דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
תוכן שיווקי

בנות השירות נותנות כתף בחזית האזרחית

הן יכלו לבחור בשירות נוח ליד הבית אבל הן בחרו אחרת. פגשנו את בנות השירות הלאומי שמגדירות מחדש את המושג 'חוסן לאומי'. 

בנות השירות הלאומי של "האגודה להתנדבות", גרעין קריית שמונה. צילום: האגודה להתנדבות
בנות השירות הלאומי של "האגודה להתנדבות", גרעין קריית שמונה. צילום: האגודה להתנדבות

בימים שאחרי מלחמת 'חרבות ברזל', כשהשגרה הישראלית עדיין נעה בין דריכות ביטחונית לניסיונות שיקום, קשה לפעמים להבחין בזרמי העומק שפועלים מתחת לפני השטח. אבל דווקא במוקדי החיכוך, בערים שהפכו לסמלי המערכה – מקריית שמונה שבצפון, שרבים מתושביה עוד טרם שבו, ועד שדרות בדרום, שממשיכה לצמוח מחדש – עולה דור חדש של מנהיגות צעירה. הן לא לובשות מדים, אבל הן נמצאות עמוק בתוך החזית האזרחית, יום יום, שעה שעה.

יצאנו לשמוע את קולן של שלוש בנות שירות לאומי, שבחרו לעזוב את המוכר והבטוח ולהתייצב במקומות שבהם עם ישראל מדמם, כואב – אבל גם משתקם וצומח. הסיפור שלהן הוא סיפור על בחירה לא מובנת מאליה, על נתינה אין־סופית שמשפיעה על חייהם של אנשים רבים, ועל החוסן הישראלי שמתגלה במלוא עוצמתו דווקא כשהתותחים רועמים ברקע.

מניו ג'רזי לקריית שמונה

בעבור צילה ליפשיץ (19), הבחירה בשירות לאומי בישראל, ועוד בלב אזור עימות, הייתה מנוגדת לכל היגיון של "אזור הנוחות". צילה גדלה בניו ג'רזי, הבכורה בארבע בנות למשפחה חמה שעסוקה תמיד בחסד ובעשייה למען הקהילה. החלום הציוני פיעם בה מגיל צעיר, וכמו רבות מחברותיה בקהילות בארצות הברית, היא הגיעה לארץ לשנת מדרשה בירושלים, בין התיכון לאוניברסיטה. התוכנית המקורית הייתה פשוטה: שנה של לימוד, ספיגת האוויר של ארץ ישראל, וחזרה ללימודים אקדמיים באמריקה.

אולי יעניין אתכם

אבל המציאות הישראלית טרפה את הקלפים. "התחלנו את המדרשה בספטמבר, וחודש אחר כך היה 7 באוקטובר", משחזרת צילה את הרגע שבו הכול השתנה. המלחמה פרצה, הכאוס שלט, והדאגה מעבר לים הרקיעה שחקים. ההורים בניו ג'רזי, באופן טבעי, דאגו לבת שהייתה רחוקה כל כך. "חשבתי שהם יגידו לי לחזור מיד", היא מספרת. "אבל הם אמרו: 'הכול טוב. הכול יכול לקרות בכל מקום'. רוב הבנות במדרשה נשארו, והייתי בירושלים, אז זה הרגיש יחסית בטוח".

אלא שעם התמשכות המלחמה, הישיבה במדרשה נעשתה קשה בעבורה. תחושת השליחות בערה. "כל האנשים בתחילת המלחמה באו ועשו דברים, ואני לא רציתי לשבת שם כשכל המדינה מתגייסת", היא מסבירה. החינוך שקיבלה בבית, על נתינה ואהבת ישראל, הביא אותה לקבל את ההחלטה להצטרף לשירות הלאומי.

היא החלה את שירותה בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים, שם הצוות הפך למשפחתה השנייה. אבל המפנה האמיתי, שהוביל אותה לצפון, התרחש דווקא בביקור מקרי. אחת החברות לשירות הזמינה אותה לשבת בביתה שבמושב בצפון, סמוך לקריית שמונה. הנוף הגלילי, השקט המתוח והיופי של הצפון שבו את ליבה. "פשוט אהבתי את המקום אחרי שבת אחת, ורציתי לחזור לשם".

לקראת השנה השנייה, צילה החליטה לשרת בגבול הצפון והצטרפה לגרעין בנות השירות של 'האגודה להתנדבות' בקריית שמונה. ההחלטה לעבור לעיר שרבים מתושביה מפונים הייתה מאתגרת. "אמרו לי שקריית שמונה היא קהילה חמה, מקום שצריך אנשים", היא נזכרת.

