מותו של צורר: חיסול חמינאי הוא פתח להחלפת המשטר הרצחני

בצל חיסולו הדרמטי של עלי חמינאי במכת הפתיחה של מבצע 'שאגת הארי', עיני העולם נשואות כעת אל היורש המסתמן: מוג'תבא חמינאי.

על פי דיווח ב'ניו יורק טיימס', בנו השני של המנהיג העליון, איש המחנה השמרני־קיצוני בן ה־56, הוא המועמד המוביל לתפוס את כיסאו של אביו. בעוד בערוץ האופוזיציה 'איראן אינטרנשיונל' טוענים כי הבחירה במוג'תבא כבר הוכרעה בחדרים סגורים, בטהרן שומרים על שתיקה רועמת, ונכון לכתיבת שורות אלו טרם פורסמה הכרזה רשמית.

בישראל ממהרים להבהיר כי חילופי הגברי בטהרן לא ישנו את האסטרטגיה ההתקפית. על רקע הדיווחים על היורש המסתמן, שיגר אמש (רביעי) שר הביטחון ישראל כ"ץ מסר תקיף וחד־משמעי ובו הבהיר כי ישראל תפעל בנחישות נגד כל מנהיג שימונה על ידי המשטר האיראני, במידה שזה יבחר להמשיך ולקדם את הפעילות העוינת נגד המדינה: "כל מנהיג שימונה על ידי משטר הטרור האיראני כדי להמשיך ולהוביל את התוכנית להשמדת ישראל, לאיים על ארצות הברית והעולם החופשי ומדינות האזור, ולדכא את העם האיראני – יהיה יעד חד־משמעי לחיסול".

אין ספק כי חיסולו של חמינאי, שחלש על הרפובליקה האסלאמית במשך כ־36 שנים, מסמן את סופו של עידן. מי שהחל את דרכו כאיש אמונו של חומייני והפך לאויב המר של העולם החופשי, הותיר אחריו חלל פוליטי עצום. בשורות הבאות ננסה לשרטט קווים לדמותו של חמינאי – מהמהפכה האסלאמית ועד לחיסולו בשבת האחרונה – ואת ההשלכות הגורליות של עליית בנו לשלטון על עתיד המזרח התיכון.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

עוד מאת יוסף ארנפלד פרק נוסף בקרב על זית רענן: הריסה ופיצוי או מאבק על הבית?

עלי חמינאי נולד ב־1939 במשהד למשפחה דתית־מוסלמית ענייה, ילדות שעיצבה את תדמיתו הצנועה והפכה לימים לחלק מהנרטיב המנהיגותי שלו. כבר בהיותו בן ארבע החל בלימודי אסלאם, התקדם במהירות לצמרת עולם ההלכה השיעית, ובגיל 18 כבר החזיק בדרגת הלימוד הגבוהה ביותר. התפנית הפוליטית החלה ב־1958, כשעבר לעיר קום – הלב הפועם של עולם הדת האיראני. שם למד אצל חכמי הדת הבכירים ביותר, ובראשם האייתוללה רוחאללה חומייני, שהיה אז מורה בכיר וטרם הפך למנהיג מהפכני גלוי.

תחת חסותו של חומייני התעמק חמינאי לא רק בהלכה המוסלמית, אלא גם בפילוסופיה אסלאמית ובהגות פוליטית, והחל להיחשף לרעיונות מהפכניים נגד שלטון השאה. בתחילת שנות ה־60 הצטרף בפועל לתנועתו של חומייני נגד רפורמות השאה, שנתפסו כאיום על האסלאם. פעילותו זו הובילה למעצרו הראשון ב־1963, שהיה תחילתו של רצף רדיפות מצד ה'סאוואכ', המשטרה החשאית של השאה. גם כשחומייני גורש לגלות, חמינאי המשיך לפעול ממשהד, עד שבשנת 1975 נעצר לתקופה ארוכה ונאסר עליו למסור שיעורים דתיים.

