"החזרת החטופים היא פרק מפואר וחשוב במערכה שלא הסתיימה"

"זו התרגשות ותחושה שקשה להסביר במילים. ברגע אחד אתה שוכח שאתה לוחם 'לוחמני' שאמור להתעסק בדברים צבאיים, והופך להיות הבן אדם הרגיש בעולם: אבא, ילד, חבר. אתה פשוט מתחיל לחבק אנשים שאתה אפילו לא מכיר באותו רגע. כולנו התחבקנו והבנו שקרה הדבר הטוב בעולם – שזיהינו את החלל האחרון ואנחנו סוגרים כאן פרק. אלו היו רגעים של חיוכים וחיבוקים, תחושה אדירה לכולם".

כך, בקול נרגש, משחזר רב־סרן ע', מפקד פלוגה בחטיבת אלכסנדרוני, בשיחה עם 'בשבע' את רגע השיא של המבצע המורכב להשבת גופתו של רב־סמל ראשון רן גואילי הי"ד. בשביל הכוחות בשטח לא היה מדובר בעוד משימה שגרתית, אלא במרוץ נגד הזמן שנמשך ימים ארוכים של הכנות ופעילות מאומצת תחת אש. "היינו כבר כמה ימים בהכנות למבצע, בנוהל קרב", מספר רב־סרן ע' על הימים שקדמו ל'בינגו' המיוחל. "הגענו למבצע שהבנו שהוא בקנה מידה גדול. ידענו שהמודיעין הוא באחוזים גבוהים, עם הצלבות מודיעיניות שנתנו סבירות גבוהה שהוא אכן שם. הלכנו בגישה של 'עושים הכול ומביאים אותו'".

במשך 48 שעות מורטות עצבים פעל הכוח בתוך שטח מורכב, כשהם נעים בין תקווה לחשש. לצורך מבצע 'לב אמיץ' מונה רב־סרן ע' לתפקיד מ"פ בית הקברות: "היו עוד גדודים שיצאו להתקפה כמעטפת, אבל אני הייתי המ"פ שהחזיק את האבטחה הצמודה על בית הקברות. סרקתי אותו ראשון, מיקמתי את כוחות החיפוש והאבטחה, והכנסתי פנימה את כוחות הסריקה והרפואה. עבדנו בשיתוף פעולה צמוד עם כוחות היס"ר (יחידת הסריקה) לאורך כל הזמן".

העבודה הסיזיפית בתוך בית הקברות העמידה את הלוחמים במבחן מנטלי לא פשוט. "הזמן עובר, ואתה מצפה ומצפה", הוא מתאר, "היו רגעים שאתה מרגיש שאולי זה לא יקרה, אבל עבדנו בהרבה חיתוכי מצב. כל עוד פעלנו לפי המודיעין והנ"צ המדויקים, בצורה שיטתית, האמנו שזה יצליח. בסוף אתה לא יודע אם הגופה הראשונה שתמצא היא שלו, או האחרונה. זו עבודה פסיכולוגית ופיזית קשה מאוד, אבל שמרנו על קצב טוב. הבנו שזו משימה מיוחדת. הכוחות עבדו קשה מאוד – גם באבטחה וגם בסריקות. ברגע שהזיהוי הגיע, כל המאמץ השתלם. זו תחושה של סגירת מעגל שלא תישכח".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד "לרכס עלי טאהר יש לא רק משמעות תפקודית, אלא גם סמלית"

עוד מאת יוסף ארנפלד "מי שלא פועל נגד עלילת דם, דומה לצבא שלא מגיב לירי"

איך התחושה עכשיו, עם הפנים קדימה, כשהשטח בעצם נקי מחטופים?

"כמפקד פלוגה בצבא, ובמיוחד כמ"פ במילואים, זו קודם כול סגירת מעגל אישית וקבוצתית של כולנו. אנחנו מבינים שצה"ל נכשל כאן בהגנה על אזרחיו, וכשאנחנו מצליחים להשיב את החלל האחרון ואין לנו יותר חטופים בעזה – זו סגירת מעגל חשובה. עם זאת, אנחנו מבינים שהמשימה לא תמה. האויבים עדיין מחפשים לפגוע בנו, ואנחנו צריכים להמשיך להתכונן לכל דבר שנתבקש, להתאמן ולהיות ערוכים בכל גזרה שיטילו אותנו אליה".

