הפעם בג"ץ לא אשם: הסיפור האמיתי מאחורי מתווה הכותל

בימים מורטי עצבים של המתנה לחידוש הלחימה מול איראן, כשחיילינו נמצאים עמוק בתוך רצועת עזה, סוריה ולבנון, וכשהאווירה הציבורית ובעיקר זו התקשורתית נפיצה מתמיד, הדבר האחרון שכולנו זקוקים לו כרגע זה עוד סיבה לריב. האם לא מספיקים לנו העימותים סביב חוק הגיוס, המחלוקת העמוקה מול מערכת המשפט וחוסר ההסכמה על ועדת החקירה בעקבות אסון שמחת תורה? וכל זה כשטרם התאוששנו מהמחאות והוויכוחים בינינו סביב נושא החזרת החטופים. אנחנו לא באמת זקוקים עכשיו לעוד עימות פנימי, הפעם על רקע דתי, ועוד כשמדובר בכותל המערבי, מקום שאמור לאחד אותנו ולא לפלג.

כשאימו של נחשון וקסמן, אסתר, הלכה להתפלל על הבן שלה, היא הגיעה לכותל ומצאה שם עשרות אלפים מכל שדרות העם שהגיעו להתפלל ביחד איתה. כך גם היה בשנתיים האחרונות, כשאין־ספור תפילות אורגנו בכותל למען השבת החטופים. אסור בשום פנים ואופן שגם המקום הקדוש הזה יהפוך לנושא לריב עליו ולשנוא סביבו.

ואיך אפשר לדעת שעימות בעניין הזה הוא מיותר לחלוטין ואפילו סוג של פייק? מסיבה פשוטה. כמעט כל מי שמביע עכשיו עמדה נחרצת בנושא הזה, כבר הביע בעבר הסכמה לעמדה הפוכה לחלוטין. הפעם שר המשפטים יריב לוין טועה בדברים שהוא מייחס לשופטי בג"ץ בסוגיה. והרי יש כל כך הרבה מקרים אחרים שבהם הביקורת על השופטים היא כל כך נכונה ומדויקת, שאין חובה בכל פסיקה ופסיקה להתנפל על אוטומט. זה גם יפגע באמינות של הביקורת הראויה שחובה להטיח בבג"ץ בהרבה מקרים אחרים. אבל דווקא בנושא הכותל מדובר בהתערבות כל כך צמחונית ועדינה מצד בית המשפט העליון, עד שלרגע נדמה שאולי הביקורת הפעם נועדה דווקא לכסות על מחדל הרשויות האחרות בנושא.

כל מה שעומד על הפרק היום זה בסך הכול דרישה מהממשלה לעשות את מה שהיא בעצמה יזמה בעבר, וזה להשקיע ברחבה שנקראת 'עזרת ישראל', שנמצאת דרומית לרחבת הכותל המרכזית והמוכרת. לרחבה הזאת יכולות להיכנס גם משפחות שלמות ואין בה הפרדה בין גברים לנשים, בשונה מהרחבה המרכזית. מי שביקר בה בשנים האחרונות נתקל בהזנחה מקוממת, כשמאז נפילת אבן הכותל המפורסמת גם האפשרות לגעת באבני הכותל ברחבה הזאת כבר אינה קיימת.

אולי יעניין אתכם

עוד בפוליטיקה שישה בעקבות אחד: למה כל הפוליטיקאים רוצים את תיק הביטחון?

עוד בפוליטיקה "למישהו יש ספק שאנחנו נהיה הכבש בסולחה של ביבי עם השמאל?"

לא רבים זוכרים, אבל השר לוין דווקא הצביע בממשלה בעד מתווה הכותל שגיבש בזמנו (שנת 2017) מזכיר הממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, מתווה שהיה מרחיק לכת בהרבה מסיפור רחבת 'עזרת ישראל' שעלה השבוע לכותרות. המתווה ההוא העניק מעמד רשמי לרפורמים ולקונסרבטיבים בכותל, במסגרת ועדה שהייתה אמורה לקום ולנהל אותו. השרים היחידים בממשלה שהצביעו אז נגד המתווה היו אורי אריאל וזאב אלקין, כשאפילו החרדים נתנו את הסכמתם למהלך.

