מרכזי הקניות פתוחים, המקומות הקדושים מוגבלים לכניסה

מבצע 'שאגת הארי' המתמשך, ומצב החירום שהוכרז בעקבותיו ברחבי המדינה, נותנים את אותותיהם באחד האתרים הרגישים והקדושים ביותר בישראל. כבר קרוב לחודש ששערי הכותל המערבי סגורים בפני הקהל הרחב, ובמקום שהיה אמור להיות הומה מתפללים ומבקרים שוררת דממה חריגה. בעקבות המצב הביטחוני והנחיות פיקוד העורף, הוחלט כי התפילות ברחבה יתקיימו במתכונת מצומצמת ביותר, כאשר גם הגישה לרובע היהודי בעיר העתיקה נחסמה כמעט לחלוטין בעבור מי שאינו תושב המקום.

בהודעה רשמית שפרסמה הקרן למורשת הכותל המערבי, הובהר כי הצעדים הדרסטיים ננקטו מתוך אחריות לשלום הציבור. לפי לשון ההודעה, התפילות ייערכו "במתכונת מצומצמת, מתוך דאגה לשלומם ולביטחונם של המתפללים והמבקרים באתר", וזאת בתיאום מלא עם גורמי הביטחון המוסמכים. עוד נמסר מהקרן כי הסרת המגבלות אינה צפויה בקרוב: "מנייני התפילה מעתה ועד להודעה חדשה ייערכו במתכונת מצומצמת מאוד לתושבי הרובע היהודי בלבד, ואך ורק באולמות התפילה הממוגנים שבמנהרות הכותל, בכפוף למגבלות התפוסה ולהנחיות הגורמים הרשמיים". המשמעות היא שגם בעבור המעטים שמורשים להגיע, התפילה תחת כיפת השמיים אל מול אבני הכותל הופסקה, והיא מועתקת אל חללים תת־קרקעיים ממוגנים.

ההחלטה להותיר את הרחבה מיותמת מעוררת ביקורת ציבורית גוברת ותחושות קשות. על פניו, מדובר בצעד שנראה קצת תמוה ואף מפלה; בעוד שמרכזי קניות, קניונים ומתחמי בילוי ברחבי הארץ פתוחים, פעילים והומים אדם תחת מגבלות מסוימות, דווקא רחבת הכותל – מרחב פתוח ורחב ידיים – נותרת סגורה ומסוגרת.

דווקא בימים אלו, שבהם הציבור חש כי התפילה והזעקה לישועה מתבקשות שבעתיים, עולה התחושה כי המקומות הקדושים נדחקו לתחתית רשימת העדיפויות של מקבלי ההחלטות. רבים תוהים מדוע לא הושקעו מאמצים בתגבור מרחבים ממוגנים או בהצבת מיגוניות זמניות ברחבה, צעדים שהיו מאפשרים המשכיות של שגרת התפילה גם תחת איום הטילים, במקום להטיל מגבלות תנועה כה גורפות על אתר בעל חשיבות לאומית ודתית כה רבה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

התמונה המדאיגה הזאת אינה נחלתו של הכותל המערבי בלבד. גם מערת המכפלה בחברון, אתר המושך אליו אלפים מדי שבוע, נתונה תחת מגבלות ביטחוניות מחמירות המקשות על ציבור המאמינים. אלימלך קרזן, ממינהלת מערת המכפלה, מתאר בשיחה עם 'בשבע' מציאות מורכבת של ניסיון לשמור על שגרת תפילה תחת הגבלות תנועה ומיגון.

