אחרי שנים של הזנחה: אתרי המורשת ביו"ש קמים לתחייה

מי שחיפש לאחרונה ב־eBay את האפשרות לקנות מטבעות עתיקים מאזור יהודה, גילה שהוא יכול להרשות לעצמו לרכוש פרוטת ברונזה של המלך הורדוס עם סמל העוגן במחיר מציאה של 45 דולר בלבד. אך אם תבחרו דווקא במטבע כסף של בר כוכבא עם דמות היכל המקדש המוצע בבית מכירות פומביות, תיאלצו להיפרד מאלפי דולרים.

אלו אינן רק עסקאות כלכליות, אלא גם הוכחה חתומה לשוד עתיקות פעיל. מטבעות אלו נשלפים מדי יום מאדמת יהודה ושומרון על ידי שודדי עתיקות המצוידים בגלאי מתכות. הממצאים הללו, שהתגלו באתרים כמו סבסטיה או מערות מדבר יהודה, מוברחים לשווקים ללא כל תיעוד ארכאולוגי, ובכך הופכים מנכס היסטורי למטבע עובר לסוחר.

התמונה העולה מהמכירות הללו היא של "מערב פרוע ארכאולוגי": בגלל מורכבות האכיפה ביהודה ושומרון והוואקום הריבוני, אתרים שלמים נגרסים תחת איתי החפירה של השודדים, מה שמאפשר לאספנים ברחבי העולם לרכוש פיסה מההיסטוריה של ארץ ישראל – בלי לדעת שהם שותפים להשמדת ההקשר המדעי שלה. זאת במקביל להרס רב עוד יותר שנגרם כתוצאה מפיתוח מכוון על גבי אתרים ארכאולוגיים, שגורם לנזק בלתי הפיך.

במשך שנים ארוכות, הסיור באתרי המורשת של יהודה ושומרון היה שיעור עצוב באוזלת יד. המטייל הממוצע לא היה זקוק לעין של ארכאולוג כדי להבחין בהרס: עוד תל שדוד, עוד מערה חפורה באכזריות ועוד אתר שהוזנח עד חורמה. בשטח שרר שקט תעשייתי צורם – איש לא עסק בכך, הנושא לא עלה למודעות הציבורית, ונדמה היה כי איש גם לא חושב על ההשלכות.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

המציאות הזאת נבעה במידה רבה מהמבנה הבירוקרטי ביהודה ושומרון: האחריות הבלעדית על העתיקות הופקדה בידי יחידת קמ"ט ארכאולוגיה תחת המינהל האזרחי. אולם, האמת המרה הייתה שנושא העתיקות נדחק לתחתית סדר העדיפויות של המינהל. למרות נוכחותם של אנשי מקצוע מסורים וטובים ביחידת הקמ"ט, הם מצאו את עצמם בקרב אבוד, ללא הכלים, התקציבים או התקנים הנדרשים כדי לבלום את המגפה.

בעוד המערכת הישראלית קרטעה בתוך סבך של חוסר משאבים, בצד הפלשתיני זיהו את הוואקום והמשיכו להתקדם בשטח. לא היה מדובר רק ביוזמות פרטיות של שודדי עתיקות, אלא בהרס שיטתי ומכוון שנועד לשרת מטרה פוליטית ברורה: שינוי הנרטיב. ההיגיון שעמד בבסיס ההרס היה פשוט – אם מוחקים מן הקרקע את העדויות הפיזיות להיסטוריה היהודית, קל הרבה יותר לטעון כי מעולם לא הייתה כאן נוכחות כזו, ומכאן שהזכות על הארץ מוטלת בספק.

אבל זהו רק צד אחד של המטבע, תרתי משמע. השילוב הקטלני הזה, בין הפקרות אכיפתית לבין מחיקת זהות מכוונת, הוא שהוביל לפני קרוב לעשור להקמת ארגון 'שומרים על הנצח', שיצא למאבק חסר פשרות על הצלת מה שעוד נותר מההיסטוריה המקומית. כיום, בשנת 2026, נדמה כי המאבק הממושך נושא פירות ראשונים וממשיים בשטח.

