דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
תוכן שיווקי

בחזרה לחיים

אורי וכרמית מצאו את עצמם נלחמים על הפעולות הכי פשוטות. בתוך הכאב הם גילו את המרכז לשיקום ומרפאת בריאות הנפש באוניברסיטת אריאל

כרמית פילוסוף. צילום: באדיבות המצולמת
כרמית פילוסוף. צילום: באדיבות המצולמת

יהודית ברנר

לפעמים, המרחק בין חיים מלאי עשייה ובין תלות מוחלטת באחר נמדד בשניות ספורות. בשביל אורי מעטוף (32), אב לשלושה מהר ברכה, אלו היו השניות שבהן זינק על מחבל שחדר לפילבוקס. בשביל כרמית פילוסוף (46), אמא לשלושה מאריאל, זו הייתה השנייה שבה אוטובוס פגע בה בעוצמה במעבר חצייה. שניהם הגיעו למרכז שיקום ומרפאת בריאות הנפש באוניברסיטת אריאל כשהם מפורקים פיזית ונפשית, ומצאו בו הרבה יותר מטיפול שיקומי.

המסע של כרמית: מכחול מתוך השבר

"אני לא אשכח את היום הזה, בחודש פברואר לפני שנתיים, כשעברתי במעבר חצייה באור ירוק, והנהג פשוט לא ראה אותי ונדרסתי", מספרת כרמית כאילו זה קרה לפני זמן קצר. הפציעה הייתה קשה: כל צד ימין של גופה נפגע, היא עברה סדרה של ניתוחים מורכבים ברגל וביד הדומיננטית והפכה לשבר כלי. "התאונה עצרה לי את החיים. הייתי סיעודית לגמרי, והזיכרונות מהתאונה לא הרפו. חודשים של חוסר אונים שבהם בעלי סעד אותי, כשאני אפילו לא מסוגלת לאסוף את השיער או לצחצח שיניים לבד. ההתמודדות עם הידיעה שהחיים כפי שהכרתי אותם נגמרו, והפחד שלעולם לא אחזור לתפקד, היו קשים יותר מכל פציעה גופנית".

אולי יעניין אתכם

מאז ועד היום, כרמית משתקמת במרכז השיקום באוניברסיטת אריאל, ונלחמת מדי יום על היכולות הפיזיות שלה. "הגעתי לכאן במצב סיעודי לגמרי. היום, בזכות הפיזיותרפיה, הצוות המטפל המסור, והמכשור החדשני – המצב הרבה יותר טוב", היא מסבירה.

יש איזה רגע בתהליך השיקום שחקוק לך במיוחד?

"אני לא אשכח את הרגע שעמדתי לראשונה על המדרגות עם הפיזיותרפיסטית ענבל. זה היה מטורף, להרגיש שוב את שתי הרגליים על הקרקע. זה בישר לי שאני חוזרת להיות אדם עצמאי".

לצד המאמץ הפיזי, כרמית מדגישה גם את המעטפת הנפשית שהיא מקבלת: "כשמתמודדים עם פוסט־טראומה, הטיפול הנפשי הוא חמצן. הפסיכולוגית והפסיכיאטרית כאן נותנות לי כלים להתמודד עם הפלאשבקים ועם הקושי היומיומי. השילוב הזה, שרואים אותי ודואגים לי גם בגוף וגם בנפש, הוא מה שמאפשר לי לא לשקוע". חשוב לה לציין גם את פולה, מנהלת מרכז השיקום, ואת שרון, מנהלת המרפאות, ולצידן את המזכירות הרפואיות, "בלעדיהן שום דבר כאן לא היה קורה".

בשביל כרמית, היצירה והאומנות הן חלק עמוק מזהותה, נדבך נוסף שהפגיעה איימה לנתק ממנה. "אני מציירת מגיל 12", היא נזכרת בגעגוע. "מאז שהייתי ילדה קטנה, המכחול היה חלק ממני. ציירתי ציורים ריאליסטיים מורכבים, השקעתי בפרטים הכי קטנים, והיד הימנית שלי הייתה הכלי שדרכו ביטאתי את העולם. פתאום, ברגע אחד של התנגשות, הכול נגדע. היד הדומיננטית שלי, זו שנתנה לי את הזהות שלי, פשוט בגדה בי והפכה למשותקת וחלשה".

ביום רביעי הקרוב תציג במרכז תערוכה של 18 מציוריה. "הציור הוא הריפוי שלי", היא אומרת בהתרגשות. "כל המחשבות, הרגשות והכאב הפיזי נשפכו לתוך הקנבס. אחרי התאונה, התחלתי לצייר באבסטרקט עם יד שמאל. זה נתן לי כוח להוציא את הכול החוצה. התערוכה הזאת היא פשוט הגשמת חלום, הוכחה שניצחתי את הפציעה".

