רון ארד, תיק פתוח – סיכון מוגזם או חיזוק הרוח הלאומית?

במבצע לילי דרמטי שנערך במהלך השבת האחרונה בעומק לבנון, בעקבות מידע חדש שהתגלה לא מזמן, ניסו לוחמי שלדג לאתר את שרידיו של הנווט הנעדר רון ארד הי"ד. הלוחמים נחתו ממסוקים ופרצו לבית קברות בנבי שית (70 קילומטרים מהגבול), משם הוציאו שרידים והביאו אותם לבדיקה בישראל תחת חגורת אש לחיפוי. במהלך המבצע חוסלו 26 מחבלים, ולא נרשמו נפגעים לכוחותינו.

על פי דיווח ברשת 'אלמיאדין', מסוקים ישראליים ביצעו מבצע נחיתה בסביבת העיירה נבי שית שבמזרח לבנון. עוד דווח כי הכוח הישראלי זוהה על ידי כוחות חיזבאללה וכי התפתחו עימותים בשטח. בדיווח צוין כי במקביל לנחיתה זו, שלושה מסוקים ישראליים נחתו בהרי סוריה שמול הרי לבנון במזרח המדינה, וכי המסוקים הישראליים ביצעו סריקות אינטנסיביות בשטח לבנון.

רק לאחר שעות ארוכות ניאות דובר צה"ל לאשר כי "כחלק מפעילות צה"ל בלבנון, כוחות מיוחדים של צה"ל פעלו הלילה בניסיון לאתר ממצאים הנוגעים לנווט הנעדר רון ארד. לא היו נפגעים לכוחותינו. בזירת החיפוש לא אותרו ממצאים הנוגעים לו. צה"ל ימשיך לפעול ללא לאות, לילות כימים, ומתוך מחויבות עמוקה להשבת כל בנינו, החללים והנעדרים, הביתה לישראל".

בחודש אוקטובר הקרוב צפויים צה"ל ומדינת ישראל לציין 40 שנה בדיוק לנפילתו בשבי של הנווט רון ארד, אירוע שהותיר פצע פתוח בחברה הישראלית. כזכור, המאמצים המודיעיניים והמבצעיים להשבתו נמשכים ללא הרף, ואך לפני כשלושה חודשים נרשמה עליית מדרגה משמעותית בפעילות המבצעית – כוח משולב ומיוחד של המוסד ושל צה"ל פעל בעומק השטח וחטף את אחמד שוכר, פעיל בכיר בארגון הטרור חיזבאללה. על פי הערכות גורמי הביטחון בלבנון, שוכר החזיק בידיו מידע קריטי ורלוונטי שעשוי לשפוך אור על גורלו של ארד ואף ידע להצביע על המיקום המדויק שהוא נמצא בו, אך כעת מתברר כי לא מן הנמנע ששוכר תעתע במודיעין הישראלי.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד "לרכס עלי טאהר יש לא רק משמעות תפקודית, אלא גם סמלית"

עוד מאת יוסף ארנפלד "מי שלא פועל נגד עלילת דם, דומה לצבא שלא מגיב לירי"

ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס למבצע ומסר: "לוחמינו הגיבורים יצאו הלילה למבצע מיוחד לאיתורו והשבתו של הנווט רון ארד, שנפל בשבי בלבנון לפני כ־40 שנה. במשך שנים ארוכות אנו עוסקים במשימה זו ללא הרף. הפעולה שבוצעה הלילה לא הביאה את הממצאים אותם חיפשנו, אך המחויבות של מדינת ישראל והמחויבות שלי להשלמת כל משימות השבויים והנעדרים שלנו היא מוחלטת ותמידית. כך היה וכך יהיה".