עדי שרגאי, הארכאולוגית הראשית של הארגון, מתארת שינוי תפיסתי עמוק: "בעצם קידמנו והעלינו למודעות את כל מה שקורה בשטח. רכזי השטח שלנו מסתובבים ומדווחים על כל מקרה של הרס, ובמקביל פעלנו מול הממשלה לשינוי המדיניות מהיסוד". המאמץ הזה הבשיל, ממש ערב המלחמה, לכדי תוכנית חירום לאומית חסרת תקדים בהובלת שר המורשת עמיחי אליהו, להצלת אתרי המורשת בשומרון, בתקציב של כ־120 מיליון שקלים.

למרות אתגרי התקופה, התוכנית שרדה והוצאה לפועל במלוא העוצמה. "מה שאנחנו רואים עכשיו אלו חפירות פעילות שמתרחשות ממש בימים אלו", מספרת שרגאי, "במבצר סרטבה שבבקעת הירדן, בהורקניה ובסבסטיה – בירת ממלכת ישראל העתיקה – מתבצעת עבודה אינטנסיבית. זהו פועל יוצא של תקציבים שהוגדלו ותקנים חדשים שנוספו ליחידת קמ"ט ארכאולוגיה. מדובר בהקצאת המשאבים הגדולה ביותר שניתנה לנושא אי פעם, כשהממשלה אישרה כבר סכומי כסף נוספים להמשך הדרך".

דרוש שימור מיידי

מעבר לתקציבים, המהפכה האמיתית מתרחשת במישור החקיקתי והאכיפתי. על שולחן הכנסת מקודם כעת חוק רשות המורשת ביהודה ושומרון (ביוזמת חבר הכנסת עמית הלוי), שכבר עבר בקריאה ראשונה. מטרת החוק היא להקים רשות עצמאית שתנותק מהמינהל האזרחי, מה שיעניק לה סמכויות ביצועיות ותקציביות נרחבות הרבה יותר להתמודדות עם היקף ההרס.

בשטח עצמו, המציאות משתנה בהתאם לגאוגרפיה הפוליטית: בשטחי C, נוכחותן של החוות החקלאיות הובילה לירידה דרמטית בדיווחים על השוד וההרס, כשהן משמשות כ"עיניים" בשטח המצמצמות את פעילות הביזה. בשטחי A ו־B, לאחר שנים של חוסר סמכויות, הקבינט המדיני־ביטחוני קיבל לאחרונה (פברואר 2026) החלטות היסטוריות המאפשרות אכיפה ישראלית נגד הרס עתיקות גם באזורים אלו. "ההחלטות הללו מעידות על שינוי תפיסתי עמוק של המדינה ביחס למורשתה", קובעת שרגאי, "אף שלוקח זמן ליישם החלטות כאלו בשטח, אנחנו כבר רואים פעולות אכיפה בנקודות שונות. המבחן הגדול יהיה במימוש המלא והרציף של הריבונות הארכאולוגית הזאת, כדי להבטיח שההיסטוריה שלנו לא תמשיך להימכר למרבה במחיר".

אחד המבחנים הגדולים של תוכנית החירום הלאומית מתרחש בימים אלו בסבסטיה (שומרון העתיקה). האתר, שהיה בירת ממלכת ישראל, ניצב במשך שנים בלב מציאות מאתגרת: בעוד הוא מוגדר כשטח C, הגישה אליו עברה דרך כפר פלשתיני עוין בשטח B, מה שהפך כל ביקור או חפירה לאירוע ביטחוני מורכב. כחלק מהשינוי האסטרטגי, המדינה נקטה צעד דרמטי של הפקעת 1,800 דונם משטח האתר. המטרה ברורה: לאפשר פיתוח ארכאולוגי מקיף, חפירות מסודרות והקמת תשתית גישה בטוחה שתנגיש את האתר לציבור הרחב. "אנחנו רואים חפירות שמתבצעות שם מפעם לפעם", מסבירה שרגאי, "והשוד באתר ירד דרמטית. עם זאת, הדרך עוד ארוכה. האתר עדיין לא מפותח כפי שראוי לאתר בסדר גודל היסטורי כזה, אבל אנחנו בהחלט בכיוון הנכון".

