בשעת לילה מאוחרת, כשהבית כבר שקט, היא שוב מתעוררת בבהלה. אין אזעקה, אין נפילה, אין רעש. רק דופק מואץ, זיעה קרה ותחושה ברורה שמשהו נורא עומד לקרות. בבוקר היא תקום, תכין כריכים לילדים, תלך לעבודה, תחייך. אף אחד לא יודע שבכל פעם שמכונית עוברת מהר מדי ברחוב, הגוף שלה קופא. אף אחד לא רואה את הפציעה שלה. היא נפגעת חרדה. לא רסיסים, לא גבס, לא כותרת בעיתון, אבל פגיעה אמיתית, עמוקה, מתמשכת.
אנחנו חיים בתקופה שבה המילה חוסן נאמרת שוב ושוב. חוסן לאומי, חוסן אזרחי וחוסן קהילתי, אבל חשוב לי להבהיר נקודה חשובה: חוסן איננו היעדר פחד. הוא לא היכולת להמשיך כרגיל, הוא בוודאי לא היכולת "להתגבר". חוסן הוא היכולת לפחד, אבל לא לתת לפחד לשתק אותך, חוסן הוא היכולת לבקש עזרה ולא להישאר לבד עם הפחד.
חרדה היא מנגנון הישרדותי. הגוף שלנו בנוי לזהות סכנה ולהפעיל אזעקה פנימית: דופק מואץ, נשימה מהירה, דריכות קיצונית. זה מנגנון ביולוגי בריא שנועד להציל חיים. אבל כשהסכנה מתמשכת, כשהמתח לא נגמר, כשהגוף אינו מצליח לחזור לוויסות, מנגנון ההגנה עצמו הופך לפציעה ובדרך כלל זו פציעה שקופה.
נפגעי חרדה אינם "רגישים מדי", הם לא חלשים. הם אנשים שמערכת העצבים שלהם נשחקה מעומס מתמשך. יש מי שלא מצליח להירדם. יש מי שלא מצליח לצאת מהבית. יש ילדים שחוזרים להרטיב בלילה. יש חיילים, אימהות, אנשי מילואים, בני נוער, שמתפקדים טוב יחסית כלפי חוץ, אך מבפנים חיים בדריכות בלתי פוסקת.
אולי יעניין אתכם
דווקא משום שהפגיעה אינה נראית, החברה מתקשה לזהות אותה. כמה קל לומר "יהיה בסדר", "כולם עוברים את זה", "צריך להיות חזקים", אבל לא. זו לא הדרך. חוזק אמיתי, כאמור, איננו הכחשה של הכאב אלא היכולת לתת לו מקום, לפנות לעזרה ולדעת להישען, על אח, שכן, חבר, על המערכת.
אנחנו כמדינה, כמערכת, חייבים להבין: החוסן, הבריאות הנפשית, אינם שוליים של המערכה, הם חלק עיקרי ממנה. כמו שאנחנו משקיעים באמצעי מיגון פיזיים, אנחנו חייבים להשקיע גם במיגון נפשי וכך עשינו.
המערכת משתכללת ומתרחבת. פרט לפעילותן של הרשויות המקומיות שפתחו חניונים, ניקו מקלטים והעניקו מענים, כך עשה ועושה המוסד לביטוח לאומי, שמאז מלחמת חרבות ברזל הרחיב, בין היתר, את "נוהל חרדה", שנועד לאפשר טיפול מהיר, מקצועי וממוקד לנפגעי חרדה בעקבות אירועי טרור ולחימה. בעבר הוא כלל 12 מפגשים טיפוליים, התערבות קצרת מועד, שלא תמיד התאימו למציאות מתמשכת של איום ולחימה. טיפול נפשי איננו פלסטר, הוא תהליך, הנשמה הדרגתית חזרה לחיים. לפיכך הארכנו את הנוהל ל־24 מפגשים, ובמקרים הנדרשים אף ל־36 מפגשים. זה לא מספר טכני, זו אמירה ערכית. אמירה שאומרת: אנחנו רואים אתכם. אנחנו מכירים בכך שפגיעה נפשית היא פגיעה אמיתית. אנחנו מבינים שהחלמה דורשת זמן, רצף, עומק. זו אחריות מדינתית, אבל גם אחריות חברתית.
הקהילה היא גורם מגן עצום. מחקרים מראים שוב ושוב שתחושת שייכות, הקשבה ונוכחות אנושית מפחיתות משמעותית את עוצמת הפגיעה. לפעמים לא צריך לדעת "לטפל", צריך פשוט לדעת להיות. לשאול באמת: מה שלומך? להקשיב בלי למהר לפתור. לאפשר שיח על חרדה בלי בושה. הרי אם אדם היה מגיע עם יד שבורה, איש לא היה מצפה ממנו "להתאפס".
אנחנו עם למוד אתגרים, אבל אסור לנו להתרגל לכך שהנפש משלמת את המחיר בשקט. חברה חזקה היא חברה שמזהה חרדה ופועלת לטפל בה, שמאריכה נהלים, שמתקצבת שירותים, שמדברת על זה בגלוי, שמבינה שהחוסן הלאומי מתחיל בחוסן האישי והפציעה השקופה איננה פחות אמיתית ואיננה עניין פרטי של מי שנפגע. היא עניין של כולנו.
בסופו של דבר, הניצחון שלנו לא יימדד רק בשקט בגבולות, אלא גם בשקט הפנימי שנצליח להשיב לאזרחים שלנו.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם סיעת הציונות הדתית