השירות של צילה בקריית שמונה הוא מגוון ומשמעותי: בבקרים היא עובדת בגן חינוך מיוחד לילדים על הרצף האוטיסטי. העבודה עם הילדים, היא מספרת, מלמדת אותה על עצמה לא פחות מאשר עליהם. "את רואה את הילדים לומדים איך להיות אנשים, ואת לומדת איך אנשים חושבים", היא מתארת בעיניים נוצצות. בצהריים היא עוברת למועדונית לילדי קהילת בני המנשה, קהילה גדולה וחשובה בעיר, שם האנגלית שבפיה הופכת ליתרון ומאפשרת לה ליצור חיבור מיידי ועמוק עם הילדים.

כשהיא נשאלת אם היא מרגישה שהיא עוזרת לשקם את הצפון, צילה עונה בצניעות השמורה למי שבאמת עושה: "אני לא יודעת אם אנחנו 'מצילות את הצפון'. אנחנו כמה בנות, אנחנו לא יכולות לפתור את כל הבעיות". אבל אז היא מדייקת את המהות של השירות שלה: "אני חושבת שזה חשוב שיש דברים קטנים. לתת את החיבוק, לתת חיוך לאנשים, להיות חלק מהקהילה. כשהם מרגישים שכולם שכחו אותם – לראות שיש בנות שירות שבאו, שלא הכירו את המקום לפני כן ופשוט שמעו שצריך עזרה – זה נותן כוח".

צילה מתארת עיר שבה עצם הנוכחות היא אמירה. בנות השירות משתלבות בפעילויות הקהילה, עוזרות בבניית ספסלים בפינות חמד, מתארחות אצל משפחות בסעודות שבת והופכות לחלק מהנוף האנושי שמתעקש להישאר. "אנשים שלא מכירים אותי נותנים לי חיבוקים", היא מתארת את החום האנושי שממס את הקור הצפוני ואת המרחק מהמשפחה. "זה קשה לפעמים כי המשפחה שלי לא פה, אבל אני אוהבת את הצפון. קשה להיות עצובים במקום כל כך יפה".

שדרות: מחפשות את הכאב, מוצאות את הלב

בקצה השני של המדינה, בשדרות, פועלות אביגיל וקנין וכנה קרזן, בנות שירות מטעם עמותת 'בת עמי'. החיבור ביניהן, ובינן לבין העיר, הוא סיפור על יוזמה, עקשנות ושותפות גורל.

אביגיל (18), תושבת קצרין, הגיעה לשדרות מתוך החלטה מודעת להתחבר לכאב. "רציתי לשנות כיוון ולהכיר עוד סגנון של אנשים. הבנתי שצפונים זה משהו אחד ודרום זה משהו אחר", היא מסבירה. "היה לי חשוב מאוד להתחבר למקום של המלחמה, לאנשים שנפגעו בחזית, לשמוע את הסיפורים ולהרגיש את הכאב מקרוב". השירות שלה משלב עבודה בחווה חקלאית טיפולית, שם היא עובדת עם ילדים שזקוקים לתשומת לב בתוך הכאוס, יחד עם התנדבות בצוות החירום הקהילתי (צח"ק) העירוני.

כנה (18), תושבת היישוב היהודי בחברון, היא הצלע השנייה בצמד. בניגוד לאביגיל, היא הגיעה לשדרות כמעט במקרה. "חברה אמרה לי שמתאים לי לאהוב את הרכזת כי היא קשוחה, אז אמרתי יאללה", היא צוחקת. היא שובצה בתקן מאתגר של קידום נוער – עבודה עם נערים שנפלטו ממסגרות או מגיעים מרקע מורכב. "התקן נהדר", היא מעידה, "הצוות והחניכים מדהימים. אנחנו עוזרים להם להוציא בגרות ונותנים להם מעטפת".

אבל גולת הכותרת של השירות שלהן היא לא מה שקורה בשעות הבוקר, אלא מה שקורה בסופי השבוע. מתוך השבר הגדול, אביגיל יזמה בשדרות את הפרויקט שנועד לאחות את הקרעים בלב הקהילה ולחבר את התושבים: מיזם 'שולחן שבת'.

פותחים שולחן שבת לכולם

הסיפור של 'שולחן שבת' מתחיל בטרגדיה אישית. חבר טוב של אביגיל, מרדכי קינן ז"ל, נפטר לפני כשנה וחצי. אחת מבקשותיו האחרונות הייתה לייסד בעירו קצרין שולחן שבת פתוח לכל מי שזקוק למקום, לאוכל חם או לאווירה של קדושה. המיזם פועל תחת עמותת 'קול רנה' לזכר רנה שנרב הי"ד שנרצחה בפיגוע.

"שדרות זה מקום של לב", אומרת אביגיל, "אבל הרגשתי שחסר חיבור לבבות בין כל גוני האוכלוסייה. הקהילות פה בנויות סביב בתי כנסת, ורציתי משהו שייצר ליבה משותפת לכולם".

כנה, שמכירה מחברון מיזמי הכנסת אורחים שלפעמים מושכים אוכלוסייה של דרי רחוב בלבד, חששה שזה יהיה הכיוון. "לא רציתי להיות חלק ממשהו שמרגיש כמו בית תמחוי", היא מודה בכנות. אבל המציאות בשדרות הפתיעה אותה. ההתחלה הייתה רחוקה מלהיות ורודה. "ה'שולחן שבת' הראשון כמעט קרס", נזכרת כנה, שהצטרפה למיזם כדי לסייע לאביגיל.

