אפתח בגילוי נאות: מעולם לא הייתי מחסידיו המושבעים של אביתר בנאי. לא גדלתי על צלילי הפסנתר המיוסרים שלו בסוף שנות התשעים, וגם כאשר עבר את התהליך הדרמטי של החזרה בתשובה והחל לצקת גוון יהודי ורוחני לשיריו, לקח לי זמן רב למצוא את הגשר לתוך עולמו. לא פעם, כשנדמה היה שהוא ממשיך בתנועה המתמדת שלו – סיבוב חד ימינה לעבר המקורות, או פניית פרסה פתאומית חזרה אל הטקסטים שהייתי בטוח שכבר מהווים נחלת העבר – הרגשתי שאני מאבד אותו שוב. החיפוש שלו, שהיה תמיד כה חשוף, היה לעיתים עבורי חידה לא פתורה.
מה שבטוח, אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו. אביתר בנאי הוא "הנסיך" של אחת השושלות המוזיקליות המפוארות והמשפיעות ביותר בישראל. לצד אחיו מאיר המנוח ובן דודו אהוד, הוא נתפס תמיד כמי שנושא על כתפיו את משקל הציפיות של תרבות שלמה. הקהל הישראלי, על כל גווניו, עקב באדיקות אחרי כל תו שהנפיק. בהתאם למעמדו הרם, הביקורות לא חסו עליו: הן ידעו להלל ולהתרגש עד דמעות מהאלבום הראשון המופתי, אך גם ידעו להיות קטלניות ונוקבות כשהגיע האלבום השני, המורכב יותר. תהליך החזרה בתשובה שלו, שהתרחש לפני כעשור וחצי, לא היה רק עניין אישי; הוא הפך לשיחת היום בסצנה התל-אביבית, פצע פתוח ומסקרן בלב הבוהמה.
כמו אז, גם היום, אביתר בנאי מצליח להצית את השיח הציבורי. הסדרה הדוקומנטרית החדשה שעלתה השבוע בyes – 'סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי', הפכה מיד למוקד של עניין. לא מדובר בעוד סרט דוקו מוזיקלי סטנדרטי, אלא ביצירה מונומנטלית בת ארבעה חלקים של הבמאי המוערך דורון צברי, שליווה ותיעד את בנאי במשך 11 שנים ארוכות. התוצאה היא מבט חשוף בצורה יוצאת דופן על הקונפליקט הנצחי שבין הזהויות: איש המשפחה החרדי מירושלים, הלומד בישיבה שעות ארוכות, מול כוכב הרוק שממלא אולמות ומרטיט לבבות בגיטרה וציצית.
הפרק הראשון, הנושא את השם הטעון "תתחנני אלי", צולל עמוק אל נושאי ההתבגרות והצבת הגבולות. הוא עוסק באהבת נעורים, בהצלחה מטאורית ובכישלון כואב, ובצורך הנואש בבריחה. בנאי מיטיב להגדיר את תקופת הזוהר שלו בתל אביב במילים המצמררות: "נפוליאון בחרדות". רגע אחד שנחרט בזיכרון מהפרק הוא התיאור של קבלת אלבום הזהב הראשון שלו – רגע שאמור להיות שיא של נחת, אך עבור אביתר הפך למפגן של שנאה עצמית; הוא ניפץ את האלבום ודחף את השברים למכשיר ההשמעה מתוך סלידה עמוקה מהתוצאה. בדיעבד, הוא מנתח זאת כצורך נואש להיראות, כסוג של נקמה פנימית ופריצת מחסומים שהציב לפניו אחיו הנערץ, מאיר.
הסדרה מלהטטת בכישרון רב בין ביצועיו של בנאי בצעירותו לבין אלו של היום, ושוזרת יחד עבר והווה. היא מציגה את המעברים החדשים בין הזוגיות המתוקשרת והשירים הבוטים של פעם, לבין חיי הנישואין השקטים והעמוקים עם רעייתו רות. הצופה מלווה את אביתר ברגעי השפל שבהם החליט "לחתוך" הכל ולחפש את עצמו בהודו, או בחיפוש המוזיקלי המבודד בתוך הסינתיסייזר במצפה רמון. באותה תקופה, הרצון למהפכה פנימית הגיע עד כדי שריפת מכשירי טלוויזיה, כשהאלבום השני נתפס בעיניו כצניחה חופשית מפסגת האוורסט.
נקודה מעניינת ומטרידה שעולה בסדרה היא השפה. לאורך השנים, שיריו של בנאי לא היו נקיים בלשון המעטה. התקוות הגדולות שתליתי בתהליך החזרה בתשובה שלו, התנפצו אל קרקע המציאות. מתברר כי מסע החיפוש שלו נמשך גם היום, ולמרבה הצער, גם באלבומו האחרון שיצא לא מזמן, הוא לא חף מביטויים בוטים. הדבר מעלה תהייה לגבי המקום בו הוא נמצא היום – בין הקודש לחול, בין האמן המשוחרר למחויבות הדתית.
למעשה, אף שהסדרה מתהדרת בשם המבטיח מסע אל האור, התחושה העיקרית העולה מהפרק הראשון היא בעיקר של חושך נוגה. האווירה כבדה, והרוממות הרוחנית שאולי ציפינו לה נותרת כרגע מחוץ להישג יד. עם זאת, אי אפשר שלא להעריך את הכנות המוחלטת שלו. סיפור המפגש עם אשתו רות – שנולדה כנוצרייה בדנמרק ועברה מסלול מפותל עד לגיור ולחתונה בירושלים – מהווה מעין עוגן של תקווה. ייתכן כי האור והפרקים העוסקים באמונה וביציבות נשמרו להמשך הסדרה, שמנסה לפצח את סוד הנפש הישראלית המיוסרת של בנאי.
