דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
תוכן שיווקי

 בנות השירות שהפכו לעוגן של קהילה בלב סערה

בין הכנת ספינג'ים למשפחות בטראומה לשירה במעגלים במקום הרצח, בנות השירות הלאומי של 'בת עמי' בסידני מספרות על השנה ששינתה את חייהן

צילום: עמותת בת עמי
צילום: עמותת בת עמי

בקצה השני של העולם, בסידני שבאוסטרליה, נמצאת קהילה יהודית חמה וציונית מאוד. בשביל רוב הישראלים אוסטרליה היא יעד לטיול הגדול של אחרי הצבא, מקום של גלישה, שקט ונופים אין־סופיים. אך בשביל ארבע צעירות ישראליות שאת סיפורן אנו מביאים כאן, אוסטרליה היא שדה הפעולה של השליחות הלאומית שלהן. הן יצאו לשירות לאומי במרחק של כ־14,000 קילומטרים מהבית כדי להדליק את הניצוץ הציוני, וגילו שהן אלו שמקבלות שיעור באהבת הארץ וביהדות.

זהבה אקמן (20) מחשמונאים, בת שירות מטעם 'בת עמי', כמו כל המרואיינות בכתבה, כבר חוותה שירות לאומי מאתגר בבית ספר לצרכים מיוחדים בבית שאן. "אני ממש אוהבת תרבויות שונות ורואה חשיבות בשליחות", היא מספרת על ההחלטה להתראיין לתפוצות. "יותר מזה שבא לי לתת ולהראות את האהבה לארץ ולהביא אותה לפה, בא לי גם לקבל ולראות מה זו הארץ בשבילם. לגור בארץ זה להסתגל לדברים ולהיות חלק, אבל ברגע שיוצאים – מתאהבים מחדש. זה גורם לי לאהוב יותר ולשמוח באיך שגדלתי. השליחות הזאת גורמת לי להיות גאה שאני יהודייה, דתייה וישראלית מלאה". בשביל זהבה, הנתינה היא כלי לבנייה עצמית: "לחזור לארץ עם יותר אהבה".

גם מלכי שיף (20), חברתה מחשמונאים שעלתה מניו יורק בגיל שנתיים, הגיעה אחרי שירות משמעותי במרכז 'מייקי לוין' לחיילים בודדים בירושלים. "תמיד רציתי לדעת שיש יהודים בחלק השני של העולם. לגרום להם לאהוב את הארץ והיהדות ולקרב אותם – זה היה החלום שלי. אני באורות, בשיא של החיים. הקשרים והקהילה פה מדהימים, ואני מרגישה כל הזמן שיש לי מה לתת".

שלוה קירמן (20) מאפרת הגיעה לסידני עם מטען תורני וטיפולי עשיר. אחרי שנה במדרשת 'מגדל עוז' ושנה בשירות ב'רכסי לב' עם ילדים חולי סרטן, היא חיפשה את האתגר הבא. "עליתי לארץ מניו ג'רזי בגיל שש. לא רציתי ללכת לארצות הברית כדי להכיר תרבות שונה, כי אני יודעת מה זה לעלות לארץ. הרגשתי שיש לי אהבה לארץ ושאני יכולה לעזור להם במסע שלהם, גם אם לא יעלו בסוף. תמיד הרגשתי שיש תפקיד חשוב לאנשים שהם מחוץ לארץ, ורציתי לעזור להם להבין מי אנחנו".

אולי יעניין אתכם

ליאורה המלבורגר (19) מירושלים, שעלתה ממנצ'סטר בגיל שש ושירתה ב'עתיד פלמחים' עם נוער בסיכון, חלמה על סידני בגלל השמועות על הקהילה החמה. "חשבתי שיש לי המון מה לתת כי עליתי לארץ ואני מבינה את התרבות, אבל מצד שני גדלתי כל החיים בישראל. זו הזדמנות של פעם בחיים. אני מרגישה שאני נותנת המון, והקהילה נותנת לי בחזרה".

פרויקט השירות הלאומי בתפוצות הוא יוזמה ייחודית המחברת בין צעירים מישראל ובין קהילות יהודיות ברחבי העולם. בשנת השירות תשפ"ו משרתות בפרויקט כ־160 בנות בכמה מדינות בעולם, רובן בצפון אמריקה (ארצות הברית וקנדה). בנוסף לכך מגיעות בנות השירות גם לאירופה (אנגליה, איטליה, רומניה, אוסטריה, שוויץ וקפריסין) ולאוסטרליה, מקסיקו וסינגפור. במסגרת השירות יוצאות בנות השירות לפעילות חינוכית, קהילתית ותרבותית בקהילות היהודיות, בבתי הספר, בתנועות הנוער ובמוסדות הקהילה, ומביאות עימן את השפה העברית, התרבות הישראלית וחיבור חי לארץ ישראל.

