המשטר באיראן מנסה לשרוד באמצעות טלטול הכלכלה העולמי

בעוד הדיפלומטיה העולמית עדיין מנסה לעכל את השלכות חילופי המהלומות הישירים בין ירושלים לטהרן, העיניים של מערכת הביטחון ושל שוקי האנרגיה נשואות שוב לנקודה אחת קריטית על המפה: מצר הורמוז. האיומים האיראניים על חסימת המצר – הפעם תחת הצהרה על חסימה סלקטיבית לישראל וארצות הברית – מעלים את רף המתיחות במפרץ לשיא חדש. בעבור איראן המצר הוא לא רק נתיב מים, אלא אקדח שהיא מצמידה לרקה של הכלכלה העולמית בניסיון להרתיע את המערב מהמשך הלחץ הצבאי והכלכלי עליה.

מצרי הורמוז, השוכנים בין המפרץ הפרסי לים עומאן, נחשבים לנתיב הימי העמוס ביותר בעולם בכל הקשור לסחר בנפט. מדובר במעבר ימי צר ברוחב של 33 קילומטרים בלבד בין איראן לעומאן ולאיחוד האמירויות, שדרכו עוברות מדי יום כ־21 מיליון חביות נפט – כחמישית מהתצרוכת העולמית, וכשליש מהנפט המשונע בים. השליטה האיראנית בפועל על צוואר הבקבוק הזה מציבה בפני ישראל אתגר כפול: הבטחת חופש השיט והסחר מחד גיסא, וניצול המומנטום המדיני מאידך, כאשר החשש המשותף של מדינות המפרץ מפני חניקה כלכלית איראנית יוצר הזדמנות להידוק בריתות אזוריות.

אחרי פרוץ המלחמה הודיעה איראן, בניסיון לטלטל את שוק האנרגיה העולמי וכך לאלץ את ארצות הברית לעצור את פעולותיה, כי מעתה תתקוף ותעלה באש כל ספינה שתשוט במצר. המהלך הזה נועד להפוך את הנתיב הבין־לאומי לאזור סכנה, תוך ניצול העובדה שמי ששולט בו בפועל היא טהרן. הצהרות אלו הובילו לתגובה חריפה מצד וושינגטון, שהבהירה כי לא תאפשר לאיראן להחזיק את העולם כבן ערובה אנרגטי.

בתחילת השבוע הבטיח נשיא ארצות הברית טראמפ כי בקרוב ייפתח מצר הורמוז, וקרא למדינות רבות שנפגעות מהחסימה לשלוח ספינות מלחמה בשיתוף פעולה עם ארצות הברית. "כבר השמדנו 100 אחוז מהיכולות הצבאיות של איראן, אך קל להם לשלוח כטב"ם אחד או שניים, להטיל מוקש או לשגר טיל לטווח קצר איפשהו לאורך נתיב המים הזה, לא משנה עד כמה קשה הם הובסו", כתב טראמפ. הוא חתם באזהרה ברורה: "ארצות הברית תפציץ בעוצמה אדירה את קו החוף ותמשיך להטביע ספינות איראניות. בצורה כזו או אחרת, בקרוב נגרום לכך שמצר הורמוז יהיה פתוח, בטוח וחופשי!".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד "לרכס עלי טאהר יש לא רק משמעות תפקודית, אלא גם סמלית"

עוד מאת יוסף ארנפלד "מי שלא פועל נגד עלילת דם, דומה לצבא שלא מגיב לירי"

אירוע עולמי מתגלגל

כדי להבין למה העולם עוצר את נשימתו מול האיומים במפרץ, צריך להסתכל מעבר למכליות הענק. פרופ' יוסי מן, מומחה לשוק האנרגיה ולמדינות המפרץ מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן, מסביר כי המצר הוא למעשה עורק החיים של הכלכלה המודרנית. "הסיפור כאן הוא הרבה מעבר לנפט", הוא קובע בשיחה עם 'בשבע'. "מדינות המפרץ – מסעודיה ועיראק ועד קטאר ואיחוד האמירויות – הן יצרניות האנרגיה של העולם. כדי שהאנרגיה הזו תגיע לאירופה או לאסיה, היא חייבת לעבור דרך צוואר הבקבוק של הורמוז. אנחנו מדברים על כחמישית מהנפט הגולמי בעולם, ורבע ממוצרי הדלק המזוקקים, שעוברים שם מדי יום".