בניגוד לסבסטיה, המצב בהר עיבל – אתר מזבח יהושע – נותר מורכב ומתוח בהרבה. האתר ממוקם בשטח B, אף שמדובר באתר ליבה מורשתי שהיה אמור להיכלל בשטח C. אומנם החלטות הקבינט האחרונות מאפשרות כעת לישראל לאכוף פגיעה בעתיקות גם בשטחי B, אך המטרה היא לוודא מראש שזה לא קורה ולהציב שמירה ונוכחות באתר. "בפועל, אף אחד לא נמצא שם באופן קבוע וקשה מאוד להגיע למקום", מתריעה שרגאי, "האתר נמצא בסיכון מתמיד לוונדליזם והרס מצד פלשתינים, שיכולים להגיע אליו בקלות. אין שם שמירה בכל רגע נתון".

לדבריה, עצירת ההרס היא רק הצעד הראשון, והשלב הבא הוא קריטי: "האתר הזה עומד כבר 3,000 שנה כמעט ללא שימור. אנחנו זקוקים לתוכנית שתהפוך אותו מאתר בסיכון לאתר מוסדר ומפותח, כזה שאנשים יוכלו לבקר בו ולהבין את החשיבות העצומה שלו כעמוד תווך של המדינה. יש תוכניות ליישוב באזור שיחזקו את האחיזה, אבל ללא שימור פיזי מיידי, אנחנו עלולים לאבד נכס היסטורי נדיר".

דוגמה כואבת נוספת היא אתר אל־עונוק שבשומרון, אחד מאתרי הגִלגל המזוהים עם כניסת בני ישראל לארץ. האתר, בעל חשיבות היסטורית עצומה למרות היותו דל בממצאים פיזיים, נמצא עמוק בשטח B. כיום בונים עליו בתים וסוללים עליו כבישים באין מפריע. "כרגע האתר לא מטופל ולא נעשית שם אכיפה", היא מציינת בכאב, "אני מקווה שגורמי האכיפה יגיעו כמה שיותר מהר, כדי שהאתר לא יאבד לעד".

גם בארמונות החשמונאים ביריחו, המציאות האבסורדית זועקת מהשטח. האתר מחולק גאוגרפית: הגדה הצפונית של ואדי קלט (שטח C) שמורה יחסית, אך הגדה הדרומית (שטח A) סובלת ממחיקה שיטתית. "לפני כמה חודשים הגענו לארמונות וגילינו גרפיטי בערבית בתוך המקווה העתיק", מספרת שרגאי, "הבעיה העיקרית היא הנגישות; כדי להגיע לאתר נדרש מעבר בשטח A, מה שמרתיע מטיילים ומותיר את השטח מופקר. כל עוד אנחנו לא שם, הפלשתינים מבינים שהם יכולים לעשות כמעט כל מה שהם רוצים. מצב דומה קיים בתל ארומה (שטח B). אף שאין שם כרגע הרס חדש, האתר נמצא בסיכון מתמיד משום שהאזרח הפשוט אינו יכול להגיע אליו באופן חופשי".