עם פרוץ המהפכה האסלאמית ב־1979, התייצב חמינאי כדמות מפתח ואיש סודו הקרוב ביותר של חומייני. הוא מילא שורה של תפקידי אמון רגישים: מפקח על משמרות המהפכה, סגן שר ההגנה, ואימאם תפילות יום השישי בעיר קום. חמינאי היה אדריכל מרכזי בעיצוב המשטר החדש, כולל גיבוש חוקת 'ולאית אלפקיה' (שלטון חכם ההלכה). ב־1981, כשנתיים לאחר המהפכה ובעיצומו של כאוס פוליטי, נבחר חמינאי לנשיא איראן.

בחירתו הגיעה לאחר שורה של זעזועים: הנשיא הראשון אבו אלחסן בני־סדר הודח בבושת פנים. יורשו מוחמד עלי רג'אי נרצח בפיגוע דמים באוגוסט של אותה שנה. חמינאי, שהתמודד כנציג הממסד הדתי השמרני, זכה ברוב מוחץ והפך לנשיא הראשון ברפובליקה האסלאמית שהשלים שתי קדנציות רצופות (1989-1981). לאורך כל שנות כהונתו ניווט חמינאי את המדינה תחת עננת מלחמת איראן-עיראק העקובה מדם, תוך שהוא מבצר את מעמדו כדמות הדומיננטית ביותר במערכת הפוליטית לאחר חומייני.

רגע המפנה ההיסטורי הגיע ביוני 1989, עם מותו של אבי המהפכה, רוחאללה חומייני. חמינאי, אז עדיין נשיא הרפובליקה, נבחר להקריא את צוואתו הפוליטית והדתית של חומייני בשידור חי מול מיליוני צופים. במהלך ההקראה נרשם רגע דרמטי שנחרט בזיכרון הקולקטיבי האיראני: קולו של חמינאי נשבר, והוא פרץ בבכי וקטע את דבריו פעמים מספר כדי להתאושש. מעבר להפגנת האבל, הרגע הזה נתפס כמהלך סמלי רב־עוצמה; הציבור לא ראה מולו רק פוליטיקאי, אלא את "התלמיד הנאמן" המקבל על עצמו את מורשת רבו. רגעי הבכי הללו היוו למעשה את טקס העברת השרביט של ההנהגה הרוחנית והפוליטית, שסלל את דרכו לכס המנהיג העליון.

לאורך עשורי שלטונו ביסס עצמו חמינאי כגדול שונאיה המוצהרים של מדינת ישראל. השקפתו האנטי־ציונית הייתה קיצונית וחריפה במיוחד; כבר ב־1994 התבטא בשנאה יוקדת כשכינה את אזרחי ישראל "גנבים ורוצחים רודפי בצע שנאספו מכל העולם". חמינאי דחה בתוקף כל ניסיון לפשרה, ובאסטרטגיה סדורה הושיט סיוע נרחב לחיזבאללה ולארגוני טרור נוספים ששימשו כזרועות הביצוע שלו באזור.

אירועי שבעה באוקטובר היו נקודת מפנה נוספת: אף שעל פי הדיווחים נזף בהנהגת חמאס על שלא עודכן מראש בפרטי המתקפה, מיהר חמינאי לשבח את המחבלים על הפגיעה בישראל. באפריל 2024 חלה עליית מדרגה היסטורית, כאשר בהוראתו הישירה פתחה איראן במתקפת כטב"מים וטילים חסרת תקדים משטחה אל עבר ישראל – מתקפה שסימנה את שינוי האסטרטגיה האיראנית. לאחר תקיפה ישירה נוספת באוקטובר 2024, הפך העימות בין המדינות לגלוי וישיר מאי פעם. ביוני 2025, במסגרת מבצע 'עם כלביא', הותקפה לראשונה השכונה בטהרן שבה התגורר ושבה שוכנים סמלי השלטון.

סופו של חמינאי הגיע בשעות הבוקר המוקדמות של השבת האחרונה. במהלך תקיפה אווירית משולבת של ארצות הברית וישראל נגד יעדים באיראן, הופצץ המתחם שבו שהה בטהרן. בשיאה של אותה הפצצה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהמערכה הכוללת, חוסל המנהיג העליון – אירוע שחתם 36 שנות שלטון והותיר את הרפובליקה האסלאמית בצומת דרכים גורלי.