נתניהו זעם על השניים במהלך ישיבת הממשלה, על כך שדווקא עם החרדים הוא הצליח להסתדר, רק כדי לגלות שההתנגדות מגיעה לפתע מכיוון אחר לחלוטין. "אתה עושה לי בלגן בממשלה", הטיח באלקין, שנחשב אז למקורב אליו מאוד. שנה לאחר מכן כבר נאלץ נתניהו להקפיא את מתווה הכותל, לאחר שגם החרדים ברחו כל עוד נפשם בם מהתמיכה שהעניקו לו. אלקין הסביר אז את התנגדותו למתווה בכך שהוא למעשה מחלק את אבני הכותל בין תנועות דתיות ובאופן בלתי הפיך. מדוע להעניק לרפורמים קושאן בכותל לנצח? מה יקרה אם כעבור כמה שנים מספר היהודים הרפורמים יקטן משמעותית ותקום תנועה חזקה אחרת – מדוע לאפשר במצב כזה לרפורמים להמשיך ולהחזיק בקושאן שקיבלו על חלק מהכותל?

במקום לחלק את ניהול הכותל בין קבוצות דתיות שונות, הציע השר אלקין בזמנו להסמיך את הסוכנות היהודית לנהל את הרחבה, כשהמועצה תותאם למבנה התפוצות היהודיות בכל זמן נתון. כך יופקד הניהול בידי גוף ממלכתי־לאומי, שגם מייצג נאמנה את יהדות התפוצות בהתאם למצבה המעודכן בכל זמן נתון.

לא עדכנו את העירייה

הסיבה שבכלל מנדלבליט יזם באותם ימים את מתווה הכותל, קשורה לבג"ץ שהוגש בעבר נגד העובדה שהתפילה בכותל מתנהלת אך ורק לפי הזרם האורתודוקסי, כשטענת העותרים הייתה שהדבר לא מעוגן באף מקום. כדי להסדיר את זה היה צורך להתקין תקנות, אך בקואליציה בחרו שלא לעשות זאת. למה? כי שם העריכו שבג"ץ יפסול תקנות כאלו ויגיד שהן יוצרות מצב לא שוויוני בין הזרמים השונים ביהדות. במקום זה גיבש מנדלבליט את המתווה שלו, וכך יוסבר לבג"ץ שאומנם החלק המוכר והמרכזי של הכותל מתנהל על פי כללים אורתודוקסיים, כולל תקנות שמסדירות זאת, אבל במקביל נבנתה אותה רחבה שנקראת 'עזרת ישראל' והיא נותנת מענה גם ליהודי התפוצות שמשתייכים לזרמים אחרים. כולל הקמת מועצה שתנהל את כל האופרציה הזאת, וכך כל אחד ימצא את חלקו ומקומו בכותל.

מה שהיה מדהים באירוע הזה הוא שגם הרפורמים וגם החרדים הסכימו למתווה. את החרדים בעיקר ליווה החשש שללא המתווה בג"ץ יפסוק נגדם, וכך גם הכותל הרגיל יאבד את מעמדו הנוכחי, והרפורמים הלכו לשם בעיקר בגלל שהם יוכרו לראשונה באופן רשמי על ידי מדינת ישראל.

אלא שאז קרה מה שתיארנו קודם בישיבת הממשלה, וכמה מהרבנים הקימו קול צעקה, החרדים קיבלו רגליים קרות וביקשו מנתניהו שלא ימהר עם אישור המהלך. לאחר כחודש כבר החלו ללחוץ עליו להקפיא את המתווה, ואחרי שנה, בעקבות איום חרדי בפירוק הממשלה, הוקפא מתווה הכותל באופן סופי. לצד ההקפאה, ראש הממשלה סיכם בישיבת הממשלה שלפחות יקדמו את רחבת 'עזרת ישראל', גם ללא המתווה וללא המעמד הרשמי שרצו הרפורמים לקבל, במטרה לנסות ולשמור על יחסים תקינים עם יהדות ארצות הברית. ואכן, בשנת 2017 המדינה גיבשה תוכנית לשדרוג הרחבה. רק על דבר אחד לא חשבו. על זה שנדרש שיתוף פעולה מצד הרשות המקומית, קרי ועדות התכנון של עיריית ירושלים. שם כידוע ישנה השפעה חרדית גדולה. וכך יצא שעיריית ירושלים מאז 2017 לא מאשרת את התוכנית ועוסקת במשיכת זמן בלתי נגמרת. כשהמדינה נשאלת על ידי בג"ץ, היא משיבה בכל פעם שהיא מחכה לאישור תכנוני של העירייה, וכך זה נמשך שנים.