דוגמה מוחשית קיצונית עוד יותר למרדף נגד הזמן היא מבצר ארטבה. המבצר החשמונאי, השוכן בלב חבל בנימין, נותר חבוי מעיני המחקר המודרני במשך אלפיים שנה, והתגלה כמעט בטעות רק לפני שנים אחדות. האירוניה המרה היא שהחוקרים הגיעו אליו לא בעקבות חפירה מדעית יזומה, אלא בעקבות דיווחים על שוד עתיקות והרס מסיבי שבוצעו במקום. מכיוון שהמבצר ממוקם עמוק בתוך שטח B, הגישה אליו קשה ומסוכנת, והוא הפך למטרה נוחה לביזה בלתי פוסקת. "זהו אתר שבו השוד וההרס מתרחשים בזמן אמת, ממש מתחת לאף", מתארת שרגאי, "רק לפני חודשים ספורים התגלה שבוצעו חציבות פיראטיות בתחתית האתר, שמחקו לחלוטין קברים עתיקים שהיו בו".

לשיטתה, המאבק על המורשת ביהודה ושומרון אינו מסתכם רק בתקציבים או בחוקים, אלא בנוכחות פיזית. "עצרנו את הדימום ויש תוכניות פיתוח מרגשות, כמו בסבסטיה, אבל זה המפתח: ככל שלא נהיה נוכחים במקומות האלה, הם תמיד יהיו נתונים להרס", מחדדת שרגאי, "השינוי התפיסתי של המדינה הוא צעד ראשון וחיוני, אך ללא הנגשת האתרים למטיילים ולציבור הרחב, החשש מפני חזרת השוד והוונדליזם נותר מוחשי. אנחנו מארגנים סיורים בחגים ובחול המועד כדי להגביר נוכחות, כי בסוף, המקום שבו מטיילים הוא המקום שנשמר. אנחנו בראשיתה של דרך חיובית מאוד, אבל חובת ההוכחה היא עלינו – לוודא שהשינוי הזה יורד מהחלטות הקבינט אל תוך אבני המזבח והארמונות בשטח".

לקרב את האתרים אל הלבבות

בעבור הארכאולוג דביר רביב, חופר מבצר סרטבה, המציאות כיום היא התגשמות של חלום ישן. שנים הוא תכנן להגיע אל ליבת המבצר המרשים המתנשא מעל בקעת הירדן, וכעת זה קורה. גם במבצר הורקניה נערכות חפירות יזומות שאינן רק פעולות הצלה דחופות, אלא מחקר מעמיק שנועד לפתח את הידע ההיסטורי ולמנוע הרס עתידי. עד כה, המחקר באתרים אלו נגע בעיקר בשוליים, אך התקציבים החדשים מאפשרים סוף סוף לחפור ב"ליבה", מה שצפוי להוביל לחשיפת ממצאים ומידע חדש שישנו את פני המחקר.

"ברור שקורה כאן משהו מבורך", אומר רביב, "העובדה שיש עכשיו תמיכה ממשלתית בשימור ובחפירה היא זו שאפשרה את הפרויקט בסרטבה. זהו שיתוף פעולה שהתבשל אצלי בראש שנים, אבל היה מאתגר מאוד מבחינה לוגיסטית ותקציבית. המפגש בין הרצון המחקרי לבין התקציבים של משרד המורשת והעבודה עם המינהל האזרחי, הוא שיצר את השינוי. רואים את זה גם בהורקניה, בשיתוף הפעולה של האוניברסיטה העברית עם קמ"ט ארכאולוגיה, וגם בסבסטיה".

ואולם רביב מצביע על חסם עמוק בהרבה מתקציב, שהותיר את יהודה ושומרון כ"חור שחור ארכאולוגי" במשך עשורים. לדבריו, גם לפני הממשלה הנוכחית ניתן היה להוציא רישיונות חפירה, אך חוקרים ישראלים פשוט נמנעו מכך. הסיבות לכך מורכבות: מעבר לחשש הביטחוני המובן, קיים מחסום אקדמי וגאופוליטי נוקשה. חוקרים שחופרים מעבר לקו הירוק נתקלים בחרם מצד כתבי עת בין־לאומיים נחשבים, המסרבים לפרסם תוצאות מחקר משטחים המוגדרים כ"כבושים". בשביל אקדמאי, שחייו המקצועיים תלויים בפרסומים בבמות היוקרתיות ביותר, מדובר בסיכון קריירה ממשי שמרחיק רבים מהשטח.