לצד ההישג המבצעי המרשים, רב־סרן ע' מבקש להפנות את הזרקור אל העורף, אל המשפחות שנותרו מאחור ומאפשרות את הלחימה הממושכת. "בנימה אישית, אני רוצה להגיד תודה ענקית לנשים בבית, לילדים ולמשפחות שלנו", הוא מבקש להוסיף, "אנחנו עוזבים אותם פעם אחר פעם ברגעים הכי קשים, ולפעמים הכי מרגשים, והם תמיד שם מאחורינו. אנחנו עושים עבודה קשה מאוד, מוותרים על החיים האישיים, על הלימודים ועל העבודה – פשוט על הכול. ברגעים כאלה, כשמגיעים להישג כל כך גדול, חשוב לא לשכוח אותם. בלעדיהם אנחנו שום דבר".

עדות מוחשית לגבורה של רני

אין ספק שזה היה הרגע המרגש של השבוע. ביום שני בצהריים תם עידן במדינת ישראל. לאחר יותר משנתיים הודיע דובר צה"ל כי גופתו של רב־סמל ראשון רן גואילי הי"ד, לוחם יס"מ שנפל בקרב ב־7 באוקטובר 2023, הושבה לישראל וזוהתה באופן סופי. עם זיהויו של גואילי והשבתו לקבורה בישראל הגיע לסיומו פרק כואב בהיסטוריה הישראלית: לראשונה מזה יותר מעשור, אין עוד חטופים או חללים ישראלים שמוחזקים ברצועת עזה. הליך הזיהוי הושלם על ידי המרכז הלאומי לרפואה משפטית, בשיתוף משטרת ישראל והרבנות הצבאית, ואחריו נמסרה ההודעה הרשמית למשפחתו.

עם השלמת המשימה והבשורה כי אין עוד חטופים על אדמת עזה, נראה כי מדינה שלמה החלה לנשום לרווחה ולעכל את סיומו של פרק כואב בתולדותיה. בכיכר החטופים בתל אביב נעצר סופית השעון שמנה את הימים, השעות והדקות של השבי, והפך באחת למיצג היסטורי. ברחבי הארץ נראו אזרחים כשהם מסירים בהתרגשות את הסיכות הצהובות מדש בגדיהם ומקפלים את הדגלים שעיטרו את המרפסות והגשרים במשך זמן רב כל כך. אפילו המחוות הסמליות ביותר הגיעו לסיומן. חברת 'כתר' הכריזה על איסוף הכיסאות הצהובים שהוצבו בכיכרות ובמוסדות ציבור כממתינים לשובם, צעד שסימן יותר מכול את העובדה שאין עוד צורך בכיסא ריק – כולם שבו הביתה.

ככל שנוקפות השעות מאז ההודעה על השבת גופתו של רני גואילי הי"ד, מתבררים הממדים הבלתי נתפסים של המבצע המורכב בבית הקברות אלבטש בצפון רצועת עזה. בשיחה עם 'בשבע', משחזר מפקד המבצע בשטח, רב־סרן ע', סגן מפקד גדוד יס"ר (יחידת סריקה) דרום, גדוד קרבי של חיל הרבנות הצבאית, את היממה הדרמטית שבה התנהל המרוץ נגד הזמן בלב שטח האויב. "בסוף השבוע קיבלנו את האישור למשימה, ומיד נכנסנו לנוהל קרב מואץ שכלל תכנון קפדני ואימונים ייעודיים", הוא מספר. ביום ראשון בצהריים החלה השיירה לנוע אל תוך הרצועה תחת אבטחה של חטיבת אלכסנדרוני. הכוח היה מגוון וכלל מעטפת מקצועית רחבה: צוותי יחידה 6017 (רופאי שיניים), חבלני ס"פ של יהל"ם, יחידת השו"ן, יחידת מרעול והאנתרופולוג הראשי של צה"ל. "כולם פעלו תחת הגדוד. בשטח חברנו לכוח צמ"מ פלדות (ציוד מכני הנדסי), ולאחר תדריך אחרון התפצלנו לצוותי עבודה ונכנסנו אל מתחם בית הקברות".

