"המטרה היא לא להשאיר שום אפשרות שתשתית הטרור תצמח מחדש"

ככל שמתקרבים לשער הכניסה לרצועת עזה, מספר הרכבים האזרחיים הולך ופוחת. בחניה שליד השער, הרכבים שנמצאים הם רק של חיילי המילואים המשרתים באזור. רגע לפני הכניסה מגיע קצין ביטחון המידע שמלווה אותנו, ע', ונותן לנו שורה של הנחיות על דברים שאסור לפרסם. בראש ובראשונה, כל תמונה שיש בה פרטים שיכולים להסגיר את המיקום המדויק שלנו.

הרזולוציות הנדרשות מאיתנו גבוהות למדי. אפילו תמונה שיש בה גרפיטי מטושטש אסורה בפרסום. התוצאה היא שכמעט לא ניתן לצלם דבר לאורך הדרך, ואפילו בתוך המוצב שסיירנו בו. הסיבה היא, כך הוא מסביר, שבכל פרט שכזה האויב עושה שימוש, ויכול לזהות איפה נמצאים הכוחות.

זה לא חשש מוגזם מדי? עד כמה דברים כמו גרפיטי מטושטש יכולים לפגוע בביטחון החיילים?

"מאוד. הגרפיטי הזה, שהאדם הממוצע לא מייחס לו חשיבות יתרה, בעבור חמאס ושאר ארגוני הטרור הוא חומר מודיעיני מהמעלה הראשונה. על פי הנתונים האלה הוא יכול להרכיב תמונת מצב שמלמדת אילו כוחות נמצאים איפה".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אסף משניות שר הביטחון: "נישאר בקו הצהוב בעזה כל עוד חמאס לא יסולק"

עוד מאת אסף משניות סערת הפרת פקודות הדת בגבעתי: הלוחמים הוחזרו ללחימה

חמאס יודע שלאורך כל גדר הרצועה יש כוחות צה"ל. מה זה משנה אם הוא יודע איזה כוח ספציפי נמצא איפה?

"לכל יחידה יש יכולות מיוחדות משל עצמה. לכן אם המחבלים יודעים איזה כוח נמצא איפה, הם יודעים להתאים יותר טוב את המתקפות שלהם נגד כוחות צה"ל, וזה מסכן את החיילים".

איך המחבלים יודעים לזהות על פי פרטים שנדמה שנמצאים בכל מקום?

"כי הם לא נמצאים בכל מקום. כל סלע שבור, כל עמוד תאורה, כל גרפיטי נותן הרבה מאוד מידע על הכוחות. אפילו זוויות הצילום יכולות להסביר למחבלים המון. נניח אתה מצלם תמונת נוף מזווית מסוימת, המחבלים שיראו אותה אחר כך ברשת יכולים בעזרת AI לעשות את כל החישובים ולמצוא את הנקודה המדויקת שממנה צילמת את התמונה. זה אומר שהם יכולים לדעת בדיוק איפה הכוח נמצא. יש לזה הרבה מאוד השלכות".

אלה אזהרות שנועדו לקחת מקדם בטיחות, או שבאמת רואים בשטח את ההשלכות של המידע?

"רואים הכול בשטח. אני יכול להגיד לך שאני עשיתי ניסוי על אותו גרפיטי שאתה צילמת קודם לכן והרצתי אותו בבינה המלאכותית. אחרי כמה דקות היה מיקום מדויק של התמונה. בגוגל מפות אתה יכול לראות את הדברים ברמת תצלומי לוויין, ואז אתה רואה את כל תנאי השטח. אתה רואה איך נראה המוצב ואיפה הוא ממוקם, ואתה מזהה גם מאפיינים מיוחדים בו. כשעוברים לפונקציה של תצלום רחוב אפשר לראות את הגרפיטי הזה ולדעת בדיוק איפה נמצאים. ככה חמאס והעזתים אספו הרבה מאוד מידע ששימש אותם כדי למפות את יישובי העוטף ולדעת איפה גרות משפחות כאלה ואחרות, איפה נמצאים מוקדים אסטרטגיים בכל מושב או קיבוץ. הטכנולוגיות הפשוטות הללו, שלכל אחד מאיתנו יש גישה אליהן, שימשו כלי מרכזי בתכנון המתקפה ב־7 באוקטובר. לכן אנחנו כל כך מנסים להיזהר בכל הקשור לביטחון מידע".