אבל כאן זה רק מתחיל. לדברי פרופ' מן, חסימת המצר יוצרת אפקט דומינו שמגיע עד לצלחת שלנו: "קחו למשל את הגז הטבעי. קטאר היא ספקית קריטית של גז נוזלי לעולם, במיוחד כשרוסיה תחת סנקציות. אבל מהגז הזה מייצרים גם אמוניה, שהיא חומר הגלם העיקרי לדשנים חקלאיים. כשנתיב הגז נחסם, מחירי הדשנים מזנקים. כשהדשן מתייקר, מחירי המזון בעולם עולים בחדות. זה מייצר משבר רעב במדינות עניות ופוגע אנושות ביבואניות מזון ענקיות כמו מצרים. במילים אחרות: חסימת המצר היא לא רק בעיה של דלק, היא איום ישיר על הביטחון התזונתי העולמי".

בסופו של דבר, המשבר הזה מגיע לכיס של כל אזרח בישראל ובעולם. "זה מתחיל בעלייה מיידית במחירי הדלק, אבל ממשיך לאינפלציה רחבה", מרחיב פרופ' מן, "כשהבנקים המרכזיים, כמו בארצות הברית, רואים שהמחירים מזנקים בגלל משבר האנרגיה, הם עוצרים את הורדות הריבית. זה משפיע מיד על בנק ישראל ועל המשק שלנו. המשמעות היא שחסימה במרחק אלפי קילומטרים מאיתנו, קובעת בסוף כמה ריבית נשלם על המשכנתא וכמה יעלה לנו הסופרמרקט בסוף החודש".

מעבר למחירי האנרגיה, פרופ' מן מצביע על זעזוע עמוק יותר בשווקים הפיננסיים. "המדינות הערביות במפרץ הן מעצמות עושר שמושקעות במאות מיליארדי דולרים במערב – מארצות הברית ועד אירופה. כשההכנסות שלהן נחתכות בגלל חסימת המצר, הן נאלצות לקצץ בהשקעות העולמיות שלהן. זו פגיעה ישירה בכלכלה האמריקנית והעולמית".

לדבריו, המצב הזה מעמיד את ישראל בצומת מדיני רגיש: "מצד אחד, יהיו מדינות במפרץ שישאלו את עצמן: 'האם התקיפה הישראלית הייתה שווה את הנזק הכלכלי האדיר שלנו?'. מצד שני, יהיו כאלו שיבינו שזו בדיוק ההוכחה שישראל צדקה ואיראן היא איום קיומי שיש לחבור נגדו יחד. יש כאן היבט מדיני ואסטרטגי דרמטי". בניגוד למה שרבים חושבים, פרופ' מן טוען כי איראן כבר מימשה את האיום שלה: "במצב נורמלי עוברות במצר כ־88 מכליות נפט וגז מדי יום. היום המספר צנח ל־3 עד 5 מכליות בלבד, וגם הן בעיקר איראניות או רוסיות. המצר סגור דה־פקטו".

איך איראן עושה זאת?

"היא משתמשת בשלוש שיטות: איומים בירי ישיר מהאיים שבשליטתה, מיקוש של הנתיב, ושימוש בכשב"מים (כלי שיט בלתי מאוישים) שיכולים לפגוע בכל ספינה. המסר לקברניטים ברור: אף אחד לא לוקח את הסיכון לעבור שם. התוצאה היא פקק עולמי חסר תקדים. יש תור ענק של ספינות באזור דובאי שלא יכולות לצאת, ומצד שני פקק של ספינות בנסיכות פוג'יירה (בצד של הים הערבי) שלא יכולות להיכנס", הוא מתאר.

