דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
תוכן שיווקי

מכון פוע"ה – לא לדתיים בלבד

מכון פוע"ה מצליח לגשר על הפער שבין קדמת הרפואה לעומק ההלכה.

צילום: אלבום פרטי
צילום: אלבום פרטי

נתנאל שמיר

זה היה מוצאי שבת מתוח בבית משפחת סלנר־לויטה בעכו. כמה שעות קודם לכן, בדיקת אולטרסאונד שגרתית בשבוע ה־28 להריון שינתה את התמונה לחלוטין. בעבור חנה, שחוותה לידה שקטה רק חודשיים לפני שנכנסה להיריון הנוכחי, הבשורה הייתה קשה מנשוא.

בבדיקה זיהתה הטכנאית שחסר לעובר חלק במוח – ה'קורפוס קלוסום', הגשר שמחבר בין שתי אונות המוח. המלצת הצוות הרפואי בבית החולים הייתה ברורה וחדה. "אמרו לי: 'אנחנו ממליצים לך להפסיק את ההיריון'", משחזרת חנה. "התקשרתי לצביקה בבכי, סיפרתי מה מצאו ושאומרים שצריך לעשות הפלה".

התחזיות הרפואיות היו קודרות. הרופאים הציגו תרחישים של נכות קשה, פיגור ומוגבלויות מורכבות. בעבור חנה וצביקה, זוג חילוני, הדרמה הרפואית הפכה לדילמה זוגית קשה. צביקה, מתוך אחריות וחשש להביא לעולם ילד שיסבול כל חייו, נטה לקבל את המלצת הרופאים. "הוא אמר: 'אני לא מסכים להביא ילד כשאני יודע מראש שיהיה נכה… זה כל היום לסעוד אותו'", מתארת חנה. לצביקה ארבעה ילדים מנישואים קודמים, לחנה שניים, והחשש מהתמודדות עם ילד משותף בעל צרכים סיעודיים מורכבים היה מוחשי.

אולי יעניין אתכם

אך חנה התקשתה לקבל את הגזרה. הבית נקרע בין הרצון הרפואי למנוע סבל לבין האינטואיציה האימהית. "אמרתי לו שאני עושה את כל ההשתדלות מבחינתי עד הרגע האחרון", היא מספרת. "הבהרתי שאני לא מוכנה לקחת את הסיכון של הפלה בשלב כזה אם יש סיכוי". בתוך המבוי הסתום הזה, כשהרפואה אמרה "לא" והלב אמר "אולי", צביקה החליט לפנות לאפיק שלא היה טבעי לו – האפיק הרבני. הוא פנה לרבי דוד אבוחצירא מנהריה, ששלח אותו לרב ישר בעכו. ביום ראשון בבוקר הטלפון צלצל. על הקו היה הרב ישר עם מספר טלפון אחד וקצר: מכון פוע"ה.

ההלם: "חיפשתי מוסר, מצאתי מדע"

"אף פעם לא שמעתי עליהם. פעם ראשונה", היא עונה כשאני שואל אותה אם שמעה על מכון פוע"ה קודם לכן. בראשה דמיינה שהיא נכנסת לזירה דתית שמרנית. אבל השיחה עם הרב ליאור שגב, אחד היועצים הבכירים במכון, טרפה את כל הקלפים והפכה את הקערה על פיה.

"זכיתי, באמת זכיתי ברב ליאור שגב", מספרת חנה, ההתרגשות עדיין ניכרת בקולה גם שנים אחרי כן. "הוא הדריך אותי בכל הבדיקות, בכל דרך. גם כשדיברתי איתו, הוא השרה עליי ביטחון". להפתעתה המוחלטת, הרב לא פתח בסדרת חינוך. הוא פתח את התיק הרפואי. "הוא לא אמר 'שחור או לבן'", היא נזכרת, "הוא אמר: 'תשמעי, יש את הבדיקה הזאת, זה היתרון שלה וזה החיסרון. התשובה היא בידיים שלך, אני לא מחליט במקומך. את תחליטי כל החלטה'". הגישה הזאת, המכבדת, הלא־כפייתית, הייתה בדיוק מה שחנה הייתה צריכה כדי לנשום. אבל מעבר להכלה, היה שם ידע עצום.