מחבלים בשטח הישראלי

עם כללי ביטחון המידע המחמירים הללו אנחנו נכנסים לתוך הרצועה. הדבר הבולט ביותר לאורך כל הדרך אל המוצב, האורכת כמה דקות, הוא השממה במקום. השטחים הסמוכים לגדר ריקים אפילו מהריסות. לפני המלחמה, כך מסביר נהג ההאמר המלווה אותנו, השטחים הללו היו שטחים חקלאיים. ככל שנכנסים יותר לעומק הרצועה מתגלות ההריסות של מה שהיה פעם מבנים שמהם פעלו מחבלי חמאס לאורך שנים. מסביב למוצב, ההרס של מה שהיה פעם שכונות שבהן חמאס שלט ביד רמה, עצום.

במוצב, שאת שמו אסור לנו לומר, פוגשים אותנו לוחמי נצח יהודה. הם נמצאים ברצועה מאז החודש השלישי למלחמה, כמעט ברצף. למשך תקופה קצרה הם נשלחו צפונה, לתמרון בלבנון. בשארית הזמן הם לחמו ברצועה, והיום הם נמצאים בשטח שבשליטת ישראל, בתוך הקו הצהוב בצפון הרצועה. בעוד שבועות מספר הם יצאו לאימון שלאחריו יעלו צפונה, לכתר החרמון.

ב', מפקד הפלוגה הנמצאת במוצב, פותח בתצפית על כל הגזרה. זאת אחת מנקודות האחיזה על רכס ה־70 שנפרס לאורך חלקים רבים ברצועה. מדובר בשטח שבצה"ל אמרו שוב ושוב שגם במסגרת תוכניות אחרות, שבהן צה"ל יֵצא מרוב הרצועה, את רכס ה־70 כוחות ישראליים לא יעזבו. כשעומדים על הרכס, מבינים היטב למה.

המרחק בין הריסות השכונות העזתיות לגבול הישראלי הוא בן מאות מטרים בלבד. "הכול כאן נורא קרוב. בימים עם ראות טובה, ללא ערפל, בקלות רואים את הים כמעט מכל נקודה שאנחנו אוחזים בה. בחלק של צפון הרצועה המרחקים עוד יותר קטנים. אתה רואה את ההריסות שפעם שימשו לפעילות טרור, ואתה מבין איך היה אפשר לאיים בקלות על הבתים בקיבוצים ובמושבים בירי נ"ט וקורנטים, ואיך היה אפשר לירות בקלות רקטות ופצצות מרגמה על שדרות", אומר ב' בעודנו מתצפתים על הגזרה.

ומה קורה היום בשטח?

"אנחנו עובדים בלי סוף לטהר אותו. אנחנו עוברים תא שטח אחרי תא שטח והורסים שם הכול. מעל הקרקע, מתחת הקרקע. זה לא משנה. המטרה היא לא להשאיר שום אפשרות שתשתית הטרור תצמח מחדש".

למה יש חלקים שהרוסים עד לרמת אפר ויש חלקים שנראים שלמים יותר?

"אחד הדברים שגילינו לאורך הדרך הוא שבמקומות שבהם יש 'הריסות שלמות', כלומר קיר עומד או מקום שאפשר להסתתר מאחוריו, המחבלים מנצלים את זה כדי לפרוס מזרן ולהמשיך לחיות בשטח. הם צריכים בסך הכול אוכל, ואם לא נצליח לגלות אותם הם יכולים להישאר שם שבועות. בשביל שהם לא יוכלו להישאר בשטח, אנחנו צריכים להרוס את הכול כדי שגם 'הריסות שלמות' לא יישארו. אחרת מחבלים נשארים בשטח".