בעקבות הפרסומים על המבצע פרסמה תמי ארד, רעייתו של הנווט השבוי, פוסט ובו התייחסות ישירה לאירועים: "ראינו כמו עם ישראל את הדיווחים בתקשורת. מזל גדול התרחש הלילה", כתבה ארד. בדבריה ביקשה להבהיר את עמדת המשפחה באופן נחרץ: "אחרי הלילה הזה אנחנו מבינים שדברינו עד היום לא הובנו אצל מקבלי ההחלטות, ולכן חשוב לנו להבהיר: הרצון שלנו לדעת מה קרה לרון נעצר ברגע שהוא פוגש סיכון של חיילי צה"ל. בעינינו, קדושת החיים היא לפני המחויבות להשיב עצמות של לוחם לקבורה. זו תפיסת עולמנו גם בנוגע לאהוב שלנו שנעלם לפני כ־40 שנה".

ארד הדגישה כי המשפחה הצהירה לא פעם על התנגדותה לפעולות המסכנות לוחמים, ופנתה ישירות לראש הממשלה: "אנחנו מודים לכל מי שעוסק בפעילות המודיעינית הנוגעת לרון. אנחנו מעריכים את המחויבות של מדינת ישראל, ועם זאת אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה: אל תורה על מבצעים שיש בהם אפילו סיכון מינימלי של לוחמים. 40 שנה אנחנו חיים עם העובדה שרון נעדר, אנחנו רוצים לדעת מה קרה לרון אבל לא בכל מחיר. קדושת החיים היא מעל לכל סגירת מעגל וודאות עבורנו".

לסיום חתמה ארד במסר ברור באשר לסדרי העדיפויות של המשפחה: "אנחנו מעדיפים לחיות עם האפשרות הכואבת שעצמותיו של רון טמונות בלבנון ולא להתעורר בבוקר עם ידיעה שחייל צה"ל נפצע, או חלילה נהרג, במבצע להביא את עצמותיו, אם אכן מדובר בעצמותיו. אנחנו מודים לחיילי צה"ל וכוחות הביטחון ומעריכים את מי שפעלו למען רון, ואנחנו מבקשים לכבד את בקשתנו לקדש את החיים".

רון ארד, נווט קרב בחיל האוויר הישראלי, הפך לאחד הסמלים המכאיבים והמשמעותיים ביותר בסיפור השבויים והנעדרים של מדינת ישראל. ב־16 באוקטובר 1986, במהלך גיחת תקיפה של מטוס פאנטום נגד מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון, אירעה תקלה טכנית שגרמה לחימוש להתפוצץ בקרבת המטוס. הפיצוץ אילץ את רון ואת הטייס, ישי אבירם, לנטוש את המטוס. בעוד שאבירם חולץ במבצע הרואי תחת אש על ידי מסוק קוברה של חיל האוויר, ארד נפל בשבי ארגון 'אמל' השיעי, שבראשו עמד אז נביה ברי.

בשנתיים הראשונות לשביו התקבלו ממנו אותות חיים ברורים, כולל שלושה מכתבים ותמונה אחת שבה הוא נראה מזוקן ועייף. בתקופה זו ניהלה ישראל משא ומתן עקיף להשבתו, אך המגעים נכשלו. בשנת 1988, במהלך מבצע של צה"ל נגד חיזבאללה בלבנון, הועבר ארד מידיו של מוסטפא דיראני לידי גורמים איראניים או לידי ארגון חיזבאללה, ומאז נעלמו עקבותיו.

לאורך ארבעת העשורים האחרונים, הפכה שאלת גורלו של רון לתעלומה מודיעינית רבת־שנים. מדינת ישראל השקיעה מאמצים אדירים, שכללו מבצעים מיוחדים בעומק לבנון, חטיפת בכירים בחיזבאללה ובארגונים שיעיים (כמו מוסטפא דיראני ושייח' עובייד) לצורכי מיקוח וחקירה, ושיתוף פעולה עם שירותי ביון זרים ברחבי העולם. למרות דוחות מודיעיניים שונים שהצביעו במשך השנים על אפשרויות שונות – החל ממותו בשבי בשנות ה־90 עקב מחלה או פציעה ועד להעברתו לאיראן – מעולם לא הובאה ראיה חותכת וסופית למקום הימצאו או לגורלו המדויק של רון ארד.