המשימה הייתה סיזיפית ומורטת עצבים. הכוחות פעלו על פי סימון מוקדים מדויק של צוותי הניווט, כשכל צוות מתעד ומצלם את גזרת החפירה שלו. "התחלנו לעבוד בשעה 15:30, ומאותו רגע לא עצרנו לרגע עד למציאתו של רני", הוא משחזר. שיטת העבודה הייתה מובנית: הבאגרים של 'פלדות' חופרים בנקודות שסומנו, ועם חילוץ גופה, לוחמי יהל"ם מוודאים שאינה ממולכדת. אז נכנסים לפעולה לוחמי היס"ר. "הלוחמים הגיבורים שלנו ניגשים לגופה, מסדרים אותה ובודקים את הממצאים מול רשימת הנתונים שבידינו. כדי להגיע לוודאות מוחלטת, כל חלל עובר שלוש שלילות של רופאי שיניים: בדיקה ראשונית בתוך בור החפירה, בדיקה של רופא מומחה ובדיקה סופית בשולחן הניהול המרכזי שהקמנו בקצה בית הקברות".

המתח הגיע לשיאו ביום שני, סמוך לשעה 14:00. "פתאום נשמעה קריאה שלא נשמעה בכל השעות שקדמו לה: 'תביאו אליי ממצא מסוים לשולחן!'. אחד מצילומי השיניים נראה תואם בצורה יוצאת דופן לנתונים של רני. הייתה התעוררות והתרגשות עצומה באוויר. החבר'ה רצו והביאו את הגופה לשולחן המרכזי, והתחלנו בתהליך האימות המלא. ככל שהבדיקה התקדמה, סף ההתרגשות עלה". בשלב זה, הבדיקה עברה מהשיניים אל הפרטים המזהים הנוספים. המידע המודיעיני המוקדם סימן ללוחמים למה עליהם לצפות, והמציאות בשטח אישרה את התקוות. "מצאנו את המכנסיים המקוריים שלו, עם החגורה והפאוץ' למחסניות האקדח. אפילו תושבת האקדח עדיין הייתה שם", מתאר רב־סרן ע' בהתרגשות. אך הממצא המטלטל ביותר היה עדות לקרב האחרון של גואילי: "זיהינו חתך במכנס. הבנו שהוא נפצע במהלך הלחימה וקרע בעצמו חלק מהמכנסיים כדי לאלתר לעצמו חוסם עורקים. ראינו את זה שם, על הגופה שלו, עדות מוחשית לגבורה שלו ברגעיו האחרונים".

ברגע שבו התגבשה הוודאות הסופית, השתנתה האווירה בלב בית הקברות העזתי. הלוחמים הקשוחים, שכבר ראו הכול, לא יכלו לעצור את הדמעות. "לא נשארה עין אחת יבשה. אנשים חסונים, מפקדים בכירים וזוטרים, כולם היו בהתרגשות עצומה. ברמה האישית, פשוט בכיתי על הכתפיים של החברים שלי. הבנו שבאותם רגעים אנחנו כותבים פרק בהיסטוריה של עם ישראל".

בשביל רב־סרן ע' והיחידה לא היה מדובר רק במבצע צבאי, אלא בסגירת מעגל תנ"כית ואקטואלית כאחד. "ממש באזור הזה, לפני 3,000 שנה, שמשון הגיבור מקריס את המקדש על הפלישתים. בספר שופטים מתואר איך אחיו יורדים להשיב את גופתו לקבורה בין צרעה לאשתאול – זהו מבצע חילוץ החללים הראשון בהיסטוריה שלנו. אנחנו בעצם עשינו את אותו הדבר בדיוק אחרי 3,000 שנה". לסגירת המעגל נוסף עוד רובד מצמרר: לפני שלוש שנים בדיוק קיימו לוחמי הגדוד תרגיל ייעודי בגבעת הל"ה, ביום השנה לנפילת המחלקה. "שם, על הגבעה, נשבענו שלא נשאיר עוד חללים בשטח. והנה, באופן מדהים, דווקא ביום השנה לל"ה, הצלחנו לקיים את ההבטחה הזאת ולהביא את רני לקבורה. לראשונה מזה 14 שנה לא נותרו חללי צה"ל שמוחזקים ברצועה. אנחנו מתפללים שבעזרת ה', בקרוב גם לא יהיו עוד שבויים ונעדרים".