אבל הבעיה החמורה ביותר היא בשרשרת הייצור. "מדינות המפרץ ממשיכות להפיק נפט וגז מהשדות, אבל מאחר שהן לא יכולות לייצא אותו, מתקני האחסון מתמלאים עד אפס מקום. הן נאלצות להתחיל לסגור לאט לאט את מתקני הייצור בשטחן. זהו אירוע כלכלי ואנרגטי בקנה מידה היסטורי, שאת השלכותיו המלאות אנחנו רק מתחילים להבין".

האם זה מצב זמני שייפתר בקרוב, או שאנחנו בפתחו של משבר ארוך טווח?

"זו שאלת השאלות. צריך להבין: אם ארצות הברית לא תצליח לשבור את המצור האיראני על המצר – אני אפילו לא מדבר כרגע על הפלת המשטר – זה יהיה אסון אסטרטגי. המשמעות היא מסר לעולם שאיראן יכולה לעשות מה שהיא רוצה בנתיב המים הכי חשוב בתבל. זו הסיבה שיורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, דוחף לפעולה נחרצת. הוא מבין שאם איראן תצליח לבסס מצור יעיל, כולם נמצאים בצרות צרורות".

לדברי פרופ' מן, המשימה הדחופה ביותר כרגע, עוד לפני יעדים פוליטיים רחבים, היא הבטחת חופש השיט. "בלי זה אנחנו נראה כאוס. כרגע אנחנו רק שבועיים בתוך המשבר, ומחיר הנפט הוא סביב 100 דולר לחבית. זה מצב רע, אבל עדיין לא קטסטרופה עולמית. עם זאת, ככל שהפתיחה תתעכב ונתקרב לעונת הקיץ, שבה הצריכה מזנקת, המשבר יחריף משמעותית".

פרופ' מן מעריך שהאירופים יהיו הראשונים להרגיש את הלחץ. "אירופה תלויה במפרץ הרבה יותר מאחרים, במיוחד בכל הנוגע למוצרי נפט מזוקקים. אבל האיום המיידי הוא לא רק המחיר בבורסה, אלא המסר שאיראן מעבירה לעולם: 'אנחנו סגרנו את המצר'. אם ארצות הברית לא תשבור את המצור הזה, זה ייחשב לכישלון עצום שלה ולאיום ממשי על יציבות המפרץ הערבי כולו. זה, בעיניי, הדבר המסוכן ביותר בסיטואציה הנוכחית".

הבריתות באזור משתנות

בזמן ששוקי האנרגיה מנתחים את הנזק הכלכלי, אור יששכר – מומחה לאיראן וחוקר ביטחון לאומי, עמית בכיר במכון דוד למדיניות ביטחון ומנחה הפודקאסט Underscore – מזהה בחסימת מצר הורמוז שינוי עומק במבנה הבריתות במזרח התיכון. לדבריו, המשבר הנוכחי הוא מבחן אמיתי שחושף מי באמת שייך למחנה היציבות ומי נותר מחוץ לתמונה. "המלחמה הזו היא מאיץ של ההיסטוריה", מסביר יששכר, "היא מאלצת את מדינות ערב לבחור צד, ואנחנו רואים שהן מבינות שעדיף להן להיות תחת המטרייה האמריקנית־ישראלית מאשר להישאר לבד או לחסות בצל המערכת הרוסית־סינית".