חשש מ"רון ארד 2" בעזה

טליק גואילי, אימו של רני גואילי הי"ד, אשר גופתו חולצה רק לאחרונה משבי חמאס בעזה במבצע צבאי, מוצאת דמיון רב בין המאמצים להשבת בנה לבין המבצע הדרמטי שנחשף השבת בלבנון. לעומת תמי ארד, שקוראת לעצור מבצעים המסכנים חיים בעבור השבת שרידים, גואילי מציגה זווית שרואה במבצעים אלו הרבה מעבר להשבת גופה. היא רואה בהם מלחמה על התודעה הלאומית.

"הדיווח על המבצע בלבנון לאיתור רון ארד גרם לי לגאווה ענקית בצבא שלנו, במודיעין שלנו, כי בעצם זה נותן לך להבין שלא מפקירים אף אחד בשטח ושאנחנו תמיד נמצאים שם", משתפת גואילי בשיחה עם 'בשבע', "אני גם יודעת שהמבצעים לחיפוש רון ארד לא פסקו 40 שנה. אני יודעת שהמודיעין ויחידת השו"ן (שבויים ונעדרים) עובדים על התיק הזה כל כך הרבה זמן, אז פתאום אתה מבין שכל אינפורמציה קטנה שיש להם, גם אם הם לא בטוחים שהוא נמצא שם, הם בודקים אותה. אני חושבת שזו גאווה ענקית למדינה שלנו".

ההשוואה בין המקרים מתחדדת אל מול עמדתה של תמי ארד, שביקשה לא לסכן חיי חיילים. גואילי, אם ששילמה את המחיר היקר מכול, מבינה את הכאב אך רואה את התמונה הרחבה יותר: "אני יכולה להבין את תמי ארד. גם אנחנו ביקשנו מהמודיעין ומהצבא, מראש אמ"ן, מהרמטכ"ל, מראש הממשלה, שיגיעו למבצעים לאיתור רני בצורה מאוד מאוד זהירה, ושלא יסכנו את חיילי מדינת ישראל. אבל באיזשהו שלב מסוים הבנתי שרני הוא לא רק הילד שלי, הוא פתאום הפך להיות הילד של כולנו".

בעבורה, השבתם של רני ורון היא חלק מאותו מאבק תודעתי: "המלחמה היא לא רק מול מחבלים, היא גם מלחמה על התודעה שלנו. וכמו שהביאו את רני, צריך להביא גם את רון. אנחנו גדלנו על התודעה הזאת, על זה שיש טייס, חייל, שנשבה בשבי לפני 40 שנה. רון הוא אח שלי, ואני רוצה להחזיר אותו. אני בטוחה שהחיילים שנמצאים שם במבצע מבינים את הסיכונים שהם נכנסים אליהם. אבל כמו שאמרתי, המלחמה היא לא רק מלחמה מול מחבלים, היא גם מלחמת תודעה – תודעה וגאווה".

איזה מסר שולח המבצע למשפחות החיות באי־ודאות?

"המסר הוא לא רק למשפחות שחיות באי־ודאות, אלא לכל עם ישראל, ובטח לאויבים המפלצתיים האלה שקמו עלינו בשנים האחרונות. המסר הוא חד־משמעי: אנחנו לא מפקירים אף אחד בשטח, ונעשה כל מה שרק אפשר. שתדע כל אמא ששולחת את הילדים שלה להילחם שיש מדינה ענקית, חזקה ועוצמתית שדואגת. לפעמים זה לוקח זמן – לפעמים שנתיים וארבעה חודשים, ולפעמים 40 שנה – אבל הם דואגים, ועובדתית, כולם פה. אני מקווה מאוד שגם רון ארד יחזור כמה שיותר מהר".