רביב עצמו לא נרתע, ומאז 2018 הוא מוביל חפירות וסקרים ארכאולוגיים במערות ובאתרים שונים, כמו בגוש עציון, שם חשף לאחרונה עדויות לקרב החמישי של יהודה המכבי. אלו פעולות שכמעט ולא נעשות באופן יזום באקדמיה הישראלית. "יש חשש באקדמיה מפעילות יזומה במה שמוגדר באמנות בין־לאומיות כשטח כבוש", הוא מסביר, "לפי אותן אמנות, מותר לבצע רק חפירות הצלה הכרחיות, וזה מה שקמ"ט ארכאולוגיה עשה לאורך השנים. זה לא קשור לממשלה כזו או אחרת; זהו חשש שקיים כבר שנים, מאז האינתיפאדה הראשונה. המצב הביטחוני והגאופוליטי המידרדר גרם לחוקרים להתרחק ולזנוח את הפעילות המחקרית והסקרים ביהודה ושומרון".

למרות התנופה האדירה, דביר רביב מבקש להציב תמרור אזהרה מול אופן חלוקת המשאבים. מבחינתו, המהלך של משרד המורשת הוא אומנם סוג של תיקון היסטורי, אך כזה שעלול להחטיא את המטרה המדעית. "התיקון הזה היה עדיף לו נעשה בצורה נכונה יותר – על ידי שילוב עמוק של האוניברסיטאות במחקר", הוא טוען. לשיטתו, הזרמת כל התקציבים בפרויקטים השונים ישירות ליחידת קמ"ט ארכאולוגיה במינהל האזרחי – גוף ממשלתי הכפוף ישירות למשרד המורשת – עלולה לצבוע את המחקר בצבעים פוליטיים עזים מדי, בעוד המטרה צריכה להיות מחקר אקדמי נקי ובלתי תלוי.

מבחינתו, החפירה ביהודה ושומרון איננה כלי להוכחת בעלות, אלא חלק מתפיסת עולם רחבה ומורכבת הרבה יותר. "אין לי עניין לחפור כאן דווקא כדי להוכיח משהו. מבחינתי הזכות שלנו על האזור הזה ברורה מאליה, ומיעוט פעילות ארכאולוגית יזומה באזור יצר הזדמנות מחקרית", הוא משתף בכנות. כמי שגדל באזור, הוא סבור שהקשר של עם ישראל ליהודה ושומרון נשען על ערכים עכשוויים ולא רק על ממצאי עבר. "העבר הוא חשוב, אבל הוא לא חזות הכול. גם בעבר הירדן הייתה התיישבות יהודית ענפה בתקופת התנ"ך ומרד בר כוכבא, ובכל זאת אנחנו לא שם. הזכות שלנו כאן נובעת מהיותנו עם ערכי, מהעובדה שהגנו על עצמנו במלחמת ששת הימים ומכך שאנחנו בונים כאן חברה מוסרית ואנושית".

בעוד האקדמיה מתמודדת עם חסמים בין־לאומיים, בדרג המקומי ביהודה ושומרון רואים בארכאולוגיה לא רק מושא למחקר, אלא כלי אסטרטגי לשמירה על ריבונות וזהות. מבחינת ירון רוזנטל, ראש מועצת גוש עציון, המאבק על העתיקות הוא קרב יומיומי על השליטה בנרטיב ההיסטורי של חבל הארץ. "גוש עציון הוא המקום שבו ישבו יהודים מרגע הכניסה לארץ ועד נפילת ביתר במרד בר כוכבא", הוא מזכיר, "במשך יותר מאלף שנים, המרכז של ארץ ישראל היה כאן. באופן טבעי, האדמה הזאת רוויה באתרי מורשת ועתיקות, אך לאורך שנים היכולת שלנו לשלוט בהם הייתה נמוכה מאוד".