יששכר מנתח את הגישה האמריקנית ככזו שמשלבת עוצמה אדירה עם דרישה נחרצת מהשותפות האזוריות: "טראמפ פועל כמו פיל בחנות חרסינה – הוא מפעיל את כוח האש הכבד של אמריקה כדי להלום באיראנים, אבל אז הוא מצפה מהשחקנים המקומיים לקחת את המושכות. בדיוק כמו הדרישה שלו ממדינות נאט"ו באירופה להעלות את תקציבי הביטחון ל־5% מהתמ"ג, כך הוא מצפה גם מהערבים ומהישראלים: אמריקה נותנת את הגב, אבל אתם צריכים להוביל את העבודה בשטח".

למרות התפיסה המקובלת שמדינות ערב חוששות משיתוף פעולה גלוי עם ישראל, יששכר סבור שהכללים השתנו. "הטיעון שהן חוששות מהציבור שלהן כבר פחות רלוונטי היום", הוא קובע, "העליונות האווירית המדהימה שהפגינו ישראל וארה"ב בתקיפות באיראן גרמה למדינות המפרץ להרגיש בטוחות הרבה יותר תחת המטרייה הזו. אין ספק כי האינטרס הלאומי הופך לגלוי מאי פעם. השיקולים האסטרטגיים לנוכח האיום האיראני רחבים ודחופים הרבה יותר מהסוגיה הפלשתינית. זה מה שיוביל בסופו של דבר לא רק להידוק הבריתות הקיימות, אלא אולי גם להרחבת הסכמי אברהם למדינות נוספות, פשוט כי אין להן ברירה אחרת מול איראן".

בניגוד לתחזיות המוקדמות שגרסו כי הנשיא טראמפ יהיה מוגבל בזמן בשל הלחץ האנרגטי, המציאות בשטח מוכיחה אחרת. "רבים העריכו שטראמפ לא יוכל למשוך את המערכה יותר מכמה ימים בגלל סגירת המצר", מציין יששכר, "אבל בפועל, הוא השמיד את חיל הים האיראני ופגע אנושות ביכולות ייצור הכטב"מים והטילים שלהם. כיום, הסיבה שספינות לא עוברות במצר היא הסיכון שבמלחמה, ולאו דווקא איום איראני אפקטיבי. טראמפ וישראל הם אלו שמכתיבים כעת את לוח הזמנים לאיראנים, ולא להפך".

אשר לחלוקת העבודה בתוך הקואליציה החדשה, יששכר רואה מודל שונה מזה שהכרנו בעבר. "סביר להניח שיוקם כוח רב־לאומי לאבטחת המצר בהובלה אמריקנית ובסיוע ערבי, ואולי אפילו אירופי ואסייתי. ישראל כמעט לא צורכת סחורות דרך הורמוז, ולכן טבעי שהמדינות המפרציות יובילו את המהלך המבצעי". הוא מוסיף כי התרומה הישראלית תהיה איכותית ולאו דווקא כמותית: "חיל הים הישראלי לא נועד להיות כוח שנפרס למשימות קבועות במרחקים כאלו. לכן, ישראל תשתתף בצורה 'פריפריאלית' – היא תהיה חלק מהחמ"ל המשותף ותתמוך במאמץ דרך יכולות סייבר, מודיעין, טכנולוגיית רדארים וניסיון מבצעי. זהו שיתוף פעולה שכבר קורה מתחת לרדאר בתחומים נוספים".

לדבריו, היכולת לאבטח את המצר לאורך זמן משנה את כל מאזן הכוחות. "זה מבהיר את הבריתות באזור ומחזק את הציר שבין ישראל לעולם הערבי תחת הנהגה אמריקנית. ההתמודדות המשותפת נגד המשטר בטהרן לא רק מנטרלת את האיום המיידי, אלא פותחת פתח לשינויים עמוקים יותר – מהעצמת האופוזיציה בתוך איראן ועד להתקרבות אפשרית של מדינות כמו לבנון וסוריה לציר המתון. אנחנו עדים לרגע שבו הבריתות האסטרטגיות נכתבות מחדש סביב אינטרס ביטחוני אחד וברור".