מנהיגות שטרם נראתה באיראן

בעוד העולם מנסה לעכל את קיצו של העידן שעיצב את איראן המודרנית, נשאלת השאלה המתבקשת: מה הפך את עלי חמינאי לדמות אלמותית כל כך, שהצליחה לשרוד בפסגת הכוח במשך כמעט ארבעה עשורים? המזרחן אלוף משנה במיל' ד"ר משה אלעד, מסביר כי התשובה טמונה בשילוב נדיר של תכונות שהתגבשו עוד בצעירותו. "צריך להבין שהאיש הזה שילב מנהיגות וכריזמה עם ידע דתי, אף שהוא לא ממש היה איש דת 'פר־אקסלנס'", הוא מאבחן בשיחה עם 'בשבע', "זו למעשה הייתה אחת הנקודות הקריטיות בקריירה שלו – רבים לא האמינו שהוא אכן יתמנה למנהיג העליון, בגלל הרקע הדתי הלא מספק שלו, אבל התכונות האחרות שלו פשוט גברו על המכשול הזה".

לדברי ד"ר אלעד, שורשי המנהיגות של חמינאי ניטעו כבר בילדותו במשהד. "בצעירותו, הוא ידע לסחוף את סביבתו. בבית הספר הוא תמיד היה המנהיג, אדם שהרשים אנשים מצד אחד במעשים מיוחדים, ומצד שני נתפס כ'ותרן וחביב'. זה נשמע היום כמו בדיחה רעה כשמדברים על האיש שטבח בהמונים, גם בבני עמו וגם באויביו, אבל הדואליות הזאת הייתה קיימת בו".

התחנה המרכזית בביוגרפיה שלו, זו שסימנה את נקודת המפנה המחשבתית, התרחשה בשנות ה־60. למרות שלמד לימודי הלכה בנג'ף שבעיראק ובקום, חמינאי מעולם לא נחשב לעילוי דתי שהתמחה בתחום כפי שעשו עמיתיו. השינוי הגדול הגיע כשנחשף למשנתו של חומייני. "בסביבות 1964 חל המפנה", מסביר ד"ר אלעד, "הוא שמע את הנאומים של חומייני על המאבק שהשיעה צריכה לנהל כדי לנצח את הסונה, ולאחר מכן להכניע את עולם הכופרים. זה השפיע עליו עמוקות. באותו רגע הוא החליט שהמאבק – ולא הדת – יהיה עיקר הפעילות שלו. הוא הבין שעם הנושא הדתי הוא כבר יסתדר בהמשך, אבל הכוח האמיתי נמצא במאבק המהפכני".

נדבך מרכזי נוסף בהישרדותו של חמינאי, מסביר ד"ר אלעד, היה "מסלול הייסורים" שעבר בבתי הכלא של השאה. בין השנים 1963 ל־1978 הוא נעצר שש פעמים, ותקופות מאסרו הפכו אותו למיתוס עוד בחייו. "בעולם המוסלמי יש היררכיה של הקרבה", הוא מפרט, "הדרגה הגבוהה ביותר לפני המוות, לפני ה'שהאדה', היא ויתור על החירות. חמינאי ישב במעצר, עבר חקירות קשות וצבר את היוקרה של מי שהקריב את גופו למען המהפכה. אבל מה שחשוב זה מה שהוא עשה בתוך תא המעצר: הוא הפך ל'מורה ומדריך'. הייתה לו יכולת בלתי רגילה להשפיע על אנשים; הוא ניהל דיונים, אימן קבוצות והדריך אותן. הכריזמה שלו הייתה כל כך חזקה, ששמו יצא למרחוק עוד לפני שהיה לו תפקיד רשמי. הוא יצר סוג של מנהיגות שטרם נראתה באיראן".