אגב, בממשלת לפיד־בנט צף מחדש הרצון לקדם את מתווה הכותל המקורי, אלא שאז הודיע השר אלקין שדעתו לא השתנתה מאז הפעם הקודמת, ורק הסוכנות היהודית צריכה לנהל את הכותל. חבר הכנסת גלעד קריב, נציג הרפורמים בכנסת, כבר הסכים לתנאי של אלקין, אלא שאז ניגשה השרה איילת שקד לנפתלי בנט ואמרה לו פחות או יותר את המסר הבא (בניסוח שלי) – לא מספיק שמאשימים אותנו שאנחנו סוכנים של חברי הכנסת הערבים, עכשיו אתה רוצה להיות גם הסוכן של הרפורמים בכותל? מזכיר הממשלה דאז שלום שלמה, שניסה לקדם את הנושא, הבין בשלב מסוים שאין סיכוי והרים לבסוף ידיים.

כבר מזמן לא דיון ענייני

כל מה ששופטי בג"ץ פסקו בשבוע שעבר, לאחר תשע שנות מריחה וחידלון, זה בסך הכול לקיים את החלטת הממשלה, זו שהתקבלה בממשלת נתניהו־חרדים. והצו שניתן אפילו לא הופנה נגד הממשלה אלא נגד עיריית ירושלים, ופשוט דורש ממנה לתת כבר תשובה. הוא אפילו לא דורש ממנה תשובה חיובית, אלא תשובה כלשהי. ואם תשובת העירייה תהיה שלילית, אזי המדינה תידרש לערער לגוף שמעל עיריית ירושלים, כדי ששם יתקיים דיון ענייני בבקשה לאישור התוכנית מלפני תשע שנים. כלומר, בצו של בג"ץ אין אפילו דרישה ליישום של התוכנית, אלא בסך הכול דרישה לקיים בה דיון ענייני, דבר שבעיריית ירושלים לא ממש קורה.

השר לוין ככל הנראה יודע בינו לבין עצמו שמכל ההחלטות שקיבל בג"ץ בשנים האחרונות, מדובר באחת ההחלטות היותר רזות והפחות אקטיביסטיות שיצאו מתחת ידיו. אבל מבחינתו זה כבר מזמן עניין עקרוני, שסובר שצריך להגיד "לא" לבג"ץ, כולל המשפט הקבוע שהוא נוהג לומר על כך ששופטי העליון מוזמנים לשלוח את משמר בתי המשפט כדי לאכוף את ההחלטה. מה שנקרא, בוא נראה אותם.

וכך החליט השבוע לוין לתמוך בהצעת החוק של חבר הכנסת אבי מעוז, שקובעת שכל מתחם הכותל המערבי, כולל רחבת 'עזרת ישראל', ינוהל על פי הזרם האורתודוקסי בלבד. סביר להניח שאם הצעת החוק תאושר בשלוש קריאות, בג"ץ יבטל את החוק, ולוין יודיע שהשופטים עברו כל גבול ואולי אף יכריז שהמדינה צריכה לאכוף את החוק המדובר למרות הפסיקה. ומשם הדרך להתנגשות חריפה עוד יותר קצרה מאוד.

נתניהו כידוע רצה שוועדת השרים לחקיקה תדחה את החוק, אך לוין הודיע לו שאינו מוכן. ראש הממשלה הגיב בביטול הישיבה של ועדת השרים, ובעקבות כך הודיע לוין שמבחינתו המשמעות היא שלחברי הקואליציה יינתן חופש להצביע בכנסת כראות עיניהם ושהוא עצמו מתכוון להצביע בעד החוק. בשלב הזה נתניהו עצר ולא המשיך את העימות. הדבר האחרון שהוא מעוניין בו כרגע זה להילחם פומבית נגד הצעה שרבים במחנה הפוליטי שלו מעוניינים בקידומה. חברי כנסת רבים בליכוד ובציונות הדתית לא ששים גם הם לפרק נוסף במלחמות היהודים, אך כמו נתניהו הם שתקו השבוע. ייתכן מאוד שבקרוב נראה מחזה מוזר של הצעת חוק שעוברת בשלוש קריאות למרות שרוב המצביעים בעדה כלל לא מעוניינים בה, אך כוחם לא עמד להם לומר זאת בקול רם.

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

לתגובות:

[email protected]