הבנות מתארות מאבק אמיתי על כל ארוחה ועל כל משתתף. בפעם השנייה, כשהבינו שאין די נרשמים, הן פשוט יצאו לרחובות. "החלטנו שהדבר הכי נכון זה לצאת לרחוב ולקרוא לאנשים, להסביר להם שזה לא לנזקקים אלא לקירוב לבבות", מספרת אביגיל. התגובות היו מחממות לב – עוברי אורח בירכו אותן, התרגשו מהיוזמה, והבטיחו להגיע.

אבל האתגרים הלוגיסטיים לא פסקו. כנה מספרת על רגע אחד שבו כמעט נשברו: "ב'שולחן שבת' האחרון נתקענו בדקה ה־90 בלי בשרים. היינו צריכות להכין את הכול בעצמנו ב־2 בלילה ביום חמישי". דמיינו את הסיטואציה: בנות 18, בעיר שעדיין מתאוששת ממלחמה, עומדות במטבח באמצע הלילה ומבשלות כמויות לגדוד, רק כדי שלתושבים תהיה ארוחת שבת מכובדת.

התוצאה הצדיקה את המאמץ. כיום, אל שולחנות השבת בבית הכנסת 'ישמח משה' שליד ישיבת שדרות מגיע פסיפס אנושי נדיר: משפחות דתיות לצד חילוניות, סטודנטים, רווקים ואנשים שפשוט מחפשים חברה. "הגיעה אלינו אישה בחודש תשיעי, שבוע לפני לידה", מספרת כנה בהתרגשות. "הגיע קשיש שהנכדים שלו לא בקשר איתו, ופתאום הוא מצא מקום. הייתה מישהי שעברה תאונה ולא יכלה להגיע אלינו, אז מתנדבים הביאו אותה במיוחד. את רואה את האור בפנים של האנשים".

החוסן, מסבירה אביגיל, נבנה מכך שהתושבים לא נשארים בתפקיד "הנתמכים". "משפחה שהגיעה בפעם הראשונה כאורחת, הובילה את השבת הבאה", היא אומרת בגאווה. "המלחמה הובילה אותם למקום של 'אני גר פה, אז אני אקח אחריות'. האוכל שמגיע לשבתות זה אוכל שרבים מהתושבים מכינים בעצמם. זו שותפות".

מורשת של חוסן

רחל פדור, מנהלת אגף בכיר חברה יהודית כללית ברשות השירות הלאומי־אזרחי, רואה בעשייה של הבנות הללו את עמוד השדרה של החברה הישראלית בשעתה הקשה. "הסיפור של בנות השירות הלאומי במלחמה הזאת הוא סיפור של התייצבות חלוצית למען הכלל", אומרת פדור. "כשאנחנו רואים בנות מכל רחבי הארץ, שבוחרות לעזוב את המוכר והבטוח ולפעול בלב אזורי הלחימה והפינוי, אנחנו מבינים שהחוסן הלאומי שלנו נבנה מהיכולת של הדור הצעיר לקחת אחריות על הקהילה. השירות הלאומי־אזרחי הוא לא רק מערך של סיוע, הוא המקום שבו צומחת המנהיגות הבאה של ישראל – מנהיגות של נתינה, של יוזמה ושל שותפות גורל עמוקה".

כנה, שכבר מתכננת לעשות גם את השנה השנייה שלה בשדרות, פונה לבנות המתלבטות באשר למקום השירות שלהם במסר חד: "לכו על זה. יש דברים שאת עושה ולא רואה תוצאות, כמו טיפול באדם באמבולנס שנעלם אחר כך. אבל כאן את בונה קהילה. כשאת נותנת, את מקבלת חזרה פי עשרה".

צילה מוסיפה פרספקטיבה של מי שהגיעה לכאן מהתפוצות: "יותר טוב לעשות שירות עם ישראליות מאשר להישאר בבועה האמריקאית. אם את מחפשת, את תמצאי אנשים שיהיו כמו המשפחה שלך פה. זה העם שלנו".

כששומעים את צילה, אביגיל וכנה, מבינים שמשהו השתנה. אם בעבר השירות הלאומי נתפס לעיתים כפרק זמן של תרומה לפני "החיים האמיתיים", המלחמה הפכה אותו לחיים עצמם. הבנות הללו לא רק מאיישות תקנים – הן מסייעות להחזיק את הרוח. הן אלו שמזכירות לתושב הבודד שהוא לא לבד, לילד המפונה שיש לו עתיד, ולחברה הישראלית כולה שיש לה על מי לסמוך. במקום שבו נגמרות המילים של הפוליטיקאים והגנרלים, מתחילה העשייה השקטה והעיקשת של בנות השירות.

הכתבה בשיתוף רשות השירות הלאומי האזרחי

מה לקרוא עכשיו