ההשקעה בשנות הכלא השתלמה עם פרוץ המהפכה ב־1979. ב־1981, לאחר הדחתו של הנשיא הראשון אבולחסן בני־סדר, חומייני סימן את חמינאי כיורשו הפוליטי. "הוא אומנם נבחר בבחירות, אבל לכולם היה ברור שהוא האיש של חומייני", מתאר ד"ר אלעד, "שיא הנאמנות נרשם ב־1989, עם מותו של אבי המהפכה. חמינאי נבחר למשימה היוקרתית והרגישה ביותר: להקריא בשידור חי בפני עשרות מיליונים את צוואתו הפוליטית של חומייני. הבחירה בו לא הייתה מקרית. הוא נחשב לאדם חזק, כזה שלא נוטה להתרגש בקלות. והנה, דווקא שם, מול המצלמות, קולו נשבר. הוא בכה ועצר כמה פעמים כי לא יכול היה להמשיך מרוב התרגשות. הרגע הזה, שבו הציבור ראה את הכאב האמיתי שלו, נתן את החותם הסופי על המנהיגות שלו. עם המטען הזה – של האסיר לשעבר והתלמיד המתייפח – הוא המשיך להנהיג עד לחיסולו בשבת האחרונה".

חזרה לנקודת הפתיחה

כיצד הצליח חמינאי לשמר סמכות כה מוחלטת, בעוד לצידו מכהנים נשיא, ממשלה ופרלמנט?

"במבנה הכוח השיעי, המוסדות הללו אינם אלא בובות על חוט. צריך להבין את המושג 'המדריך הראשי', או 'המטיף העליון'", מבהיר ד"ר אלעד, "בשיעה אין מוסדות דמוקרטיים מקבילים לשלנו. יש דיקטטור אחד שמעצם הגדרתו מחליט בעבור כולם. חומייני היה הראשון שעיצב את הדמות הזאת עם חזרתו לאיראן ב־79', וחמינאי היה השני שנכנס לנעליו העצומות. הנשיא והפרלמנט עשויים להיראות כגופי שלטון, אך בפועל המילה האחרונה והיחידה שייכת למנהיג העליון".

לדבריו, מקור כוחו של חמינאי הוא לא רק פוליטי, אלא דתי־מיסטי. "במערכת הזאת אין כל אפשרות לערער על החלטות המנהיג. הוא אינו ניתן להעמדה לדין, ואסור לבקר אותו כבשר ודם. לפי האמונה הרווחת בקרב תומכיו, הביקורת עליו יכולה להגיע רק מהא־ל. זהו מושג של 'סמכויות על' שאנחנו במערב מתקשים לתפוס. ביהדות, למשל, גם רבנים בכירים כפופים לחוק ועלולים לעמוד למשפט אם סרחו; באיראן של חמינאי, המנהיג הוא 'כול יכול' במובן המילולי של המילה. הוא מעורב בכל היבט של החיים – מהקהילות הקטנות ועד להחלטות אסטרטגיות של מדינה בת עשרות מיליוני בני אדם".

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה עם מותו של חמינאי היא כיצד ייראה העולם בהיעדרו. ד"ר אלעד משרטט כמה נתיבים אפשריים, שנעים בין המשכיות נוקשה לבין מהפכה סוחפת: התרחיש הראשון הוא המשכיות דורסנית. "האפשרות הסבירה היא שהמשטר ימנה במהירות את איש הדת הבא, והסיפור פשוט יימשך מאותה נקודה", הוא מסביר, "למרות מאבקי הכוח בצמרת בין הדור הצעיר לוותיק, אם הם יצליחו להעמיד יורש מוסכם – אנחנו חוזרים לנקודת הפתיחה, ואיראן תמשיך במרי שלה מול העולם ובמאבק מול ישראל".

התרחיש השני הוא כניעה לתכתיבי המערב. תרחיש זה מדבר על מנהיגות חדשה, אולי פחות כריזמטית ודתית, שתבחר להתגמש מול הלחץ הבין־לאומי. "ייתכן שתעלה דמות כמו עלי לריג'אני, אדם שעשוי להיתפס כנוח יותר למערב. במצב כזה, איראן עשויה לקבל חלק מהתכתיבים של ארצות הברית כדי להביא להפסקת הלחימה ולשמירה על שרידות המשטר".

התרחיש השלישי הוא דרמטי יותר: הפיכה ברחובות. ד"ר אלעד מצביע על האפשרות שהעם האיראני ינצל את ואקום המנהיגות כדי לדרוש שינוי שורשי. "זהו התרחיש שבו הרחוב קובע שהוא רוצה מדינה דמוקרטית וליברלית. במצב כזה, ייתכן שנראה קריאה להחזרת בנו של השאה מהגלות בארצות הברית, כדי שינהיג מדינה שיעית־מזרחית אך ליברלית, כפי שהיה עד 1979. זהו כמובן התרחיש המועדף על המערב".