הרב שגב סירב לקבל את גזר הדין הרפואי כסוף פסוק. לאחר בדיקה, הוא המליץ על בדיקת 'אקסום' – ריצוף גנטי מתקדם. המסלול היה מורכב: הבדיקה נערכת בנהריה, נשלחת להדסה עין כרם, ומשם מוטסת לארצות הברית לפענוח מעמיק. במשך 14 יום של המתנה מורטת עצבים, חנה וצביקה המתינו לתשובה שתכריע את גורל ההיריון. כשהתשובות חזרו מארצות הברית, התברר שההתעקשות של הרב שגב לבדוק לעומק חשפה תמונה מורכבת בהרבה מהתחזית הראשונית. הנתונים הראו שהפגמים הקשים שהיו צפויים בשל חוסר של ה'קורפוס קלוסום' נמצאו במחקרים שנעשו על בנים. אבל לגבי בנות? כאן הייתה הפתעה.

"החסרונות שמצאו, כמו שיתוק מוחין וכיסא גלגלים – זו המסקנה שמצאו בבית חולים בארצות הברית לגבי בנים", מסבירה חנה את הניואנס הדרמטי. "אבל לבנות? אין שום דבר. שום מחקר". המצב לא היה שהמחקרים הבטיחו שהכול יהיה בסדר, אלא שהם פשוט לא ידעו. נשים ללא קורפוס קלסום לרוב אינן נפגעות, בניגוד לפגיעה משמעותית בגברים. "לגבי בנים יודעים בוודאות מה יהיה, ולגבי בנות לא יודעים. אין מחקר". המסע היה מפרך. חנה עברה בדיקות MRI מוח לעובר, והכול בליווי צמוד של הרב. "לאחר כל בדיקה, ישר התקשרתי, שלחתי במייל. מאוד מאוד סמכתי עליו, באמת בעיניים עצומות".

מהפך ביחסי הכוחות: שותפות במקום חשדנות

הסיפור של חנה הוא לא קוריוז. הוא משקף שינוי טקטוני ביחסים שבין עולם הרפואה בישראל לעולם ההלכה. אם בעבר שררה בין הצדדים חשדנות, לעיתים אפילו עוינות, הרי שהיום מדובר בסיפור אהבה מקצועי.

הרב בנימין דוד, דמות ותיקה ומוערכת במכון פוע"ה כבר יותר מ־25 שנה, זוכר היטב את הימים ההם. "היה פעם מין חשד משני הצדדים", הוא אומר בגילוי לב נדיר. "העולם הרפואי חשש מאוד מהרבנים, שהם כאילו חשוכים, לא חכמים, לא מבינים כלום, שהם גם מחליטים בשביל המטופלים בלי להבין כלום. ומצד שני, היה חשד של הרבנים בעניין הרופאים שהם לא מתחשבים ושהם לא לוקחים בחשבון את הצרכים הדתיים של האנשים".

אבל המציאות בשטח השתנתה. "היום הרופאים הרבה יותר פתוחים", מעיד הרב בנימין. "יש מה שנקרא 'הנגשה תרבותית' של הרפואה, ואנחנו חלק מההנגשה הזאת. הרופאים מבינים שהמטופלים הם לא מכונות. יש רופאים שאומרים היום למטופלים 'תפנו למכון פוע"ה, תתייעצו, תשאלו, תחזרו אליי'. אבל בזכות הרב מנחם בורשטין ובזכות מכון פוע"ה, הצלחנו להתקרב זה לזה".

השותפות הזאת היא לא רק ברמת הפניית מטופלים, אלא גם בשיתוף פעולה מחקרי ומדעי ברמה הגבוהה ביותר. "אנחנו עורכים כנסים גדולים", מספר הרב בנימין, "רופאים באים ונותנים הרצאות לרבנים, ואנחנו הולכים לכנסים שלהם. המפגשים האישיים האלה יוצרים אמון". יותר מזה – המכון יוזם מחקרים רפואיים בתחומים שהרפואה העולמית לעיתים לא כל כך מתמקדת בהם.

סדר היום של יועץ במכון פוע"ה, כפי שמתאר אותו הרב בנימין, מזכיר יותר חדר מיון מאשר בית מדרש שקט. "זה לא מתחיל בשעה מסוימת ונגמר בשעה מסוימת", הוא מחייך. "יש לנו כל הזמן שטף של שאלות. ישיבות צוות, התייעצויות עם רופאים, הרצאות לרבנים, לפעמים בבתי חולים.