יש עדיין הרבה מחבלים בשטח שנמצא בשליטת ישראל?

"תלוי איפה. כאמירה כללית יש. הם מסתתרים בפירים של מנהרות ויש להם שם ציוד רב. אבל הם מנסים לברוח. לעבור לצד שבשליטה עזתית של הקו הצהוב. יש מקומות שבהם זה קל להם יותר לביצוע, ויש מקומות שבהם הם לא מצליחים לעשות זאת. בדרך כלל, במנהרות שסמוכות לקו הצהוב קל להם יותר לעבור את הקו, כי המרחקים קצרים יותר. במקומות שהם בעומק השטח שלנו קשה להם מאוד. הם יודעים שכל מי שמרים את הראש בשטח שלנו מחוסל. אין משחקים עם הדבר הזה".

מאילו מקומות, לדוגמה, קל למחבלים לעבור?

"אני לא יכול לדבר על מקומות ספציפיים, אבל בקווים כלליים, יש שכונות או כפרים שהקו הצהוב עובר דרכם. נניח, הקו עובר באמצע בית לאהיא, אז באופן טבעי קל יותר למחבלים להשתחל לשטח העזתי".

ואתם לא יכולים לאתר אותם?

"אנחנו עושים הרבה בתחום. יש לנו הרבה אמצעים שאיתם אנחנו עוקבים אחרי הזירה, וטוב שחמאס לא ידע עליהם. אבל בסוף יש גם תנאי שטח. הם מנסים לכוון לזמנים או תנאים שבהם קשה יותר להתחקות אחריהם. נניח בשבוע שעבר, כשהיה מזג אוויר חורפי מאוד, היה להם קל יותר לברוח".

הם רק מנסים לברוח או גם לפגוע בכם?

"מאז שאנחנו כאן הם לא ניסו לחדור לשטח שלנו ולפגוע בכוחות. כנראה אנחנו עושים עבודה טובה מאוד בשטח והצלחנו להרתיע אותם כראוי. הם בעיקר מנסים לברוח כדי למצוא דרך לחיות. אנחנו יודעים שמי שמצליח לברוח לא הופך לפעיל שלום, הוא רק מחכה להזדמנות נוספת לפגוע בנו. לכן אנחנו מנסים לחסל את כולם כשהם עייפים ונסים על חייהם, ולא אחרי שהם התארגנו מחדש".

"ההורים אישרו לבן לבוא לשבת"

בעבור גדוד נצח יהודה, כמעט כל הפעולות שביצעו לאורך המלחמה היו חדשות. הגדוד מעולם לא השתתף, כגדוד, במלחמה פעילה. גם הזירה שבה הגדוד התמקצע כל השנים הייתה גזרת איו"ש. בפרוץ המלחמה, לוחמי הגדוד תפסו קו בגבול סוריה. ב' היה אז בשנת לימודים. כשהתמונות החלו להגיע הוא קפץ מביתו וירד להילחם ביישובי העוטף.

"בעיקרון ההנחיות שיש ללוחמים וקצינים שנמצאים בלימודים הן שבזמן מלחמה או חירום צריך לקפוץ ליחידת האם. אבל היה לי ברור שאני לא אסלח לעצמי אם לא אלך להילחם על היישובים בעוטף", הוא אומר.

איפה נלחמת?

"אני הגעתי לשדה הקרב בקיבוץ רעים. זה היה אחרי השלב הראשון של הטבח, הקרבות היו בעיצומם. חברתי שם לכוח צנחנים ונלחמתי איתם עד שכבשנו מחדש את הקיבוץ. זה היה בסביבות עשר בלילה".

מה אתה זוכר מהקרבות ההם?

"את הכול. המראות, הריחות, הקולות. זה לא באמת עוזב אותך. מה שהלוחמים וכל הגיבורים שנלחמו בעוטף ראו באותו יום זה משהו שאף אחד לא אמור לראות אף פעם. והזירה ברעים עוד הייתה 'סבירה', עד כמה נורא שזה נשמע. אחרי שסיימנו את הקרבות שם עברנו להילחם בבארי. זה כבר היה קשה הרבה יותר מכל בחינה".