"מה שקורה בפועל הוא שעברנו לפעול באופן מלא לפי הנחיות פיקוד העורף", מסביר קרזן, "הכניסה למתחם המערה מתאפשרת כרגע ל־50 אנשים בו זמנית בלבד – הן בצד היהודי והן בצד המוסלמי. זאת אומרת, 50 מתפללים בכל צד, ללא השפעה של צד אחד על משנהו". קרזן מציין כי בתוך המבנה העתיק הוגדרו אזורים מוגנים עוד בסבבי לחימה קודמים, המעניקים מענה מסוים לשוהים במקום. באשר למרחב החיצוני, הוא מוסיף כי הוצבו כמה מיגוניות, אך מודה ביושר: "מספר מיגוניות לא נותנות מענה לכמות גדולה מאוד של מתפללים, אבל זה יותר טוב מכלום".

סוגיה נוספת שמטרידה את פוקדי המקום היא שעות הפעילות, שהשתבשו בתקופה האחרונה. קרזן מבהיר כי לאחר תקופה של חוסר יציבות, שנבע בין היתר מחפיפה עם חודש רמדאן, האתר חזר לשעות פעילות סדירות: החל מהשעה ארבע לפנות בוקר ועד רבע לעשר בערב.

כשנשאל קרזן על הפער בין פתיחת הקניונים לבין הגבלת 50 המתפללים במקומות הקדושים, הוא מציע מבט רחב יותר: "זה לא שאלה רק על מערת המכפלה. זה בכלל משהו שצריך להידרש אליו בכל המקומות הקדושים ובבתי הכנסת". לשיטתו, ניתן וצריך לפעול אחרת: "יש אזורים מוגנים במערה ליותר מ־50 איש, וראוי וצריך להרחיב את זה, אך בצורה נכונה ובטוחה. בסוף לא רוצים לסכן אף אחד. ודאי שראוי בזמנים כאלה במיוחד, יותר מאי פעם, לבוא ולהתפלל כמה שיותר".

כמו אקס־טריטוריה ישראלית

בעוד בכותל המערבי ובמערת המכפלה עוד נשמרת גחלת של תפילה תחת מגבלות מספריות, הר הבית מציג תמונת מצב חריגה: האתר סגור ומסוגר לחלוטין לכניסת יהודים, ללא כל צפי לפתיחה מחודשת. מעבר לעצם הסגירה, נחשף כאן מחדל בטיחותי חמור – בכל אתר לאומי או דתי אחר בארץ הוקמו מרחבים מוגנים, אך הר הבית נותר ללא ממ"דים או מיגוניות, מה שמותיר את השוהים בו, כוחות הביטחון כרגע, חשופים לחלוטין לאיום הטילים.

חבר מינהלת הר הבית, אסף פריד, מבטא בריאיון תחושות מעורבות לנוכח המציאות המורכבת: "הכותל אומנם אינו פתוח להמוני בית ישראל, אך מתקיימות בו תפילות, וכך גם בשאר המקומות הפועלים לפי מגבלות פיקוד העורף," מסביר פריד, "אולם בהר הבית המצב ביזיוני; מדובר באתר שמתנהל כמעט כאקס־טריטוריה ישראלית. איש לא טרח לדאוג לאפשרות של ממ"ד, כפי שיש בכל בית כנסת סטנדרטי. זהו מחדל קשה מאוד".

לצד הביקורת על חוסר המיגון והסגירה ליהודים, פריד מזהה בתוך המציאות הזאת גם הישג תודעתי משמעותי מול האויב: "מצד שני, ישנה סיבה לשמחה על כך שהר הבית נותר סגור לערבים. 'טופאן אל־אקצה' (שיטפון אל־אקצה) פשוט התפוצץ לחמאס בפנים. המלחמה שהחלה בשבעה באוקטובר תחת השם הזה, הסתיימה בכך שלראשונה מאז מלחמת ששת הימים, עיד אל־פיטר עבר כשהר הבית ריק לחלוטין מהתנועה האסלאמית. הערבים עצמם הציגו זאת בתדהמה בכל אתרי החדשות: 'הר הבית ריק'. בדרך כלל רגילים לראות שם רבבות, אך השנה המציאות השתנתה לחלוטין.