רוזנטל מצביע על נקודת התורפה העיקרית ששררה באזור: המחסור בפקחים. "מספר הפקחים למטר רבוע כאן, לעומת 'ישראל הקטנה', היה מגוחך. עיקר השוד מבוצע על ידי האוכלוסייה הפלשתינית המקומית, וכשאתרי עתיקות נמצאים במרחק נגיעה מהכפרים, ללא כוח אדם משמעותי פשוט לא היה סיכוי להתמודד עם המשימה". לדבריו, השינוי הדרמטי הגיע בזכות החלטות הממשלה האחרונות, שהזניקו את מספר התקנים והפכו את יחידת קמ"ט ארכאולוגיה מגוף נידח ליחידה משמעותית ובעלת שיניים.

האסטרטגיה שרוזנטל מוביל כיום שואבת השראה מאירועי שנות ה־50. "כשהבדואים שדדו את מגילות מדבר יהודה, מדינת ישראל הבינה שהיא לא יכולה לרדוף אחרי כל גנב בנחלים. הפתרון היה לעבור מ'סור מרע' ל'עשה טוב' – פשוט להקדים את השודדים". כפי שהמדינה יצאה אז למבצעי חפירות בנחלי צאלים וחבר כדי להציל את כתבי בר כוכבא, כך פועלים היום ביהודה ושומרון. "אנחנו מבינים שלא נתפוס כל שודד, אז הדרך לנצח היא למצוא את העתיקות בעצמנו ולהשאיר אותן בידינו באמצעות חפירות יזומות".

כשצוללים לאתרים הספציפיים בגוש עציון, המוקד עובר לשני סמלים: הרודיון וביתר העתיקה. בזמן שבהרודיון מתבצעות חפירות נרחבות, בביתר מצוי האתגר הגדול ביותר. "ביתר הייתה העיר החשובה ביותר בין ירושלים לחברון, בירת המרד האחרונה שבה נרצח בר כוכבא. המטרה שלנו, בשיתוף השר עמיחי אליהו, היא להפוך את ביתר מאתר שנמצא רחוק מהעין למקום שקרוב ללב של כל ישראלי. רק פיתוח של דרכי גישה ותשתיות תיירותיות יחזירו אותנו לביתר של ימי בית שני. עשינו התקדמות דרמטית בשנים האחרונות, המציאות השתנתה מקצה לקצה מבחינת המשאבים, אבל הדרך עוד ארוכה. הרבה מאוד עבודה עוד לפנינו".

שינוי קוסנפציה בצה"ל

מבט־על מעניק שר המורשת עמיחי אליהו, אשר בשלוש השנים האחרונות מוביל מהפכה של ממש בכל תחום אתרי המורשת בכלל וביהודה ושומרון בפרט. "הגעתי למשרד לפני יותר משלוש שנים, והארכאולוגיה הייתה נושא ליבתי שהחלטתי לשים עליו דגש מרכזי", הוא מספר, "ברגע שהתקבלה ההחלטה שרשות העתיקות תהיה תחת אחריות משרדי – מה שלא היה לפני כן, שכן היא הייתה תחת משרד התרבות או משרדים אחרים – כל הנושא הפך לליבת המשרד. לקח לנו זמן להבין שמדינת ישראל, מאז תהליך אוסלו, פשוט הפקירה את כל אתרי המורשת ביהודה ושומרון. היה שוד עתיקות, פרצו למערות קבורה, עשו באתרי המורשת כבשלהם".