לפרויקט חשיבות עמוקה לעם היהודי. הוא יוצר גשר אנושי בין ישראל לתפוצות, ומאפשר ליהודים החיים מחוץ לישראל לחוש קשר אישי ולא רק רעיוני עם המדינה והחברה הישראלית. המפגש הישיר עם צעירות ישראליות מחזק את תחושת השייכות, הזהות היהודית והגאווה, ומעודד מעורבות קהילתית והמשכיות יהודית.

מנגד, גם לבני השירות עצמם מדובר בחוויה מעצבת. הם פוגשים את הגיוון הרחב של החיים היהודיים בעולם, לומדים על אתגרי הזהות בתפוצות ומעמיקים את הבנתם לגבי משמעותה של מדינת ישראל כמרכז העם היהודי. כך נבנית אחריות הדדית ותחושת גורל משותף בין קהילות ישראל והתפוצות.

שגרה של קדושה במוריה קולג'

הפעילות בסידני רחוקה מלהיות חופשה. הבנות עובדות במוריה קולג', בית ספר יהודי, שם סדר היום שלהם מתחיל בתפילות משותפות ביסודי ובתיכון, וממשיך בשיעורי יהדות, עברית וציונות המועברים בצורה קלילה ונגישה. בהפסקות הן מנהלות חברותות, יצירות עם ילדים והרקדות.

"פעם בשבוע אנחנו הולכות למשפחות מאמצות", מספרת זהבה. "לכל אחת יש זמן איכות עם המשפחה וארוחה ביתית. השנה יצא שהמשפחה שלי לא שומרת כשרות ושבת, ולכן אני מרגישה הרבה יותר את השליחות. זה נותן לי כלים לראות עולם חדש שלא ראיתי, להסתגל ולהביא את הערכים שלי. הם קנו לי כלים ואוכל כשר במיוחד בשבילי. עצם זה שאני נוכחת ושיש להם סביבה של ישראלית ויהדות – זה ממש יפה".

השבוע שלהן ממשיך בלימודים משותפים, סעודות אצל משפחות הקהילה, פעילות בבני עקיבא וערבי "טיש" – מעגלי שירה וסיפורים באווירת קדושה. הן חולקות דירה ורכב קרוב למסעדות הכשרות, וזוכות לעטיפה חמה מהקהילה המקומית.

כשהאימה הגיעה לבונדיי ביץ'

כל השגרה הזאת נקטעה באחת בערב חג החנוכה האחרון. הפיגוע בבונדיי ביץ' שבסידני, שבו נרצחו 15 בני אדם, בהם שני שליחי חב"ד ואזרח ישראלי, על ידי שני מחבלים, היכה בקהילה כרעם ביום בהיר.

ליאורה המלבורגר נזכרת ברגעי האימה הראשונים: "ההורים שלי הגיעו מהארץ לביקור, ואמא שלי ואח שלי היו בבונדיי חצי שעה לפני הפיגוע. הם באו לפגוש אותי במסעדה כשרה, ופתאום פשוט הכניסו אותנו בכוח למסעדה. ראיתי הודעה מהקב"ט והבנו שיש אירוע ירי. מיד שלחו אותנו להסתגר בבתים. חשדו בכל מקום יהודי, וגם העובדה שהיינו במסעדה כשרה הייתה סכנה. לא הבנו כל כך מה קורה".

"היינו בדרך למישהי שהזמינה אותנו למסיבת חנוכה פרטית אצל מישהי", מספרת שלוה קירמן על ההחלטה המקרית שהצילה אותן, "פתאום הקב"ט דניס התקשר לשאול אם אנחנו בסדר. רצינו ללכת למסיבת החנוכה בבונדיי, אבל בגלל שהיא הזמינה אותנו – ברוך ה' לא הלכנו לשם. לקח זמן עד שהבנו את גודל האירוע. הסתגרנו ודיברנו עם ההורים בארץ. שלחו לנו המון הודעות דואגות, וזה דווקא עזר לנו – העובדה שיכולנו לתמוך באחרים מנעה מאיתנו להילחץ בעצמנו".

זהבה אקמן מתארת את התחושות הקשות שבאו אחרי ההבנה הראשונית: "כששמענו על הירי, זה היה נשמע לנו מוכר מהארץ. זה עצוב, אבל בגלל שאנחנו מכירות אנחנו יודעות להמשיך הלאה יום אחר כך. לי זה יצר הרגשה של תסכול וחוסר אונים. למה בגלל שאנחנו יהודים זה קורה לנו? למה אני צריכה לפחד במדינות אחרות? עד עכשיו הייתה תחושה שאפשר להשאיר את הדלת פתוחה ולא יקרה כלום. באתי מישראל להראות תמיכה ואהבה, ופתאום זה קורה".