"העובדה שהר הבית נותר שומם מתנועה אסלאמית בימי השיא שלהם היא אירוע חסר תקדים", קובע פריד, "זהו כמעט צחוק הגורל: האיראנים הם שקבעו את יום השישי האחרון של רמדאן כ'יום ירושלים' (יום אל־קודס), ודווקא במועד הזה, ובעיד אל־פיטר, ההר היה ריק מערבים. מציאות כזו לא נראתה מאז ומעולם, וזהו הישג אדיר שאין לו מילים אחרות".

פריד משווה את המדיניות בירושלים להצלחות המבצעיות בחזיתות הרחוקות, וקורא לשינוי גישה יסודי: "כשעם ישראל עומד על שלו, העולם משתאה. אנחנו רואים זאת גם כעת מול איראן – תקיפות במרחק אלפיים קילומטר מהבית שמסתיימות בנס גלוי ללא פגע לטייסים. באותה מידה עלינו לבחון את עצמנו לגבי הר הבית. אנחנו מתייחסים למקום כאל חבית חומר נפץ שעומדת להתפוצץ עלינו, אך מתברר שאנחנו פשוט מפחידים את עצמנו ללא הצדקה".

לדבריו, השקט הביטחוני המופתי בירושלים הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהאיומים אינם עומדים במבחן המציאות: "אנו מחפשים תירוצים מדוע לא להתקדם לעבר המקדש, אך הנימוקים הללו פשוט אינם מחזיקים מים. ירושלים שקטה כפי שלא הייתה זה זמן רב, וחודש רמדאן האחרון היה מהשקטים ביותר בהיסטוריה המודרנית של העיר. על פי הדיווחים, אפילו יהודי אחד לא נהרג במהלך החודש הזה, ברוך השם".

מבחינתו, הסגירה הנוכחית של הר הבית למבקרים יהודים פוגעת בתהליך עומק שהתגבש באתר בשנים האחרונות. פריד מצביע על כך שעד פרוץ המערכה נוצרה בהר קביעות מבורכת – מציאות שבה יהודים קיימו את תפילות שחרית ומנחה בכל יום מימות החול כדבר שבשגרה. "זהו תקדים בעל כוח אדיר", מסביר פריד, "אנשים הגיעו במיוחד בשביל התפילות הללו, והעובדה שהרצף הזה נפסק כרגע כואבת ועצובה מאוד. עם זאת, אין לי ספק שמיד אחרי הניצחון במלחמה התפילה תחזור, והיא תחזור בעוצמה כפולה".

פריד אינו מעלים עין מהכשלים שנותרו בשטח, ובעיקר מהיעדר הביטוי המעשי לריבונות הישראלית. "העובדה שהר הבית סגור ליהודים היא פגיעה שאינה צריכה להיות. היא חושפת את המציאות שבה אין עדיין ריבונות ישראלית ממשית בהר, לא בנגישות ולא בתשתיות המיגון הבסיסיות ביותר. יש עוד הרבה מאוד על מה לעבוד ומה לתקן, אבל לצד הטיפול בדברים הדורשים שיפור, עלינו גם לדעת לשמוח בהתקדמות האדירה ובניסים שאנו זוכים לראות".

הפלשתינים יושבים על הגדר

הסגירה ההרמטית של הר הבית גם בעבור המוסלמים היא שינוי דרמטי במדיניות, במיוחד כשנזכרים באיומים הקבועים שלפיהם הגבלת הכניסה להר במהלך חודש רמדאן תצית את המזרח התיכון כולו. השנה, למרות המלחמה ובניגוד לכל תחזיות האימה, עשרות אלפי המוסלמים שפוקדים את ההר מדי שנה נותרו בבתיהם.