מתי אתה מבין את היקפי ההתרחשות?

"זה החלק המוזר בכל הקרבות של אותו היום. דווקא מרחוק, כששכן שלי קרא לי לראות בטלוויזיה מה קורה, היה יותר ברור עד כמה מדובר באירוע ענק שמתפרס על אין־ספור זירות קרב. אבל בשטח התמונה שאתה רואה מצומצמת יותר, במובנים רבים. אתה אכן רואה מקרוב בצורה הרבה יותר מקיפה את הזוועות, אבל אתה ממוקד בשדה הקרב שלך. אתה לא יודע באותו רגע מה קורה בזירות אחרות. רק בסוף אתה מבין את סדר הגודל של מה שקורה".

מה עובר לך בראש בכל אותן שעות?

"שלא יכול להיות שדבר כזה קורה. זה לא היה אמור לקרות".

מאז פרוץ המלחמה הספיק ב' לחזור לפקד על לוחמיו בתמרונים ברצועה, להצטרף לכוחות מתמרנים אחרים כדי ללמוד שיטות לחימה שהגדוד לא התנסה בהן עד אז, וגם לשנות סטטוס אישי. לפני שלושה חודשים הוא נשא לאישה את עדן, ומאז הם גרים בראשון לציון.

איך אשתך מתמודדת עם העובדה שרק עכשיו היא התחתנה, ובעלה כל הזמן נמצא ברצועה?

"זה לא קל, והיא גיבורה אמיתית. אבל היא מאוד מאמינה במה שאנחנו עושים כאן. היא עצמה מורה, אז תחושת השליחות טבועה בה עמוק. התמיכה שלה מחזקת אותי כל זמן שאני כאן".

תמיכה דומה יש גם לחיילים שלך? בסופו של דבר מדובר בגדוד נצח יהודה, עם הרבה חיילים מבתים חרדיים.

"זה מאז ומעולם היה מורכב. אנשים לא מבינים את מחיר ההקרבה שמשלם נער מבית חרדי כשהוא מתגייס לצה"ל. הרבה פעמים הוא נאלץ לוותר על המשפחה שלו. יש לי הרבה חיילים שהם למעשה חיילים בודדים. יש להם משפחות כאן, אבל הן לא בקשר איתם. ביותר מדי מקרים המשפחות ממש מתנכרות להם. יש כאן חיילים שכשהם אמרו להורים שלהם שהם מתגייסים, ההורים אמרו להם שהם כבר לא הילדים שלהם".

למה זה קורה?

"זאת מציאות חיים מאוד מורכבת. ההורים מסתכלים על הסביבה שעוטפת אותם ויודעים שהם צריכים לדאוג לילדים הנוספים בבית. בית שאחד מילדיו התגייס הופך לבית עם אות קין בחלקים גדולים בציבור החרדי. לא יקבלו את שאר הילדים למוסדות החינוך המוצלחים, זה יפגע בשידוכים של האחים האחרים. זה מאוד מורכב. וזאת המציאות שאיתה חיילים חרדים מתמודדים".

ובעקבות הסערות סביב חוק הגיוס, המצב החמיר?

"אני מוכרח לציין שדווקא הפוך, וזה לא בגלל חוק הגיוס אלא בגלל המלחמה. האירועים הנוראים שינו הרבה בחברה הישראלית כולה. בעיקר מלמטה, בציבור עצמו. זה נכון גם לציבור החרדי. מבינים הרבה יותר את החשיבות של מה שהלוחמים האלה עושים. יש הבנה שהם מצילים חיים יום יום. הרבה משפחות שהיו בנתק מהילדים שלהן, שחלקם נמצאים כאן וחלקם בפלוגות אחרות, התחילו לחדש את הקשרים. אחד החיילים שלי, נ', היה בנתק מוחלט מההורים והאחים שלו מאז שהוא התגייס. בשבועות האחרונים הוא נפגש מחדש עם ההורים והם גם הגיעו להסכמות שהוא יכול לחזור לפגוש את האחים שלו, ואפילו להגיע לשבתות בבית. בלי נשק ומדים, אבל להגיע הביתה לשבת. כשהוא סיפר לי את זה, היו לו דמעות של אושר בעיניים".