"היינו התרופה שלהם"

החוסן הישראלי של הבנות הפך למשאב קריטי בשביל הקהילה בסידני. "האנשים פה חשבו שהם בגן עדן, הם בחיים לא שמעו על דבר כזה וזה היה מאוד מפתיע", אומרת שלוה. "היינו התרופה שלהם. יש לנו את החוסן של הישראלים כי אנחנו מכירות את הפיגועים בארץ, היו לנו את הכלים".

יום לאחר הפיגוע, העיר הייתה משותקת. קייטנה שהייתה אמורה להתקיים בוטלה, וההוראה הייתה להמשיך להסתגר. אבל הבנות לא יכלו לשבת בחיבוק ידיים. "חשבנו מה לעשות לקהילה. הכנו ספינג'ים והצענו אותם לכל מקום. הלכנו לבתים עם חיבוק ושוחחנו איתם, הראינו תמיכה. בערבים שאחרי הפיגוע שרנו שירים במעגל וסיפרנו סיפורים בבונדיי, ממש איפה שהיה הפיגוע, לזכר הנרצחים. רצינו לעודד את הקהילה". הן אף ערכו סרטון שבו אנשים מקהילות יהודיות בכל העולם שלחו הודעות תמיכה לסידני.

זהבה מתארת את הסוויץ' המחשבתי שעברה: "יום אחרי הפיגוע, הבנתי שדווקא בשביל זה באתי. פה מתחילה השליחות. גם אם קורים דברים נוראיים – ממשיכים. אין עלינו ואין על העם שלנו, ושום דבר לא ישבור אותנו. אנחנו העם שנבחר והקדוש ברוך הוא איתנו. נכון, היה קצת פחד, אי אפשר היה לצאת לפעילות בדשא כי זה מסוכן, ובנים היו צריכים להוריד את הכיפות ולא לדבר עברית ברחוב. זה עדיין מפחיד – אבל הם לא ישברו אותנו".

ביקור הנשיא: "החיבור של הילדים לארץ"

חיזוק נוסף הגיע לפני כשבוע בדמות ביקורו הרשמי של נשיא המדינה יצחק הרצוג באוסטרליה. הנשיא, שהגיע כדי לחזק את הקהילה בעקבות הפיגוע, ביקר בבית הספר מוריה קולג' ונפגש עם השליחות.

מלכי שיף משחזרת את המפגש: "הנשיא הרצוג היה בבית הספר שלנו, היינו בטקס ורק אמרנו שלום. הוא דיבר עלינו ועל זה שזה חשוב לכל הילדים ליצור קשרים איתנו, כי אנחנו החיבור לארץ. הוא הדגיש את חשיבות הזהות היהודית בזמנים כאלה של אנטישמיות, ואמר שזה התפקיד של הילדים להראות שהם גאים להיות יהודים. כשילד שאל איך אפשר לעשות את זה, הוא ענה שדרך אחת היא להתחבר לישראלים כמונו, השליחות, וללמוד דרכנו על ישראל".

שלוה קירמן מוסיפה כי הביקור היה קריטי לשיקום הקהילה. "הביקור היה טוב וחיזק מאוד את הילדים. היה חשוב שיראו שהקשר בין ישראל לאוסטרליה חשוב, ומה שקורה ליהודים כאן חשוב לנו ושתומכים בהם. הוא אמר דברים שהשפיעו מאוד על הנוער. רבים מהם היו בטראומה מהפיגוע, והוא נתן להם השראה וחיזק את הזהות היהודית שלהם".

שליחות ללא גבולות

השליחות בסידני, שהחלה כרצון להכיר תרבויות אחרות ולתרום לקהילה, הפכה בשביל זהבה, מלכי, שלוה וליאורה למסע התבגרות מואץ בצל פיגוע טרור אכזרי. הן גילו שהזהות הישראלית שלהן היא לא רק דרכון או שפה, אלא ארגז כלים של חוסן, אופטימיות ועמידה איתנה מול פחד וגאווה ישראלית. "זו נתינה אין־סופית והקרבה מטורפת", מסכמת ליאורה המלבורגר, "אבל אני לא חוזרת לארץ אותה ליאורה – התבגרתי פה ולמדתי כל כך הרבה".

כשהן מכינות ספינג'ים בלב סידני, או שרות במעגל בחוף בונדיי, בנות השירות מוכיחות שהמרחק הגאוגרפי לא יכול לנתק את הלב היהודי. במקום שבו הטרור ניסה לזרוע פחד ופירוד, הן שתלו זרעים של אחדות וגאווה. הן הגיעו כדי ללמד, אבל בסופו של דבר גילו שהשיעור החשוב ביותר הוא זה שהן מעבירות בעצם נוכחותן: עם ישראל, גם בקצה השני של העולם, הוא עם אחד, חזק ולא נשבר.

 

מה לקרוא עכשיו