לא מחכים ל"יום שאחרי": המודל החדש לשיקום החוסן הלאומי

בשעה שמדינת ישראל נערכת לאתגרי המחר, השאלה המהדהדת במסדרונות הממשל ובבתי התושבים בצפון ובדרום היא אחת: כיצד הופכים הריסות להזדמנות? לא מדובר רק בשיקום פיזי של מבנים, אלא בבנייה מחודשת של האמון הישראלי וביצירת מנוע צמיחה לאומי שישנה את פני הפריפריה לעשורים קדימה. זהו אינו קרב על תקציבים, אלא מאבק על דמותה של הקהילה ועל החוסן המקומי כבסיס לביטחון הלאומי.

"היום שאחרי המלחמה לא ייבנה בהחלטה אחת, בתקציב אחד או בתוכנית חירום נקודתית", אומר איציק לארי, יושב ראש מפעל הפיס, ומסביר: "'היום שאחרי' ייבנה בתהליך מתמשך של שיקום, חיזוק האמון ובניית כלים שיאפשרו לצפון ולדרום לא רק להתאושש אלא לצמוח מחדש. השאלה העיקרית איננה רק איך מתקנים נזקים, אלא כיצד הופכים את אתגר השיקום להזדמנות: לחיזוק הפריפריה, להחזרת השקעות, ולבניית חוסן לאומי שמתחיל מהשטח".

לשיטתו של לארי ומניסיונו כיושב ראש מפעל הפיס שאחראי לפרויקטים רבים ברחבי הפריפריה הצפונית והדרומית, עיקר השיקום הכלכלי תלוי בהתנהלות הרשויות המקומיות. "הניסיון מהשנים האחרונות במלחמת חרבות ברזל, במלחמת עם כלביא, בקורונה, במצבי חירום ובשגרה הוכיח בצורה ברורה: החוסן של מדינת ישראל נבנה קודם כול ברמה המקומית", הוא קובע.

"הרשויות המקומיות הן הכתובת הראשונה של התושבים, והן אלה שנשאו באחריות גם כשהמערכת כולה הייתה תחת לחץ. לכן, שיקום כלכלי אמיתי חייב להישען על חיזוק הרשויות המקומיות – לא לעקוף אותן, אלא לאפשר להן לתכנן, לנהל ולהוביל תהליכים לאורך זמן. רשויות חזקות הן תנאי להחזרת אוכלוסייה, להחזרת עסקים ולבניית אמון שמזמין השקעות חדשות", הוא מסביר.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אוריה שילת בצעד תמוה: שר השיכון זימן לשימוע את מנכ"ל רמ"י

עוד מאת אוריה שילת הומור מגויס

מעבר מהזרמת כספים לבניית כלים

לדבריו, הניסיון של המדינה לחזק את הרשויות המקומיות לעיתים יכול להסתכם רק בהעברת כספים נוספים, אך פרט לכך דרושים דברים נוספים כדי שהתהליך יהיה נכון ואפקטיבי. "אחת הטעויות החוזרות בתהליכי שיקום היא ההנחה שכסף לבדו יוצר שינוי", אומר לארי וממשיך: "כסף הוא תנאי חשוב, אך הוא לא מספיק. כדי ליצור צמיחה אמיתית יש צורך במודלים כלכליים שמחברים בין מימון, תכנון וליווי מקצועי: תוכניות רב־שנתיות, ליווי פרויקטים משלב הרעיון ועד הביצוע, וחיזוק היכולת של הרשויות לנהל פרויקטים מורכבים באופן עצמאי", הוא מפרט, "כאשר רשות מקומית מקבלת לא רק תקציב, אלא גם כלים מקצועיים, ידע וליווי, היא מסוגלת ליצור השפעה מתמשכת, ולא רק פתרון נקודתי".