"אנחנו גם משתתפים בכנסים", משתף אותנו הרב בנימין בחלק חשוב מסדר יומם של יועצי ההלכה במכון, "כלומר, אנחנו הולכים לשמוע את החידושים של הרפואה בכנסים השונים. אנחנו גם רוצים לשמוע את החידושים ברפואה וגם רוצים להכיר את הרופאים פנים אל פנים ולדבר איתם, כי אחר כך, כשאנחנו רוצים להתייעץ איתם וכולי, אין כמו היכרות אישית".

בעבור הרב בנימין דוד, הפעילות במכון היא הרבה מעבר למענה הלכתי טכני – היא שליחות חברתית. "אנחנו מדברים עם כל הציבורים, לא רק דתיים, לא רק כיפות סרוגות ולא רק חרדים", הוא מדגיש. מתוך הבנה שהצורך ברפואה והלכה הוא אוניברסלי, המכון פועל אקטיבית כדי לצאת החוצה. "זה חלק מהעניין שלנו, להכיר את הציבורים השונים, את הגישות השונות אצל הרבנים. זה גם חלק מהאחדות של עם ישראל".

מבט מבפנים: הפרופסורית ש"מקנאה"

כדי להבין עד כמה עמוק השינוי, צריך לשמוע את פרופ' ליאת גינדס, מנהלת יחידת האולטרסאונד בבית החולים וולפסון זה 12 שנה, אשת מדע, בעלת קריירה בין־לאומית ענפה וחברת כבוד באיגוד האמריקני לאולטרסאונד. "אני בן אדם חילוני", היא מעידה על עצמה בראשית השיחה. "אבל אין לי שום בעיה עם אנשים דתיים". הקשר שלה עם המכון התחיל כשהוזמנה לתת הרצאה. "צריך להיכנס לחדר שכולו גברים ורבנים. כשאתה לא מכיר את האחר, תמיד יש איזה חשש", היא מודה בכנות, "אבל פשוט ראיתי אנשים מקסימים, בגובה העיניים, שבאמת אכפת להם מהמטופלות. נוצר קשר מאוד טוב".

פרופ' גינדס מתארת כיצד הקשר המקצועי הפך למערכת יחסים סימביוטית. "באיזשהו שלב אני התחלתי בעצמי להפנות אליהם מטופלים", היא מספרת. "אם יושבים מולי בני זוג ויש להם התלבטות אתית מאוד קשה, או שרואים שהם בקושי – אני אומרת 'אולי תפנו למכון פוע"ה בירושלים?' ואני בעצמי מפנה הרבה אנשים למכון פוע"ה. אז הקשר הוא דו־כיווני".

מה שמרשים את פרופ' גינדס במיוחד הוא המקצועיות. הרבנים לא סתם 'פוסקים', הם מבינים. "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא לטובת הנשים. מה זה שיתוף פעולה? אם יש להם איזשהו מקרה והם מתלבטים בו, אז הם מפנים אלינו, האנשים באים לבדיקה ואחר כך, ברשות המטופלים כמובן, אני גם שולחת את התשובות לרבנים, ואם הם לא מבינים משהו, הם תמיד שואלים שאלות, ושאלות מאוד חכמות. הם לא מקבלים שום דבר כתורה מסיני. הם מבינים את המושגים, מבינים ברפואה. מה שהם לא מבינים – הם שואלים, קוראים ולומדים".

אבל הנקודה המפתיעה ביותר בשיחה איתה היא דווקא ההשתוקקות למודל תמיכה דומה בציבור החילוני. כן, פרופ' גינדס, הרופאה הבכירה, "מקנאה" בציבור הדתי שיש לו כתובת כזו. "אני מקנאה שאין בית כזה לאנשים חילונים", היא אומרת. "אנשים בסיטואציות משוגעות צריכים תמיכה. הייתה לי פנטזיה להקים מרכז כזה בוולפסון, ולא הצלחתי… הלוואי שהם היו מקימים לצד המרכז ההלכתי מרכז תמיכה נטו – לכולם. אמרתי להם את זה, וזו ממש קנאה טובה כמובן, של 'איזה יופי של פרויקט הם הקימו'".