תושייה שהצילה עשרה חיילים

כאמור, גדוד נצח יהודה מעולם לא השתתף במלחמה, עד למלחמת חרבות ברזל. גם במהלך צוק איתן, כשהגדוד כבר היה קיים, הוא נשאר בגזרת איו"ש, ורק בודדים בו צוותו לכוחות אחרים בשדה הקרב. גם המומחיות של נצח יהודה, ושל חטיבת כפיר כולה שאליה הגדוד משתייך, שונה מאוד משל לוחמי גבעתי, גולני ושאר החטיבות הסדירות.

אתם מתמחים בלוחמה בשטח בנוי ובסביבה אזרחית, כמה זה תרם לכם במהלך הלחימה?

"זה תרם, אבל מכיוון אחר ממה שניתן לחשוב. לא הייתה לחימה בסביבה אזרחית. לפני שתמרנו בשטח, צה"ל עשה מאמצים אדירים לפנות את כל האוכלוסייה האזרחית. מי שהיו בשטח היו מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי, והם אלה שנלחמו וגם הצליחו לפגוע בנו".

לא היה חשש שהמחבלים ינצלו את פינוי התושבים ויברחו איתם?

"בפועל קרה בדיוק הפוך. הם נשארו בשטח ונלחמו בנו. מה שהבנו לאורך חודשי המלחמה, ואנחנו רואים את גם עכשיו מאז הפסקת האש, זה שהמחבלים נשארים להילחם כל עוד הם יכולים. הם עוזבים את השטח רק כשאין להם ברירה. זה מה שהם מנסים לעשות עכשיו, ואנחנו עובדים קשה כדי למנוע מהם את זה".

אז מה היה היתרון שלכם?

"שאנחנו ידענו טוב מאוד מי האויב. אנחנו כל הזמן התחככנו בהם ביהודה ושומרון. ידענו איך הם חושבים, מה המוטיבציות שלהם. את הדברים שבכלל במערכת הצבאית פחות הכירו, אנחנו הכרנו מקרוב. לכן גם הבאנו תוצאות נהדרות בשדה הקרב".

ועכשיו אתם רואים שהם מנסים להשתקם?

"זה לא עניין של מה שאנחנו רואים, זה עניין של איך אנחנו חושבים. גם אם כרגע אני לא רואה אותם משתקמים בגלוי, אני יודע שהם מנסים. ולכן אני יודע שאני צריך להיות אקטיבי ולחפש בכוח את המקומות ואת הדרכים שבהם הם בונים את עצמם מחדש. זאת עבודה סיזיפית מאוד, ואנחנו מסירים איום בכל מקום שאנחנו רואים".

כולל בשבועות אחרונים?

"בהחלט. היו לנו אירועים, שאני לא יכול להיכנס לפירוט מלא בהם, שזיהינו באמצעים שלנו שמחבלי חמאס מנסים לבנות את עצמם מחדש ממש מעבר לקו הצהוב. פעלנו בשביל להסיר את האיום הזה בשלב מוקדם".

איך נכנסים לראש של מחבלי חמאס?

"קודם כול, מכיוון שאנחנו יודעים שהם מנסים והם לא איבדו את הרצון לפגוע בנו, אז אנחנו מחפשים. אבל יותר מכך, אנחנו מתייעצים המון זה עם זה. החיילים שלי יודעים שהם יכולים להציע רעיונות ודרכי חשיבה, כי בסוף זאת הדרך להתעלות על המחבלים. יש יתרון בכך שאנשים שלא עברו את מסלול הקצונה של צה"ל, כלומר שהם לא התחנכו איך לחשוב כקצין, נותנים זווית הסתכלות אחרת. זה מעשיר את היכולות שלנו לסכן איומים".