למרות הדרמה האדירה של חיסול המנהיג, ד"ר אלעד מודה שקשה לנבא לאן פניה של איראן מועדות. "אם לשפוט לפי העבר, הייתי אומר שמה שהיה הוא שיהיה", הוא מסייג, "אבל אנחנו נמצאים בטריטוריה חדשה. הציבור האיראני חוטף מכה חזקה מאוד, וכולם מחכים לראות אם הוא יצא לרחובות".

נקודת מבט מעניינת שמעלה אלעד נוגעת דווקא לתחושת הביטחון המפתיעה של האזרח האיראני הממוצע. "עצם העובדה שבלב טהרן מתבצעים חיסולים ויש ירי מטוסים, ובמרחק כמה רחובות המסחר והתחבורה מתנהלים כרגיל, מראה שהאיראנים סומכים על צה"ל וארצות הברית שלא יבצעו טבח אקראי באוכלוסייה. הפרדוקס הוא שככל שהם ירגישו בטוחים יותר מהתקיפות החיצוניות, כך יגבר הסיכוי שהם יאזרו אומץ לצאת נגד הממשל".

אובססיה להשמדת ישראל

אחת השאלות המרתקות שעלו לאחר החיסול היא כיצד הצליחו המודיעין הישראלי והאמריקני לאתר את חמינאי בפרק הזמן הקצרצר שבו שהה במקום שנחשב לכאורה ללא ממוגן בעליל. עודד עילם, לשעבר ראש חטיבת הפח"ע במוסד וכיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מספק הצצה לניתוח המבצעי של האירוע.

"אומנם איני חשוף כיום למידע הקונקרטי מתוך המערכת", הוא מסייג בפתח דבריו, "אך ניתן להעריך במידה רבה של ודאות שהאיראנים נקטו צעדים קיצוניים ביותר כדי להגן על המנהיג העליון. הם ככל הנראה היו משוכנעים שהאופן שבו הם מתנהלים מספק הגנה הרמטית, אך הם פשוט כשלו בהערכת היכולות המודיעיניות והמבצעיות – גם של האמריקנים וגם שלנו". לדבריו, הכשל האיראני עמוק יותר מסוגיית המיגון הפיזי: "הם לא העריכו נכון את היכולת לחדור בדיוק רב כל כך למטרה. במקרה הזה, צה"ל לא השאיר שום דבר ליד המקרה".

עילם משווה את המבצע לניסיונות חיסול קודמים, כמו אלו של מוחמד דף או בכירי חמאס בדוחא, שבהם החשש מנזק סביבתי הוביל לשימוש מצומצם בחימושים – מה שאיפשר לעיתים ליעדים לשרוד. "בניגוד למבצעים קודמים שבהם השתמשו במספר מוגבל של טילים", מסביר עילם, "כאן היה מדובר במטרה איכותית וחד־פעמית בסדר גודל אסטרטגי. לפי הפרסומים, לא לקחו שום סיכון והשתמשו בסדר גודל של כ־30 פצצות כדי להבטיח את התוצאה. זהו מסר ברור על עוצמת החדירה והנחישות להשלים את המשימה עד תום".

מעבר להישג המבצעי, לחיסולו של חמינאי יש משמעות אסטרטגית שמרעידה את יסודות הרפובליקה האסלאמית. עילם מסביר כי בעבור כ־85 אחוז מאזרחי איראן, חמינאי היה השליט היחיד שהכירו בחייהם. "הוא לא היה רק מנהיג, הוא היה ה־DNA של המשטר והעוגן הכי משמעותי שלו במשך 37 שנים", הוא מזכיר. כדי לבצר את שלטונו המוחלט, חמינאי יצר מערכת מורכבת של מועצות מתחרות, שכל אחת מהן אוישה בנאמניו האישיים. "המבנה הזה נועד למנוע צמיחה של כל גוף אופוזיציוני שעלול לאיים עליו. הוא יישם את המושג 'ולאית אלפקיה' – שלטון חכם הדת – פטנט שהמציא חומייני ודרכו שלט חמינאי בכל החלטה, קטנה כגדולה, באיראן".