גם פרופ' איתי גת, מומחה לפוריות ומנהל בנק הזרע אסותא סופרם, מתלהב משיתוף הפעולה: "רפואת הנשים, אולי יותר מכל תחום אחר ברפואה, מהווה מפגש מרתק ומורכב בין עולם המדע מחד ובין פסיקות ההלכה מאידך. כרופא נשים הפועל במגזר החרדי שנים רבות, אני שמח מאוד על הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם רבני מכון פוע"ה. האמון ההדדי והשיתוף מאפשרים לנו ללבן את הבעיה הרפואית למול ההיבט ההלכתי ולהתאים את הטיפול לאמונתם ודרך חייהם של המטופלים. מעבר לזאת – הפעילות המשותפת מסייעת לכל הפונים, ללא הבדל דת, גזע ומין, והיא משמשת דוגמה להומניות ואהבת אדם".

גשר של תקווה לכל העולם

היום נס־לי, בתם של חנה וצביקה, בת שש. הלידה הייתה טבעית, ללא אפידורל ("מרוב שפחדתי והכניסו לי פחד, ילדתי בלי משכך כאבים… נקי נקי", מספרת חנה). הילדה יצאה לאוויר העולם שלמה. החששות הכבדים לפיגור קשה או נכות פיזית לא התממשו. נכון, היא אובחנה לאחרונה על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, אבל כפי שמסבירה חנה, זהו סיפור גנטי משפחתי, שאינו קשור לממצא המוחי שהפחיד את כולם בהיריון.

והחשוב מכול, מבחינתה, היה קבלת הפנים. "פעם אחת הוא לא הטיף לי נגיד לשמירת שבת, או כפה עליי משהו דתי… הוא קיבל אותי כמו שאני ומי שאני. לא בחן את הדעות הפוליטיות שלי, ולא את השקפות העולם שלי. אף פעם לא שפטו אותנו על מי שאנחנו ומה שאנחנו. אם אני אדע שיש זוג שנמצא במצב כמו שלנו, עם בדיקות רפואיות או כל דבר אחר, הדבר ראשון זה מכון פוע"ה".

החזון הזה, של גשר מאחד, משתקף היטב בדבריו של מייסד המכון הרב מנחם בורשטין: "במכון פוע"ה אנו רואים בכל זוג עולם ומלואו, ובכל קושי – פתח לתקווה חדשה. השליחות העיקרית שלנו היא לבנות גשר איתן ומקצועי המחבר בין עומק ההלכה לקדמת הרפואה, תוך הבנה רגישה של הצרכים הייחודיים לכל זוג".

והוא באמת מתכוון לזה. במכון פוע"ה פועלים ללא הפסקה כדי להסיר חסמים ולהנגיש פתרונות יצירתיים לכל גוני החברה הישראלית בארץ ובתפוצות, מתוך מחויבות עמוקה שאינה מתפשרת על הערכים וההלכה. "הרחבת פעילות המכון והנגשת השירות בשטח", אומר הרב בורשטין, "הן ביטוי לרצוננו להעניק מענה לכל פנייה, מכל מגזר ובכל יבשת. המטרה הניצבת לנגד עינינו היא שכל זוג ירגיש שיש לו את הכתובת המדויקת לו, ידע מקצועי וליווי צמוד במסע המרגש והרגיש כל כך לקראת בניית משפחה והמשכיות הדורות".

בעבור חנה, צביקה ונס־לי הקטנה, המילים הגדולות הללו הן לא סיסמה. הן החיים עצמם. הן הסיבה שיש עוד ילדה שמתרוצצת בבית, והן הסיבה שזוג חילוני מעכו מרגיש שיש לו "אבא ואמא" בירושלים. "אני ממליצה לכל זוג, באמת", מסכמת חנה את המסע המטלטל שעברה. "לא לחשוב פעמיים. ברור שלפנות למכון פוע"ה. הרגשתי שיש לי על מי לסמוך, פשוט מאוד. שלא ישאירו אותי לבד". בהוויה הישראלית הנוכחית, הסיפור של מכון פוע"ה מציע אלטרנטיבה מרגשת: מקום שבו הרופא והרב, המדע והאמונה וכל אדם במרחב ובמגוון הציבורי – לא רק נפגשים, אלא עובדים יחד כדי ליצור חיים.

 

מה לקרוא עכשיו