת חיי היא למנוע מדינה פלשתינית – להרוג את הרעיון הזה ולהוריד אותו מסדר היום דרך עובדות בשטח. אנחנו עושים בשנה מה שבעבר עשו בעשר שנים, עם אישור של יותר מ־60 אלף יחידות דיור".

השילוב בין תפקידו במשרד הביטחון לכהונתו כשר האוצר מעניק לו, לדבריו, את הכוח הדרוש לשינוי סדרי העדיפויות. "העבודה שלי כשר האוצר מאפשרת השקעות תקציביות אדירות, כמו שבעה מיליארד שקל לכבישים. מי שרוצה להביא מיליון מתיישבים לשומרון חייב תשתית כבישים מסודרת". כחלק מהחזון לניהול אזרחי, הוא מוביל כעת את הוצאת משרדי המינהל האזרחי מבסיס בית א־ל למבנה אזרחי בשער בנימין. "נתתי הנחיה למינהל הדיור הממשלתי, וכבר נחתם הסכם לבניית 5,000 מ"ר. בעזרת השם, בעוד פחות משנה תושבים לא יצטרכו להיכנס לבסיס צבאי כדי לקבל שירות. הם יגיעו למשרד ממשלתי אזרחי לכל דבר. זה טוב לציבור וזה טוב לשטח – הצבא יתעסק בביטחון והמערכת האזרחית תנהל את החיים".

בנוסף לכך הוא מדגיש כי השינוי המבני מתורגם ישירות לאחיזה בשטח, כולל בחוות החקלאיות הפרוסות ביהודה ושומרון. "הכמות יוצרת איכות. כשר אוצר אני יכול לתקצב ל־140 החוות הללו, שתופסות 700 אלף דונם, את מרכיבי הביטחון והתשתיות שהן צריכות. ברגע שניהול השטח הוא אזרחי ולא צבאי, המספרים הופכים לפנטסטיים והאחיזה שלנו משתנה לחלוטין".

פרט לפיתוח ההתיישבות ומה שכינית "עשה טוב", האם יש גם היבט של "סור מרע" במדיניות החדשה?

"בוודאי. הכפלנו פי ארבעה את כמות ההריסות במגזר הערבי, שנלחם על השטח ביהודה ושומרון בצורה שיטתית וממוסדת. קבענו סדרי עדיפויות ברורים לאכיפה, ובשנת 2025 הפכנו לראשונה את המגמה: היום יש יותר הריסות בנייה ממה שהערבים מספיקים לבנות ולתפוס. אנחנו נאבקים בפריצת הדרכים ובשתילת העצים שלהם. רק בשבוע שעבר עקרנו 3,600 עצים שנשתלו על אדמות מדינה. המטרה היא למנוע את ההשתלטות הלאומית והבלתי חוקית שלהם, ובד בבד לפתח את האחיזה שלנו – בבנייה, בכבישים ובתעסוקה. דוגמה לכך היא אזור התעשייה הגדול ליד אבני חפץ, שהיה תקוע עשר שנים וחילצנו אותו. הוא עומד להיות אזור תעסוקה גדול וחשוב ממש כמו ברקן".

תהליכי הסדרה ונורמליזציה מביאים איתם לעיתים חיכוכים עם גורמים בהתיישבות שרגילים לפעול אחרת. איך צולחים את המשוכה הזאת?

"הרוב המוחלט של הציבור מבין שכשרוצים נורמליזציה, צריך לעבוד בצורה מסודרת. פעם, כשהכול היה אסור – אז הכול היה מותר, אבל היום יש ממשלה שאין דומה לה בקידום ובפיתוח ההתיישבות. ככל שנעבוד מסודר יותר, זה יעזור יותר להתיישבות. אנחנו מבינים את הערך האסטרטגי של החוות, של תפיסת השטח ופריצת הדרכים, אבל זה צריך להיעשות בתיאום. יש לנו אלוף פיקוד יוצא מן הכלל, אוהד ותומך, שמבין מצוין את הקשר הישיר בין התיישבות לביטחון ובין תפיסת שטח לביטחון", הוא מתאר, "הוא מבין שמי ששולט בשטח, שולט בסוף גם בביטחון. כשהמערכת פועלת נגדך, אתה נאבק בה ומותח את החוט, אבל כשהמערכת איתך – צריך ללכת איתה. אנחנו עושים את הדברים בתיאום מלא ובשיתוף פעולה. היום המערכת היא 99 אחוזים איתנו, אנחנו המערכת, ולכן אנחנו רותמים אותה אלינו ולא צריכים לאתגר אותה בקצוות".

מהירות ויעילות שלא הכרנו

אחד מ־69 היישובים שהוחלט לאחרונה להסדיר הוא עדי עד, השוכן בגוש שילה שבחבל בנימין. היישוב קיים כבר 27 שנה, ותושביו מחכים בקוצר רוח ליישום ההחלטה בפועל. כדי להבין עד כמה נחוצה הסדרת היישוב שוחחנו עם צוריאל עמיאור, נשוי ואב לתשעה, המתגורר במקום 26 שנה.