שר המורשת מתאר תנופת עבודה שחורגת מעבר לשימור יבש. "אם תסתכל על מה שקורה עכשיו בהרודיון, זה מטורף. לקחנו את כל הבריכה התחתונה, ובעזרת השם נמלא אותה במים ונהפוך את האתר להרבה יותר אטרקטיבי למשפחות, עם תוכן חדש לגמרי. אנחנו עובדים שם עם רשות הטבע והגנים, ומי שמבצע את התוכניות זה הקמ"ט שלנו, בני הר אבן – שגם בימי המלחמה הקשים, לאחר ששכל את בנו שילה, גיבור ישראל, בשבעה באוקטובר, ממשיך לנהל את הפעילות הזאת במסירות יוצאת דופן".

לדבריו, אין היום אתר עם משמעות היסטורית לעם היהודי שהמשרד אינו פועל בו: מהרודיון וארכלאיס, דרך הסרטבה וסבסטיה ועד ארמונות החשמונאים. גם התקציבים זינקו בהתאם: "גייסנו בשלב הראשון 120 מיליון שקלים, וזה נשמע הרבה לאוזן ישראלית, אבל זה לא הספיק. התוכנית גדלה ל־140 מיליון, בתוספת 30 מיליון לסבסטיה, והיום אנחנו עומדים על תקציב של כמעט 300 מיליון שקלים".

לאן הולך התקציב – לשיקום, לשימור או לשמירה?

"לכל אלו, ובעיקר לסיפור. אם אני שומר על מטבע אבל אין לי את הסיפור שלו, מה זה עוזר לי? אנחנו צריכים לחנך עם המורשת הזאת ולחבר את הציבור הישראלי. זה לא יעזור רק לאגור ממצאים שארכאולוגים ייהנו מהם; הרעיון הוא להביא ציבור גדול, יהודי ושאינו יהודי, מהארץ ומחו"ל, כדי שיכירו בעובדות של הארץ הזאת דרך הרגליים".

המהפכה של השר אליהו נשענת לא מעט על טכנולוגיה: "אנחנו מכניסים כלים שיעזרו לספר את הסיפור, להפוך את המטבע למשהו חי ואת המגילה הגנוזה לסיפור שגם אנחנו כותבים היום. יש כאן ערך של ריבונות שלא פחות חשוב, כי כבר משנת 2010 הרשות הפלשתינית פעלה בתוכנית סדורה למחוק אתרי מורשת יהודיים ונוצריים. בתוכנית של סלאם פיאד, שנקראת 'המורשת שלי היא הזהות שלי', הם הבינו מה שלא תמיד היה ברור בישראל: שהמורשת היא הזהות. שאנחנו עם שורשי". מבחינתו, הארכאולוגיה אינה מוצג מוזיאוני דומם: "כשאני מדבר על שילה וחנה, או על המלחמה של שאול בעמלק, אלו סיפורים רלוונטיים לימינו. ברגע שאתה מתנתק מדוד המלך שבך או מחנה ומרים, אתה הופך להיות אדם בלי שורשים שחושב על רילוקיישן. המורשת היא מה שמונע מאיתנו להפוך לסמרטוט".

לצד ההצלחות בהרודיון ובסבסטיה, השר אליהו מודה בכנות שישנם אתרים כמו תל ארומה וארמונות החשמונאים שעדיין סובלים מהזנחה ומהרס בלתי הפיך. הסיבה לדבריו אינה רק חוסר רצון: "גורמים מסוימים, במקום לתת יד לתוכניות האלה, שמו להן רגליים ותקעו אותן. אני לא יודע אם זה ממניעים פוליטיים או מקצועיים", הוא רומז. למרות המכשולים, אליהו נלהב מהתגליות החדשות: "אנחנו הולכים להגדיל את הפוליגון במזבח יהושע, להקים שם ביתן אבטחה, וודאי שיישוב עתידי במקום יחזק את האחיזה. יש גילויים מדהימים בארמונות של אחאב ואליהו בשומרון העתיקה – עיר שלא נפלה בגודלה מעיר דוד. בבית ראשון, הממלכה הגדולה וההיסטוריה המרכזית שלנו היו בשומרון, והחזון הוא לראות שם נחילי תיירים בדיוק כפי שאנחנו רואים היום בירושלים".