המסע של אורי: הקרב על הבית

כמו כרמית, שגילתה שמעבר חצייה יכול להפוך לשדה קרב, גם אורי מעטוף מצא את עצמו בתוך רגע אחד משלם מחיר כבד על הגנת המולדת. סיפורו של אורי הוא סיפור של גבורה עילאית. אחרי 250 ימי מילואים מצטברים, הוא נפצע בהיתקלות קשה שבה נהרגו שניים מחבריו הטובים. "קפצתי על המחבל. הכתף התרסקה, הזרוע נשברה, רסיסים חדרו לריאה ולחזה ואיבדתי דם רב", הוא משחזר.

אורי, נשוי ואב לשלושה ילדים, מצא את עצמו מתמודד בן לילה עם פציעה קשה שטלטלה את חיי הבית. הם ליוו אותו מקרוב, תמכו בו בכל שלב, והחזיקו יחד איתו את השגרה שנשברה. עם הזמן, הפציעות הקשות שלו לאט לאט התאחו, חוץ מהפגיעה העצבית הקשה ביד. אורי הגיע למרכז השיקום באוניברסיטת אריאל כשידו משותקת לחלוטין.

איך התמודדת עם הפציעה?

"זה לא פשוט בכלל. התסכול הוא עצום. אני רואה את כולם ממשיכים בחיים ואני תקוע. אני לא יכול לתקן פנצ'ר באופניים של הילד או לפתוח פקק של בקבוק. זה מרגיש כאילו לקחו לי את התפקיד שלי כאבא וכגבר".

העבודה הסיזיפית בשיקום נושאת פרי. "הגעתי לכאן כשהיד לא עבדה בכלל, והיום אני כבר מצליח להזיז אותה ולחזק אותה בעזרת משקולות וריפוי בעיסוק. הצוות כאן פשוט נלחם עליי". בזמן הפציעה, אשתו של אורי הייתה בהיריון, ולפני חצי שנה נולדה בתם הקטנה. "הרגע שבו הצלחתי להרים אותה ביד ימין היה הניצחון הכי גדול שלי. החלום שלי הוא פשוט לחזור לחיים שהיו לי, לטעום שוב מהעצמאות שהייתה לי לפני שציר הזמן שלי נעצר".

מרכז השיקום באוניברסיטת אריאל – בית שהוא נס של שיקום

מרכז השיקום ומרפאת בריאות הנפש באוניברסיטת אריאל הוקמו בדיוק בשביל אנשים כמו כרמית ואורי, מתוך הבנה ששיקום מוצלח חייב לקרות קרוב לבית ולקהילה. המרכז מעניק מענה מקיף, אזרחי וצבאי כאחד, כולל צוות רב־תחומי של פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, תזונאיות, רופאי שיקום, פסיכולוגים, מטפלים באומנות ופסיכיאטריה.

"הבשורה כאן היא לא רק המכשור המתקדם, שהוא ברמה גבוהה מאוד, אלא היחס", מדגיש אורי. "זה מקום אינטימי שבו המטפלים מתייעצים זה עם זה על המצב שלי ובודקים כל פרט עד שזה מסתדר. זה נותן תחושה של ביטחון ודאגה אמיתית". כרמית מוסיפה: "המרכז הזה משתפר מחודש לחודש בזכות תורמים מופלאים. המקצועיות כאן היא ללא פשרות, והעובדה שזה נמצא כאן בשומרון, בלי פקקים ובלי סבל של נסיעות ארוכות, היא פשוט נס. זה מקום שבאמת נותן לאנשים את החיים שלהם במתנה".

שרון פלג, מנהלת מרפאות אוניברסיטת אריאל, מסכמת: "הקמת מרכז השיקום והמרפאה לבריאות הנפש היא חלק מחזון האוניברסיטה להשפיע על המרחב שאנו נמצאים בו. לאורך 12 שנות תפקידי כאן, היה לי חשוב לפתח מענה רפואי ופרא־רפואי, שחסר כל כך באזור. אנשים נאלצו לנסוע לטיפולים מתמשכים בהתפתחות הילד או למענים חד־פעמיים כמו מכון שמיעה, מכון צפיפות עצם או לרופא מומחה שהם זקוקים לו. ללא ספק, הצלחנו לחולל שינוי מרחבי וכל זאת תוך שמירה הדוקה על מקצועיות הצוות. אני גאה בצוות שלנו המקצועי והמנהלי. הבניין הזה בנוי לא מלבנים אלא מלבבות".

 

מה לקרוא עכשיו