"הגאווה יותר חזקה מהעצב"

על פי פרטים שחשף השב"כ, המפנה המודיעיני החל לפני כחודש. במהלך מבצע חטיפה של השב"כ בדרום העיר עזה, נעצר לחקירה פעיל ג'יהאד אסלאמי שהיה מעורב בלחימה. בחקירתו חשף כי הוא בקיא בפרטי מקום קבורתו של גואילי, סיפר על מעורבותו בהעברת הגופה בין כמה מיקומים, והצביע על מעורבים נוספים. המידע החדש הצליב וחיזק את ההבנה כי הגופה נמצאת בבית הקברות אלבטש.

אולם התנאים המבצעיים לפעולה בבית הקברות הוכשרו עוד קודם לכן. כפי שחשף עמית סגל, לפני שלושה חודשים פנו לוחמים לאלוף פיקוד הדרום בבקשה להרחיב את 'הקו הצהוב' (קו השליטה של צה"ל), כדי לכלול בו את בית הקברות שהיווה סיכון לכוחותינו. האלוף אישר את המהלך, והשטח טוהר עוד לפני שהגיע המידע הממוקד על גואילי. לוחמי צה"ל אף פעלו בביתו הסמוך של בכיר חמאס עזאדין אל־חדד, והשמידו מנהרה שעברה מתחת לבית הקברות. אלמלא הרחבת הקו והשליטה בשטח, ספק אם ניתן היה לקיים את המבצע בלוחות הזמנים המהירים שנדרשו.

כשנשללו כיוונים אחרים והחיזוק המודיעיני חצה את רף  50 האחוזים, אושר המבצע שזכה לשם 'לב אמיץ'. המשימה הוטלה על לוחמי חטיבת אלכסנדרוני ויהל"ם, בשיתוף כוחות רפואה וזיהוי. המאמץ בשטח היה כביר: לפי נתוני צה"ל, 20 רופאי שיניים צבאיים סייעו לכוחות לסרוק ולבדוק כ־250 גופות מתוך כ־700 שהוצאו מקברן, וכל זאת בפרק זמן של מעט יותר מ־24 שעות. בסופו של דבר אותר גואילי כשהוא טמון בתוך שק גופות תקני של בית החולים שיפא, לבוש במדי המשטרה, נעול בנעלי המשטרה וחגור בחגורה המשטרתית שאיתם יצא להילחם בבוקר 7 באוקטובר.

סיפור השבתו של גואילי הוא לא רק סגירת מעגל מבצעית, אלא פרק אחרון בסיפור גבורה עילאי שהחל בבוקר 7 באוקטובר. רן, לוחם ביס"מ נגב של מחוז דרום, שהה באותו בוקר בביתו ביישוב מיתר. הוא היה אמור לעבור ניתוח בכתפו וסבל מפציעה מגבילה, אך ברגע שהגיעו הדיווחים הראשונים על פלישת המחבלים הוא לא היסס לרגע. למרות הפציעה, רן עלה על ציוד, לקח את נשקו האישי ודהר לעבר התופת בעוטף עזה. הוא הצטרף תחילה לקרבות הבלימה הקשים בקיבוץ עלומים, שם נלחם כתף אל כתף עם חבריו כדי להדוף את גלי המחבלים. משם המשיך לצומת סעד, נקודה קריטית שהפכה למלכודת מוות לניצולים רבים ממסיבת הנובה. בתושייה ותחת אש כבדה פעל רן לחילוץ צעירים שנמלטו מהטבח, ובפעולותיו הישירות הציל את חייהם של עשרות בני אדם.

בדרכו חזרה לעלומים כדי להמשיך בקרב, נקלע רן למארב מחבלים אכזרי. על פי העדויות והממצאים בשטח רן נפצע קשה מאוד בהיתקלות, אך גם במצבו זה סירב להיכנע. הוא המשיך להשיב אש ולהילחם בחירוף נפש עד הכדור האחרון במחסנית שלו. בשלב זה, כשהוא פצוע אנוש, נחטף על ידי מחבלי חמאס לרצועת עזה. במשך חודשים ארוכים הוגדר רן כחטוף, עד שבינואר 2024, בהתבסס על ממצאים מודיעיניים ובדיקות של ועדת מומחים, נקבע מותו בקרב ביום החטיפה. רן הותיר אחריו הורים, אחים ומשפחה כואבת, ובעיקר מורשת של לוחם ששם את חיי אזרחי המדינה לפני חייו שלו. כעת, עם השבת גופתו במבצע 'לב אמיץ', באה למנוחת עולמים גופתו של מי שהיה אחד מסמלי הגבורה של המשטרה והמדינה באותו יום.