האיראנים משחקים על כל הקופה

למעשה, בזירה המדינית והביטחונית גוברת ההבנה כי חסימת מצר הורמוז היא למעשה "נשק יום הדין" האחרון שנותר בארגז הכלים של טהרן. אלה רוזנברג, מומחית לאיראן במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מגדירה את המהלך כחלק מרכזי במלחמות האנרגיה הגלובליות, שהגיעו לנקודת רתיחה בינואר 2026 עם הידוק הסנקציות האמריקניות. "זה צעד מאוד נואש", מסבירה רוזנברג בשיחה עם 'בשבע', "סגירת המצר היא הכלי האחרון שנשאר לאיראנים כדי להלחיץ את האמריקנים. מבחינתם המצב הוא בינארי: זה או שיש משטר או שאין משטר. הם הולכים כאן על הכול או כלום: או שהמשטר שורד, או שהוא נופל".

למרות העליונות הצבאית של ארצות הברית, רוזנברג מצביעה על הסיבה לכך שאיחוד האמירויות ועומאן נזהרות מאוד. "הן חיות במציאות של 'היום יש טראמפ, מחר אין טראמפ', אבל הן נשארות בשכונה הזו לתמיד. הן חוששות מטרור פנימי של פעילי משטר שחיים בתוכן, ומכך שאיראן תפגע במנגנוני העברת הכספים שעוברים דרך אזורי הסחר החופשי במפרץ. מבחינתן מדובר בסיכון קיומי יומיומי".

ומה לגבי הכלכלה? בעוד החסימה תוביל לעלייה חדה ומיידית במחירי הנפט, רוזנברג מזכירה את היתרון האמריקני: "לארצות הברית יש את טכנולוגיית פצלי השמן שאין לאיראן. האיראנים אולי מקווים לייקר את הנפט האמריקני ולשבש את השוק, אבל זהו צעד של ייאוש. ברגע שהמצב הצבאי יתמתן, המחירים יתחילו לרדת בהדרגה. השאלה היא רק כמה נזק יספיק המשטר לגרום בדרך למטה".

אשר לשאלה האם חסימת המצר היא מצב קבוע, רוזנברג מעריכה כי מדובר בחלק ממלחמות סחר רחבות יותר. "דוחות מודיעין גלויים מראים שהאיראנים מאפשרים מעבר סלקטיבי רק לספינות עם דגל איראני, רוסי או סיני", היא מציינת, "אני מאמינה שברגע שהמצב יתייצב המצר ייפתח – השאלה היא רק אם זה יקרה בעקבות נפילת המשטר או דרך הסכם חדש מולו".

לדבריה, המניעים של הנשיא טראמפ עשויים להיות מפתיעים. "טראמפ הוא קודם כול איש עסקים. הוא שואף למצב שאנשיו יוכלו לנחות בטהרן באותה קלילות שהם נוחתים בקטאר או בסעודיה. לא בטוח שבאמת אכפת לו מנפילת המשטר; מבחינת האמריקנים, ההישג הנדרש הוא קודם כול בלימת הגרעין והטילים כחלק ממלחמות הסחר הגלובליות. ישראל, לעומת זאת, שמה את נושא הטילים בראש סדר העדיפויות".

למרות הציפיות המוקדמות, רוזנברג מודה כי קריסת המשטר מבפנים עדיין לא התממשה. "ניבאתי בינואר שהמשטר ייפול, והתאכזבתי לראות שזה לא קרה כי הציבור לא יצא לרחובות. יש תחושה של פספוס. קשה מאוד להעריך לוחות זמנים כרגע, אבל הדרך היחידה לחנוק את המשטר הזה עד הסוף היא לחץ כלכלי קיצוני ומתמשך. נראה שאנחנו בדרך לשם, אבל עם טראמפ אי אפשר לדעת – הוא בן אדם לא צפוי שיכול לעשות אחורה פנה בכל רגע".