גורמים שונים שותפים בחיזוק הרשויות המקומיות, כיושב ראש מפעל הפיס שפעל רבות בתחום במשך השנים, לארי קובע כי שיתוף פעולה וסינרגיה בין הגורמים הם קריטיים: "שיקום רחב היקף מחייב שותפות רחבה. לצד המדינה והשלטון המקומי, לקרנות פילנתרופיות ולמגזר העסקי יש תפקיד חשוב – לא כתחליף לאחריות הציבורית, אלא כהשלמה חכמה שלה. חיבורים בין מימון ציבורי לפילנתרופיה, יחד עם העמדת שורת יועצים מקצועיים לרשויות, מאפשרים לקדם פרויקטים מורכבים: בתחומי החינוך, התעסוקה, התרבות והתשתיות החברתיות – כך כל שקל ציבורי מייצר ערך רחב יותר, מדויק יותר, ובעיקר בר־קיימא".

"בסופו של דבר, כלכלה לאחר מלחמה איננה רק שאלה של תקציבים, היא שאלה של קהילות", מסכם לארי, "האם אנשים חוזרים לגור, לעבוד ולהשקיע, האם צעירים רואים עתיד והאם רשויות מקומיות מסוגלות להוביל תהליך של התחדשות. שיקום הצפון והדרום הוא לא אתגר אזורי אלא משימה לאומית. כאשר הרשויות מקבלות כלים אמיתיים לפעול, כאשר השותפות בין הגורמים השונים עמוקה ומתמשכת, וכאשר החשיבה היא ארוכת טווח, נבנה חוסן שמקרין על המדינה כולה. היום שאחרי לא ייראה כמו מה שהיה לפני, אך אם נפעל נכון, הוא יכול להיות יום של הזדמנות: לצמצום פערים, לחיזוק הפריפריה ולבניית כלכלה יציבה, מכלילה וחזקה יותר – כזו שמתחילה ברמה המקומית ומקרינה לכל המדינה".

את "היום שאחרי" בונים כל הזמן

גם רונן זוהר, משנה למנכ"ל קבוצת שטראוס וה־CEO של החברה, פינה זמן בלו"ז העמוס לשוחח על הכלכלה ושיקום המשק במהלך המלחמה ואחריה. לשאלה איך בונים את "היום שאחרי", הוא עונה: "אנחנו לא, אנחנו בונים את זה כל הזמן. אצלנו גם כשהייתה מלחמה, היינו שם. יש לנו יותר ממפעל אחד בצפון, להפעיל מפעלים ומרכזי לוגיסטיקה כשיורים עליך מכל הכיוונים זה לא פשוט", הוא מסביר, ומפרט: "הקמנו את קמפוס מיכאל. קמפוס מיכאל קם בתקופה הכי קשה שאפשר להקים בה מפעל, או להקים מבנה בכלל. בתקופת המלחמה בהרבה אתרים במדינת ישראל היה קושי להשיג עובדים, גם כשכבר היו עובדים לפני כן שפעלו. אנחנו התעקשנו, ובמהלך כל המלחמה המשכנו לבנות ולעשות הכול כדי לאפשר לאנשים מצד אחד ביטחון ומצד שני תעסוקה. אני יכול לספר לך שהבאנו ממ״דים יבילים כדי לשים ליד הפיגומים, כדי שעובד שעומד על פיגום בזמן אזעקה יספיק תמיד לרוץ לממ״ד. הזזנו בכל פעם את הממ״דים האלה בהתאם להתפתחות הבנייה. היה לנו חשוב שלא יעצרו אותנו לא החיזבאללה ולא האיראנים, לא משנה מה. הבאנו אנשי מקצוע מאירלנד, מגאנה, מכל מיני מקומות בעולם. אנשים שהסכימו לבוא למרות המלחמה, לישון בצפון ולנסוע כל יום מהצפון למפעל באחיהוד. לא פשוט היה לתת להם את תחושת הביטחון, אבל היה לנו חשוב להמשיך לבנות. אני שמח להגיד שבספטמבר האחרון חנכנו את קמפוס מיכאל, אחרי שלוש שנים של בנייה תחת אש, נקרא לזה ככה. אז כשאת שואלת אותי איך ממשיכים, אני יכול לומר לך שמעולם לא הפסקנו", מתאר זוהר.