ב', בדבריו, רומז לשורה של אירועים שהתרחשו תוך כדי השלב העצים של הלחימה וגם לאחר הפסקת האש. באחד המקרים, חייהם של עשרה לוחמי מילואים ניצלו בזכות החשיבה היצירתית של אחד מחייליו. במקרה אחר, חייל זיהה חוליית מחבלים מתארגנת לפי הצורה שבה עשו את צרכיהם.

"באמצעי המעקב שלנו זיהיתי שתי דמויות שנראו כמו נשים, שנכנסות למקום מסוים. לכאורה זה היה מראה תמים, אבל היה משהו חשוד בתנועות שלהן. הייתה תחושה שלא מדובר בנשים. אז המשכתי לעקוב אחרי הדמויות וראיתי שהן עושות את הצרכים שלהן כמו גברים, ואז הבנתי שמדובר במחבלים מחופשים. בעקבות זה עלינו על כל החוליה ונטרלנו אותה", אומר מ', החייל שזיהה את חוליית המחבלים.

האירוע הנוסף התרחש עוד בשלב העצים. במסגרת אותו אירוע, ע', חייל נוסף בפלוגה, סיכל מארב שהיה עלול לעלות בחייהם של עשרה לוחמי מילואים. "התפקיד שלי היה לכוון תותח מסוים כדי לנטרל איום מרחוק שעקבנו אחריו. הבעיה הייתה שהאיום המדובר היה רחוק מדי, אז טווח הקנה לא היה מספיק כדי להסיר את האיום. היה צריך להגיע פיזית למקום כדי לעשות זאת. בעיקרון, בשלב זה אמור היה להיגמר החלק שלי באירוע, אבל אמרתי שאם אני כבר נמצא בעמדה ויש לי כלי תצפית טובים, אני אנצל את זה כדי לסרוק את השטח. במהלך הסריקות שלי אני רואה די במקרה שיש כמה דמויות שמסתתרות במקום גבוה, ואני יודע שאלה לא חיילים שלי. הם נראו מכוונים את הנשק שלהם לציר שדרכו לוחמי המילואים היו אמורים לעשות את דרכם. באותו השלב אני מתמקד יותר בדמויות ומגלה שיש שם בערך חמישה מחבלים שמחכים לשעת כושר. מיד עליתי בקשר ובחמ"ל עצרו את כוחות המילואים שהיו כמה עשרות מטרים מנקודת המארב, דקות ספורות לפני שהמחבלים היו יכולים לפגוע בהם. אחרי שעצרנו את הכוחות שלנו מכניסה לשדה המוות שנוצר שם, ירינו על המחבלים. אחד אנחנו יודעים שחוסל, האחרים כנראה הצליחו לברוח. אבל החלק החשוב הוא שהם נכשלו במה שהם ניסו לעשות. אני יודע שבצעד הזה הצלתי את חייהם של עשרה לוחמי מילואים".

ע' איננו מגיע מבית חרדי, אלא דווקא מההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא לא היה אמור לשרת בצה"ל. במשך תקופה ארוכה הוא התנגד לגיוס, אבל הכול השתנה כשחבר שלו נפל בקרבות ברצועה. "במשך שנים לא האמנתי במערכת ולא במוסדות המדינה, ואז פרצה המלחמה. חבר טוב שלי כן רצה להתגייס, והוא נפל במהלך הקרבות. מאז אני אומר שחמאס חשבו שהם הצליחו בזה שהרגו לנו לוחם גיבור, אבל הם לא הבינו שבגלל זה הם קיבלו עוד עשרה לוחמים שהתגייסו לצה"ל. עשרה חבר'ה מהיישוב החליטו להתגייס בעקבות הנפילה של חבר שלנו, בשביל להשלים את המשימה שאליה הוא יצא ולא חזר", הוא מספר.