מה לגבי הפער בין התקציבים הגדולים למציאות בשטח בסבסטיה – אתר שבו דגל פלשתין התנוסס בגאווה?

"את השינוי בסבסטיה כבר רואים בעיניים. בפעמים הראשונות שנכנסתי לאתר זרקו עלינו אבנים, אבל בשבוע שעבר נכנסתי לשם בשקט ובדממה. אנחנו חופרים שם באופן פעיל, הגדרנו את המקום כפוליגון מוגן, והנפנו שם את דגל ישראל. הכוונה היא להציב שם דגל ונוכחות קבועה. הצעד המשמעותי ביותר בסבסטיה היה הפקעת 1,800 דונם שהועברו לאחריותה המלאה של מדינת ישראל. זהו שטח עצום שהופקע כדי לשנות את פני האתר, כולל תכנון מחדש של הכניסה אליו.

"30 מיליון השקלים שהושקעו עד כה הם רק קצה הקרחון", הוא מבקש להבהיר, "היקף העתיקות והסיפור המקראי שם דורשים להערכתי השקעה של כ־400 מיליון שקלים. גם הבריטים שחפרו שם לפני 80 שנה הבינו שהמקום הזה מטורף. זו רק ההתחלה של ההתחלה. המודל של סבסטיה אמור להשתכפל לאתרים נוספים שנחשבו עד לא מזמן לאבודים. אותו תהליך של הפקעה והגדרת פוליגון מוגן יקרה בעזרת השם גם במזבח יהושע, ואפילו בחלקים של ארמונות החשמונאים שנמצאים היום בשטח A", מבטיח השר, "המטרה היא להעביר את האתרים הללו לאחריות שלמה של מדינת ישראל, תוך פריצת חסמי הגישה והאכיפה שאפיינו את תקופת פוסט־אוסלו".

כאמור, אחד האתגרים המורכבים ביותר ביהודה ושומרון נותר גורלם של אתרי העתיקות השוכנים בעומק שטחי A ו־B – אזורים שבהם הריבונות הישראלית הייתה מוגבלת במשך עשורים. השר אליהו חושף כי המחסום הזה החל להיסדק לאחרונה: "התקבלה החלטה בקבינט, ששוחחתי עליה גם עם השר איתמר בן גביר והשרה אורית סטרוק. ההחלטה קובעת כי בהתאם לדין הבין־לאומי, אנחנו מחויבים לפעול להצלת עתיקות גם בשטחי A ו־B – ואנחנו נפעל. לא ניתן להסכמי אוסלו להכתיב לנו את המשך ההפקרה".

אך השינוי הגדול ביותר, לדברי אליהו, אינו רק בתקציבים אלא בשינוי ה"קונספציה" בתוך צה"ל. "לא היה דבר כזה מעולם", הוא מתאר בהתרגשות, "בעבר, בכירים במערכת הצבאית היו אומרים לנו 'עזבו, לא צריך את בית הכנסת העתיק ביריחו'. היום המח"טים מתחננים שנבוא. הם מתקשרים אלינו אחרי שהם מגלים מערות או אתרים שבוזזים אותם, ואומרים: 'אנחנו נכניס אתכם, בואו תשמרו על ההיסטוריה הזאת לדורות הבאים. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל מפקדים בשטח פונים אלינו מתוך אהבה לארץ ולאדמה. זהו שינוי גישה שלא היה כמותו לפחות 40 שנה. זוהי אהבה לסיפור המשותף שכולנו צריכים להתגאות בו, וזו הבשורה הגדולה ביותר שאנחנו מביאים היום לשטח".