עם הגעת ארונו למכון לרפואה משפטית באבו כביר, ליוו אותו בני משפחה וחברים ברגעים קשים של כאב מעורב בגאווה לאומית גדולה. המשפחה, שחוותה חודשים ארוכים של אי־ודאות, מצאה מעט נחמה בעובדה שגופת בנה הושבה לישראל בכבוד צבאי. אימו, טליק גואילי, אמרה בהצהרה קצרה מטעם המשפחה: "אני שמחה שמי שהוציא את רני מהמקום הארור הזה הם חיילי צה"ל. הגאווה הרבה יותר חזקה מהעצב. אנחנו עם ישראל חי וחזק. אנחנו רוצים להודות לכולם, לכל אלה שעזרו ותמכו ונתנו לנו כוחות. סגרנו מעגל". אביו, איציק גואילי, נפרד מבנו ליד הארון במילים קורעות לב, כשהוא נזכר בשיחה האחרונה ביניהם בבוקר 7 באוקטובר: "הייתה לך את כל האפשרות להישאר בבית, אבל אמרת לי: 'אבא, אני לא אשאיר את החברים שלי להילחם לבד'. כל העם איתך. אני גאה בך, בן שלי". הוא הוסיף ואמר: "רני תמיד אהב לאחד אנשים והוא איחד את המדינה. אוהבים את כולם. עם ישראל חי".

עד אחרון מנהיגי החמאס

ההישג של החזרת כל החטופים, החיים והחללים כאחד, רחוק מלהיות מובן מאליו. בשיחה עם 'בשבע' מנתח תת־אלוף במילואים אמיר אביבי, יושב ראש תנועת 'הביטחוניסטים', את הצעד שסגר השבוע פרק דרמטי במלחמה, ומסביר כי מדובר בהרבה יותר מהישג צבאי יבש. "קבענו שלוש מטרות למלחמה", מזכיר אביבי, "קבענו מטרה עליונה של פירוק חמאס מנשקו ופירוקו כגוף שלטוני וצבאי, החזרת כל החטופים, ויצירת מציאות שלעולם לא יהיה עוד פעם צבא טרור בעזה. כעת, עמדנו באופן מלא במטרה אחת: החזרנו את כל החטופים. אני חושב שזו שמחה גדולה ואנחת רווחה גדולה, והייתי אומר שזה אפילו בגדר סוג של נס".

לדברי אביבי, המורכבות הטכנית של איתור 255 חטופים הייתה עלולה לסכל את המשימה בכל רגע. "כל כך הרבה דברים יכלו להסתבך ביכולת למצוא באמת את כולם. תחבו חטופים במנהרות חשוכות, בקירות, בבתי קברות. זה אירוע מאוד מורכב שלא היה ברור בכלל שניתן להשתלט עליו, אבל הנחישות וההצלחה להביא את כולם הן פשוט מדהימות. זה פרק מפואר וחשוב בתוך מערכה שלא הסתיימה. עדיין צריכים לחסל את חמאס כגוף שלטוני וצבאי וליצור את התנאים בעזה שיבטיחו שגוף כזה לא יקום שוב. יש עוד מלאכה לפנינו".

אביבי מציין כי האירוע כולו אינו נתפס, במיוחד לאור ההערכות המוקדמות בתחילת המערכה. "היו כאלה שאמרו שבכלל לא נצליח להחזיר, ואז תוך פרק זמן לא ארוך החזרנו יותר ממאה. צריך להבין: החטופים היו הנכס הכי גדול של חמאס. להצליח להביא למצב שאנחנו לא מוותרים, ונלחמים עד שמחזירים את אחרון החטופים תוך מיצוי מודיעין ברמות הכי גבוהות – זהו מאמץ אדיר ממדים בטכנולוגיות, בכוח אדם ובמשאבים". פרט להיבט המבצעי, אביבי רואה בכך מימוש של ערך הליבה הישראלי. "בסוף, זו החובה המוסרית העליונה של מדינת ישראל ושל הממשלה כלפי אלו שהופקרו ונחטפו – להחזיר אותם. זו סגירת מעגל מרגשת שמעבירה מסר לעם ולעולם כולו: אצלנו קדושת החיים, וגם קדושת המתים, היא מעל הכול. אנחנו לא מוותרים על אף אחד מאנשינו ומוכנים להילחם שנתיים ברצף עד שמשיגים את המטרה. אבל כדי לוודא שאירועים כאלה לא יחזרו בעתיד, נצטרך לסיים את המלאכה ולנצח".