"היישוב הוקם כחלק מההתרחבות של גוש שילה, במקביל לגבעות נוספות שקמו ממזרח לשילה ולשבות רחל, במטרה לחבר את כביש 60 לכיוון כביש אלון, בואכה בקעת הירדן", מספר עמיאור. "היישוב הוקם על אדמות מדינה, בסיוע מלא של החטיבה להתיישבות, מועצת מטה בנימין ואמנה. הוא הוקם מלכתחילה בתור מקום שמיועד לצמוח ולהיות יישוב מן המניין".

אך למרות הכוונות הטובות, תהליך ההסדרה נתקל בקשיים רבים לאורך השנים. "כבר משנת 2002 התחלנו תהליך של הסדרה למעשה של היישובים הצעירים במזרח גוש שילה", הוא מסביר, "אפילו דוח טליה ששון הידוע לשמצה קבע שהיישובים הללו הם בני הסדרה, אבל המדינה גררה רגליים. עברנו לממשלות שמאל בחלק מהזמן, וכמובן כל הגופים הרלוונטיים, כמו המינהל האזרחי, היו מאוישים על ידי אנשי שמאל מובהקים ושמו רגליים לכל דבר שיכול להסדיר. הדירקטיבה הייתה שהבירוקרטיה היא בעצם כלי הנשק הכי טוב של השמאל. הם איישו את כל עמדות המפתח וגררו רגליים עם הליכי ההסדרה".

התוצאה של חוסר ההסדרה הייתה צמיחה מוגבלת ותנאי מחיה מאתגרים. "היישוב עדי עד צמח עם השנים, אבל הצמיחה שלו הייתה מאוד מוגבלת, מסיבה פשוטה: כל עוד אתה לא יישוב חוקי, אתה בעצם נסמך על תשתיות ארעיות", הוא מזכיר, "בהתחלה לא היינו מחוברים בכלל לחברת החשמל אלא השתמשנו בגנרטורים, ומערכות המים לא היו מותאמות לגדילה של כל מזרח גוש שילה. התשתיות עדיין מאוד ארעיות".

חוסר המעמד החוקי יצר גם קשיים ברמה המוניציפלית: "נוצר גם אתגר לא פשוט למועצות, לתקצב ולהצליח ליצור מרקם חיים סביר, כשאנחנו לא יישוב חוקי ובעצם הם לא מקבלים עלינו תקצוב כיישוב, אלא כשכונה או כתושבים של שילה והיישובים הסמוכים". עמיאור מדגיש כי מדובר באתגר רוחבי של כל ההתיישבות הצעירה ב־30-25 השנים האחרונות: "בפועל קמו יישובים חדשים, אבל הם נאלצו להתנהל כמו שכונות של יישובים גדולים. כעת אנחנו מקווים שההחלטה תיושם ותשנה את המציאות הזאת".

הדרך להסדרת עדי עד עברה במאבק משפטי ממושך בבג"ץ. לפני כעשור הגיש ארגון השמאל 'יש דין', יחד עם ערביי הסביבה, עתירה לפינוי היישוב בטענה לאי־חוקיותו. "זה היה תהליך ארוך של כשש שנים שבהן לא יכולנו להזיז בורג ביישוב", הוא משחזר, "היינו תחת צו ביניים ובהקפאת מצב קשוחה מאוד". אולם בתוך שנות ההמתנה החל להתרחש שינוי עומק במערכות השונות. "לאט לאט נכנסו למערכות אנשים פרו־התיישבותיים, והתשובות שהמדינה הגישה לבג"ץ החלו להשתנות. גם במינהל האזרחי החלו לשתף פעולה עם תהליכי ההסדרה".

המפנה הגיע כאשר בג"ץ החליט למחוק את העתירה, מתוך הבנה שהמדינה מכירה ביכולת החוקית להסדיר את עדי עד כיישוב היושב על אדמות מדינה. עמיאור מציין כי הקסם הזה לא קרה מעצמו, אלא היה פרי עבודה מאומצת של דמויות מפתח לאורך יותר מעשור: "בצלאל סמוטריץ', עוד בתפקידו בתנועת רגבים, זרע את התשתיות לתהליכים הללו. ליווה אותנו גם יהודה אליהו, אז מנכ"ל רגבים והיום ראש מינהלת ההתיישבות, שהיה מצוי בעובי הקורה ובפרטים הקטנים ביותר. לצידם פעלו ראש מועצת מטה בנימין ופקידים ישרים בתפקידי מפתח וייעוץ משפטי שהצליחו להטות את הכף ולשנות את התמונה". הוא מדגיש כי במשך שלושה עשורים הדירקטיבה הייתה לא להקים יישובים חדשים ולא לאשרר יישובים שהם בני־הסדרה. "גם כשהמדינה הצהירה שהיא מסדירה את עדי עד, היא גררה רגליים. המינהל האזרחי הכשיל את התהליך במשך שנים, עד לשינוי הדרמטי שראינו בשנה האחרונה".