גואילי משוכנעת כי המאמץ שהושקע השבוע בלבנון הוא ביטוי מובהק לחוזה שבין החייל למדינתו. "אני חושבת שאין גבול למה שהמדינה עושה כדי להחזיר את כל החטופים והנעדרים. ראינו לא מזמן גם את המאמצים או השמועות שהיו לגבי גיא חבר (חייל שנעדר מאז 1997, י"א). אף אחד לא מפסיק. אני יודעת מצוות אית"ן (איתור נעדרים) שהיה במבצע על רני, שיש צוותים ייעודיים שעובדים על התיקים של כל הנעדרים שלנו. המדינה נותנת את המקסימום ואת כל המשאבים כדי לאתר אותם. ושוב, זו מלחמת תודעה אל מול האויבים שלנו, שיבינו שאנחנו לא מפקירים אף אחד".

לגבי הקשר בין ההצלחות המבצעיות בדרום לבין הפעולה בלבנון, גואילי רואה זאת כשילוב של יכולת והזדמנות: "אני חושבת שהפעולה הנוכחית נעשתה משום שישנה הזדמנות. זה לא קשור למה שקרה בעזה או בגלל שהשטח שם נקי. אני פשוט חושבת שהייתה הזדמנות ומיצינו אותה, כמו שלאזור עזה יכולנו להיכנס, כמו שעכשיו אנחנו יכולים להיכנס ללבנון וכמו שהעזנו להיכנס לסוריה לחפש את אלי כהן. כשיש הזדמנות ואפשרות – הם שם. והנה, יש גם הצלחות. אני בטוחה שיחזירו גם את רון ארד".

כשטליק גואילי נשאלת על החשש הגדול שהיה למשפחה שרני יהפוך ל"רון ארד 2", וכיצד המבצע הנוכחי בלבנון משפיע על תחושה זו, היא משיבה בגילוי לב: "הפחד שלי נבע מהסיבה הפשוטה, שהיה לנו קשה מאוד להיכנס כל 40 השנים האלה לחפש בלבנון, בסוריה ובאיראן, כי לא ממש יודעים איפה נמצא רון ארד. ההבדל היה שאם נצא מעזה בלי רני, או שנסיים את המלחמה בלי שרני או כל החטופים יחזרו – אז בהחלט הייתה יכולה להיות אפשרות שיבנו בניינים על רני ואנחנו נהיה כמו משפחת ארד. אני מאמינה שהמדינה באמת עושה את הכול, ושוב – כדי להוציא אותם היינו צריכים להיאחז בשטח או להיות בתוך השטח, כפי שהיינו בעזה".

גואילי לא חוסכת בביקורת על אירועי שבעה באוקטובר, אך מוצאת נחמה בשינוי הגישה הצבאית. "יש לנו הרבה מה להגיד על שבעה באוקטובר ועל תפקוד הצבא שלנו. אנחנו מבינים שאם המשטרה לא הייתה תופסת פיקוד, האסון היה הרבה יותר גדול ונרחב, ומגיע אפילו לערים כמו באר שבע, אשדוד ואשקלון. אני מניחה שעכשיו, הביטחון שהצבא שלנו פועל ושינה דיסקט ברמת החשיבה שלו, יוצר אצלנו כוח ונותן אמונה שאנחנו באמת מנצחים – ושעם ישראל חזק וגדול יותר מכל מה שהאויבים שלנו חושבים".