הנחישות הישראלית לשלם מחיר כבד למען חללים וחטופים לא מגדילה את התיאבון של האויב?

"יש לכך רק פתרון אחד: לנצח את חמאס עד הסוף ולרדוף אותם עד אחרון המנהיגים שלהם. זה המסר", הוא קובע, "המסר הוא שאם תעשו לנו דבר כזה – אתם פשוט לא תהיו קיימים. אנחנו נחסל אתכם ולא נעזוב עד שנמצא את האחרון שבכם. זו הדרך היחידה ליצור הרתעה. שיבינו שאולי הם יכולים להרוויח ברמה הטקטית בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך הם יפסידו באופן מוחלט".

המסר הנחוש אכן מחלחל לצד השני?

"המסר הזה עבר בצורה די משמעותית לציבור העזתי, אבל המלאכה לא תמה", הוא מבהיר, "אם חמאס יישאר על כנו ויוכל להתעצם, המסר הזה פשוט יישכח. לכן אין לנו ברירה. אנחנו חייבים לסיים את המלאכה, ואני חושב שאנחנו גם מתכוונים לעשות זאת". לדבריו, שנת 2026 מוצאת את מערכת הביטחון בהיערכות שיא, כאשר המסרים המשותפים מירושלים ומממשל טראמפ בוושינגטון ברורים מתמיד: "או שחמאס יתפרק מנשקו בטוב, או ברע. בשורה התחתונה, הם לא יישארו ברצועת עזה".

בנוגע לסוגיה הכואבת של המחיר ששילמה ישראל – כאשר רוב החטופים הושבו בעסקאות שכללו שחרור מחבלים ורק מיעוטם חולצו במבצעים צבאיים – אביבי טוען כי נדרש שינוי שורשי, אך לאו דווקא צבאי. "זה לא עניין של תפיסה צבאית, אלא תפיסה מדינית", הוא מסביר, "מדינת ישראל צריכה לקבוע כללים ברורים להתנהלות באירועי חטיפה, והיא חייבת לעשות זאת דווקא בתקופות שבהן אין חטופים בשטח – כשניתן לדון בנושא בלי הלחץ של מציאות מורכבת".

אביבי מתריע מפני המשך המדיניות הקיימת: "מדינת ישראל חייבת לעשות סדר. אנחנו לא יכולים להיות גוף נסחט, ולא יכולים לייצר מציאות שמעודדת כל הזמן עוד ועוד חטיפות. אם נמשיך לשחרר מחבלים בסיטונות, ימשיכו לחטוף אותנו. זה פשוט לא ייגמר". באשר לשאלה מי הגורם שאמור לקבוע את אותם קווים אדומים – האם הממשלה, מערכת המשפט או הכנסת – מציע אביבי מתווה עבודה מוסדר. "אפשר לנסות לקבע זאת בחקיקה, אם כי לא בטוח שזו הדרך הנכונה. מה שכן נדרש הוא לקבוע עקרונות ודרכי עבודה שיעוגנו במועצה לביטחון לאומי (מל"ל). אלו צריכים להיות כללי אצבע שכל ממשלה בעתיד תאמץ ותפעל לפיהם".

את דבריו הוא חותם בקריאה לשינוי אסטרטגי כולל: "מצד אחד עלינו לקבוע כללים למשא ומתן, ומצד שני לוודא שאין יותר צבאות טרור על הגבולות שלנו. עלינו לשלוט על הכול בתוך המדינה שלנו. ככל שרמת המשילות, הריבונות והשליטה על הגבולות תהיה טובה יותר, וככל שנהיה פרו־אקטיביים ונוודא שאין כוחות מאיימים, כך הסיכון לאירועים כאלה ילך ויקטן".