למרות פריצת הדרך המדינית, בשטח המאבק טרם הושלם. "מאז מחיקת העתירה לפני כשלוש שנים, היישוב גדל מאוד ומונה כיום כ־80 משפחות, והיד עוד נטויה. השטח מלא עד אפס מקום ואנשים בונים, אבל כרגע, ביומיום, עדיין לא השתנה שום דבר. אנחנו עדיין סובלים מהשלכות של יישוב שהליך הסדרתו טרם הושלם: אנחנו חיים עם תשתיות ארעיות מאוד – הכבישים הם לא כבישים, המים הם לא מים, וגם החשמל והגנים עדיין אינם במעמד של יישוב קבע. התוכנית נמצאת בשלב מתקדם מאוד, אבל אנחנו מחכים ליום שבו יהיה לעדי עד סמל יישוב רשמי ותב"ע מאושרת, כדי שנוכל לחיות כאן כיישוב מן המניין".

לצד הסדרת היישובים הוותיקים, ממשלת ישראל מובילה כיום הקמה של נקודות התיישבות חדשות לחלוטין. בארבעת החודשים האחרונים מתגוררים יוסף ומילכה רענן ביישוב החדש אפקה, השוכן בדרום הר חברון על ציר 60, בין בית חגי לעתניאל. בשביל מילכה, המעבר ליישוב היה סגירת מעגל מהירה במיוחד. "בשנה שעברה היינו בשליחות של בני עקיבא העולמית באיטליה", היא מספרת, "בקיץ הבנו שאנחנו מסיימים את השליחות וחיפשנו את המקום הבא בארץ. הגענו לסיור באפקה בסוף חודש אוגוסט, והדברים קרו במהירות שקשה לתאר".

תרומתה של אפקה נובעת ממיקומה האסטרטגי על אחת הגבעות הגבוהות באזור, המקשרת בין עתניאל, אדוריים ובית חגי. "לפני כשנה, ביישוב עתניאל זיהו את הגבעה הזאת כקריטית לביטחון המרחב כולו", מסבירה מילכה, "הם גילו שמכל הכיוונים יש בנייה פלשתינית שיוצרת טבעת מסביב לעתניאל, בחלקה על אדמות מדינה. המטרה של הקמת אפקה היא למנוע את יצירת הטבעת הזאת וליצור במקומה רצף התיישבות יהודי".

התהליך החל בשטח לפני כשנה, כשמשפחת נחום עלתה למקום עם עדר כבשים והתגוררה באוהל בשיא החורף כדי לתפוס את הנקודה. מילכה רענן מדגישה כי החידוש הגדול הוא המהירות שבה המערכת הממשלתית נרתמה לאירוע: "אני לא יודעת אם יש עוד תקופה שבה זה היה יכול לקרות במהירות כזאת. ברגע שמינהלת ההתיישבות מזהה שמדובר במיקום אסטרטגי – שזה או רכס יהודי או רכס ערבי – הם מתעדפים את הנקודה ודוחפים בכל הכוח.

"בחורף אשתקד הייתה שם רק חווה. חצי שנה לאחר מכן היישוב כבר אושר בהחלטת ממשלה", מדגישה רענן את האירוע התקדימי, "זה משהו שלא קרה מעולם במהירות כזאת: בתוך חצי שנה מהרגע שמזהים נקודה ועולים עליה, כבר מאושר יישוב בהחלטת ממשלה. וזה לא נגמר כאן. בתוך שלושה או ארבעה חודשים נוספים, גרעין משפחות כבר עולה להתיישב בפועל. מהחווה שעלתה בדצמבר, דרך החלטת ממשלה בסוף מאי, ועד עליית הגרעין בראשון בספטמבר – הרגשנו איך שהמדינה מגויסת לטובת היישוב, משהו שלא היה כמותו עד היום".

המהירות הפתיעה אפילו את החלוצים הראשונים: "החוואים בעצמם היו בהלם. כשהם עלו לקרקע הם חשבו שיעברו חמש שנים עד שיקום יישוב. לא דמיינו שכל כך מהר יגיע גרעין התיישבות אחרי שהיישוב אושר בקבינט", היא מוסיפה, "יש עוד תהליכים שצריך לעבור, כמו סקר קרקעות וסימון קו כחול, אבל אפקה נמצאת בראש סדרי העדיפויות בגלל החשיבות האסטרטגית. מי שמגיע היום לאפקה לא מאמין שלפני ארבעה חודשים לא היה כאן כלום. המקום התפתח בקצב מסחרר".

כיום גרות ביישוב שש משפחות, והשביעית מצטרפת השבוע. "אנחנו גרעין שלא הכיר לפני כן אבל חולם בגדול", מתארת רענן, "אפקה הולכת להיות יישוב של 500-400 משפחות על 800 אלף דונם. אנחנו מזהים שיש שעת רצון ומקדמים חזק מאוד את הפיתוח. אנחנו מקווים לסיים את בניית בית הכנסת בתוך כמה חודשים. אנחנו מבינים שככל שיהיו יותר משפחות יהודיות ותנועה יהודית, האסטרטגיה של יצירת טבעת יהודית סביב עתניאל תעשה את עבודתה".