אך ההישג הגדול ביותר של חמינאי, וכעת גם המפלה הגדולה ביותר שלו, טמונים במעמדה של השיעה. "הוא לקח קבוצה המהווה רק 12 אחוזים מהעולם המוסלמי, שנתפסה היסטורית כנחותה, והפך אותה למעצמה אזורית שעל פיה יישק דבר", מתאר עילם, "הוא בנה מיתוס של סלאח א־דין מודרני, מנהיג שהוביל חזון של חליפות שיעית מאפריקה ועד אסיה, עם יכולות בליסטיות, שלוחות טרור וסף גרעיני. החיסול שלו הוא המהלומה הסופית לחלום ההגמוניה הזה".

לדבריו, המכה התדמיתית למשטר היא אנושה ומשפילה. "המשטר לא הצליח להגן על 'הגביע הקדוש' שלו, על האיש הכי חשוב במערכת. למרות הניסיון להציגו כמרטיר ושאהיד, המציאות היא שזהו חיסול משפיל – 'מות כלבים' באור יום. העובדה שישראל וארצות הברית חדרו את כל מעטפות ההגנה וידעו על כל צעד ושעל שלו, מפוררת את הדימוי המעצמתי של איראן. בעולם שבו למיתוסים יש משקל כה רב, הריסוק של דמותו הוא זריקת מרץ אדירה לאופוזיציה ומכה שהנהגת המשטר תתקשה מאוד להתאושש ממנה".

כדי להבין עד כמה היה חמינאי הציר המרכזי בעימות עם ישראל, חושף עילם סיפור יוצא דופן מפגישתו של המנהיג עם ראש ממשלת ספרד לשעבר, חוסה מריה אסנאר. "אסנאר ניסה לפתוח בשיחת חולין ושאל את חמינאי מה הדבר הראשון שהוא עושה בבוקר, על כוס קפה או קריאת עיתון", מספר עילם, "חמינאי השיב לו ללא היסוס: 'הדבר הראשון שאני עושה בבוקר זה לחשוב איך אני משמיד את מדינת ישראל'. זה היה הרציונל של האיש – הקו הכי קיצוני, אובססיבי ומסוכן שניתן להעלות על הדעת". האובססיה הזאת תורגמה למעשים סמליים ומבצעיים, החל מהצבת השעון הדיגיטלי בכיכר פלשתין בטהרן שסופר לאחור את ימיה של ישראל, ועד לטיפוח רשת הטרור האזורית. "לכן, כל יורש שיבוא – גם אם יהיה שמרן – יתקשה לשחזר את הלהט הג'יהאדיסטי הרצחני של חמינאי".

לשיטתו, החיסול אינו רק אירוע טקטי, אלא תחילת הסוף של שלטון המולות. "משטרים לא נופלים רק בגלל הפצצות מהאוויר, הם נופלים כשהעם עובר את מחסום הפחד. העם האיראני נמצא כרגע בהלם ובפוסט־טראומה מהאירועים האחרונים, אבל המחסום הזה יישבר. זה אולי לא יקרה היום או בשבוע הקרוב, אבל זה יקרה בוודאות. כשהעם יתקומם, אנחנו נראה מרחץ דמים שיסתיים בקץ המשטר".

לאחר מכן אנחנו עשויים לראות כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל?

"איראן עשויה לעבור תהליך של התפרקות למחוזות עצמאיים של כורדים, בלוצ'ים ואזרים. קשה לדעת אם נראה שגרירות ישראלית בטהרן או משחק כדורגל בין הנבחרות בקרוב, אבל המשטר שיקום – ולא משנה מה יהיה אופיו – לא יהיה עוין כמו הנוכחי. הוא לא ירצה להתעסק עם ארצות הברית וישראל, מהסיבה הפשוטה שהם ימותו מפחד. העידן שבו איראן הקריבה הכול למען חזון ההשמדה של חמינאי, הסתיים ב־28 בפברואר".