"להתעלם מרעשי הרקע"

בניגוד לתפיסה המבקשת להפריד בין שמירה על חיי לוחמים לבין השבת חללים, מציב הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית, עמדה ערכית הרואה בהבאת חלל לקבורה מרכיב קריטי בחוסן הלאומי. "עקרונית, להביא אדם לקבר ישראל זה לא דבר שמוצדק לסכן בשבילו חיים", קובע הרב אליהו בשיחה עם 'בשבע', "עם זאת, בהיסטוריה היהודית אנחנו מכירים לפחות שני מקרים שבהם סיכנו חיים בשביל להביא מישהו לקבורה: פעם אחת הייתה בסיפור של שאול המלך עם הפלישתים. הם תלו את גופתו על חומת בית שאן, בני יבש גלעד חשבו שזה לא נכון, חירפו את הנפש והלכו והורידו אותו מהחומה. המקרה השני הוא ההורים של שמשון, שהלכו והביאו את הגופה שלו וקברו אותה בקבר ישראל. אין ספק שזה לא היה דבר פשוט בתקופה שבה הפלישתים שלטו בישראל, להיכנס לתוך הערים שלהם. אבל כן, ראינו שזה דבר שבונה את רוח האומה, ודבר שבונה את רוח האומה הוא כנראה דבר ששווה בשבילו לסכן חיים".

הרב אליהו מוסיף כי מדובר בהחלטה שמפקדי צה"ל צריכים לקבל מתוך הבנת המורל הלאומי. "אם צה"ל חשב שזה דבר שיכול לתת רוח ומוטיבציה, אז מובן למה הם עשו את זה. אני לא מבקר אותם על מה שהם עשו. אני מסוגל בהחלט להבין שאנשים מבינים שזה מרכיב חשוב בניצחון של עם ישראל, אם נלך לאור שתי הדוגמאות שהבאתי קודם. אנחנו מכירים עוד הרבה דוגמאות שמראות כמה הרוח חשובה. ההלכה אומרת למשל שמחזירים משדה הקרב חיילים שיש להם פחד, כדי שלא ישברו את רוח הלוחמים. אתה מחליש לכאורה את סדרי החיילים שלך, כי אתה אומר: אני לא רוצה ליצור מצב שהרוח תהיה חלשה. בשביל רוח חזקה, אני מוכן גם לדלל את מספר החיילים שלי. זו לא החלטה אסטרטגית – זו החלטה ערכית".

אז למעשה המורל הלאומי גובר על מחיר הסיכון?

"עקרונית, חיים חשובים יותר מגופות. אבל אם מישהו מהמפקדים מבין שכדי לבנות את רוח האומה אנחנו צריכים לעשות מעשים כאלה, אנחנו נותנים לו גיבוי. אנחנו לא מבקרים אותו. אנחנו בכלל באופן כללי לא מבקרים את החלטות הדרג הלוחם. אלו החלטות לגיטימיות. לו היו באים לשאול אותי מראש, הייתי אומר שעקרונית לא מסכנים חיים בשביל להביא אדם לקבר ישראל, אלא אם כן יש שיקול אחר, שהוא בונה את רוח האומה".

ביחס לביקורת של תמי ארד נגד ראש הממשלה, אמר הרב אליהו: "תמי ארד תמיד מבקרת את ראש הממשלה, גם אם הוא יביא את הביטחון הכי גדול באומה. אז אני לא לוקח אותה כמדד למה נכון ומה לא נכון".

הרב אליהו מבקש לחתום בדברי חיזוק: "אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה שעליה נאמר שהיא חזקה וגדולה יותר מפורים ומיציאת מצרים. אלא מה? אין בעל הנס מכיר בניסו. אנחנו צריכים לעשות הרבה מאמץ לא להיאחז בכל מיני דברים שמסיחים את דעתנו, ממש כמו שנדרש מאלה שיצאו ממצרים: להתעלם מהחיסרון של הקישואים, החצילים, השומים והבצלים שהשאירו מאחוריהם במצרים, ולהתמקד בעובדה שהם יוצאים משעבוד לגאולה והולכים להקים את העם שאלוקים בחר בו. לפעמים צריכים להתעלם מרעשי הרקע, ולהתמקד ברגעים הגדולים שאנחנו חיים אותם עכשיו".