זוהר סובר כי שיקום ופיתוח הפריפריה נובע מנוכחות פעילה של התעשייה שם, כך פותחים אפשרויות רבות של תעסוקה ומסחר ומתוך כך נותנים ביטחון תעסוקתי לקהילות הקיימות והמתפתחות. "לנו נורא חשוב להיות בצפון, יש לנו מפעל בצפת. צפת ספגה לא מעט במהלך המערכה בצפון. יש לנו לא מעט אתרים באזור הצפון. באחיהוד, בכרמל, בעכו ובמסריק. כל האתרים האלה עבדו ולא עצרו ולו יום אחד. אני מקווה שביולי השנה אנחנו נחנוך מתחם לוגיסטי נוסף באזור מסריק", הוא מעדכן.

"אם מסתכלים על הפריסה של שטראוס מבחינה גאוגרפית, רואים ששטראוס יותר בפריפריה מאשר במרכז. יש לנו מפעלים בצפון ויש לנו מפעלים בדרום. בשדרות, ביד מרדכי, ברחבי הנגב. יש לנו רק מפעל אחד במרכז הארץ, בלוד. אנחנו פרוסים, ואנחנו אנשי הפריפריה. העובדים שלנו הם עובדים מדהימים, שבתקופות קשות מתגלים בגבורתם. לכן הדרך שלנו היא להמשיך להשקיע ולפתח את הפריפריה", הוא מתאר.

ממסקנות המלחמה: עצמאות כלכלית כחול־לבן

"המלחמה הביאה לנו כמה תובנות", הוא מציין. "אחת מהן היא שאנחנו צריכים להיות בחלק מהנושאים הרבה יותר עצמאיים ולא להיות תלויים באחרים. ראינו את זה בא לידי ביטוי בדרום, בעוטף. גם בצפון אנחנו לא יכולים להיות תלויים באחרים. אנחנו צריכים לוודא שיש חומרי גלם חקלאים שאנחנו עצמאיים איתם. פרויקט שהתחלנו אותו אומנם לפני המלחמה, אבל עכשיו הבנו כמה הוא חשוב, הוא גידול שומשום בארץ. בארץ לא מגדלים כמעט שומשום, אבל אוכלים הרבה טחינה. רובו המוחלט של השומשום מגיע מחו"ל. לכן אנחנו מנסים כמה שיותר להגדיל את שטחי החקלאות שלנו, כי אנחנו תלויים בזה. אנחנו לא יכולים להיות תלויים באף אחד אחר גם בתחום הטכנולוגיה", קובע זוהר.

לדבריו, לא מעט מפעלים, כולל שטראוס, נתקעו במהלך השנה כי אנשי מקצוע חששו להגיע לארץ. "לא יכולנו לקבל טכנאים מחברות כאלה ואחרות כדי לטפל ברובוטים שלנו ובמכונות שלנו. הבנו שאנחנו צריכים לוודא שהאנשים שלנו יעשו את ה־up scale הנדרש כדי שיהיו מסוגלים לטפל בתקלות הרבה יותר מורכבות ממה שהם מסוגלים היום, כדי לא להיות תלויים בטכנאי שצריך להגיע מהולנד, מבלגיה, מגרמניה או מארצות הברית. אני חושב שזו הזדמנות לפתח יותר עצמאות".

זוהר סובר כי למדינת ישראל יש המון מה לתת, ורבים בעולם מעריכים ומוקירים את זה, למרות המצב הביטחוני. "יש את אנבידיה שהחליטה לפתוח את מרכז הפיתוח שלה בקריית טבעון. הם הבינו שבארץ, למרות הסיטואציה ולמרות הטילים ולמרות האפקט הביטחוני, יש אנשים עם יכולות שאין במקום אחר", הוא נותן דוגמה ואומר: "יש לנו הרבה מה לתרום לעולם. החל מפיתוחים וסטארטאפים עובר דרך תוצרת חקלאית. לפעמים אני מרגיש שאנחנו שמים לעצמנו מקלות בגלגלים בקטע הזה של פיתוח היכולות שלנו שמביאות ערך מוסף. אני חושב שצריך פשוט מאוד להמשיך להסתובב ולהראות את היכולות שלנו לכל מי שכן מוכן לשתף איתנו פעולה, ויש, יש משקיעים. אנחנו רואים את זה אצלנו, יש לנו שותפים מדהימים שהשותפות שלנו איתם היא מבחינתם נכס והם מוכנים להשקיע", הוא מסכם.