פרופ' גדי חיטמן, ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון ומדעי המדינה באוניברסיטת אריאל, סבור בשיחה עם 'בשבע' כי הניסיון להציג את הסגירה כאירוע נפיץ שגוי מיסודו. "אני לא יודע מי הפחיד ומי איים, אבל המדינה תמיד ידעה להידבר עם ראשי הוואקף והארגונים האסלאמיים", הוא מסביר, "גם בעבר, כשנסגר ההר מסיבות בטיחותיות כמו תזוזת אבנים, המערכת ידעה להבהיר שהצעד נועד לשמור על ביטחון המתפללים. כעת אנחנו במציאות של מלחמה, וצריך להבין שאל מול איום הטילים מאיראן – אנשים פשוט רוצים לחיות. זה בכלל לא עניין של דת כרגע".

חיטמן מצביע על האבסורד שבניסיון לקיים תפילות המוניות באתרים נטולי מיגון תחת איום בליסטי. "תחשבו על תפילה שמשתתפים בה 100 אלף איש, ופתאום נופל רסיס ליד הר הבית", הוא מתאר את תרחיש הבלהות, "האנדרלמוסיה שתיווצר בזמן הפינוי היא סכנת נפשות של ממש. אני מניח שמקבלי ההחלטות הלכו כאן על תסריט אימה של 'שחור ולבן' והחליטו לסגור הכול עד יעבור זעם, וזה צעד הגיוני במלחמה".

לדבריו, הטילים אינם מבחינים בין המגזרים, והחובה להגן על החיים גוברת על חופש הפולחן: "ראינו מה קרה בזרזיר, כל אחד חוטף. אם סוגרים את הר הבית, בית כנסת, כנסייה או מסגד בשם המדינה היהודית והדמוקרטית – זה לא אסון שאנחנו מקדשים את החיים. אם היו שואלים אותי כאזרח אם צריך למנוע מאנשים ללכת גם לחדרי כושר, בריכות או קניונים במספרים גבוהים כדי להציל חיים – התשובה היא ודאי שכן".

עם זאת, חיטמן מחדד את ההבדל המהותי שיוצר את הפער המקומם בין האתרים השונים: המיגון הפיזי. "בסוף מנסים לאזן בין שיקולים מסחריים לשיקולים בטיחותיים. אם יש מרחב מוגן בתוך הקניון ואין מרחב מוגן בתוך מסגד אל־אקצא או ברחבת הכותל, זהו נתון שמשנה את כל התמונה. בשורה התחתונה, המקומות היחידים שנותרו סגורים כרגע הם המקומות הקדושים, וזה נובע בראש ובראשונה מהעובדה הפשוטה שהם אינם מספקים הגנה למתפללים".

אחת השאלות העיקריות המלוות את מערכת הביטחון בחודש האחרון נוגעת לשקט המפתיע ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים. בניגוד לתחזיות הקודרות, חודש רמדאן הנוכחי נרשם כאחד השקטים זה שנים, ולראשונה זה זמן רב – ללא נרצחים יהודים בפיגועי טרור המזוהים עם החודש.

פרופ' חיטמן מציע ניתוח עומק המבקש להבין את שתיקת הרחוב הפלשתיני: "צריך לנסות להבין למה הפלשתינים ביהודה ושומרון וגם במזרח ירושלים יושבים בשקט. הם רואים מלחמה בין ארצות הברית וישראל לבין איראן, ופשוט לא יודעים במי לתמוך. הם לא תומכים בנו, אבל הם גם לא תומכים באיראנים. הם מבינים שאיראן מפציצה גם את מדינות המפרץ – אותן מדינות שרבים מהפלשתינים חיים בזכות הכספים שהן העבירו להם במשך שנים, בוודאי עד שחמאס תפס את השלטון בעזה ב־2007".

לדבריו, בעיני הפלשתיני הממוצע המלחמה הנוכחית אינה נתפסת כמלחמה שלו. "הם לא מרגישים צורך לקחת צד. הם יושבים בבתים ומבינים שגם הם יכולים לחטוף את הטילים האלה. כשיש מלחמה ורצים כל כמה שעות למרחב מוגן – ולפלשתינים בכפרים כנראה אין מרחבים כאלה – ההסבר ההגיוני היחידי הוא שהם פשוט מתחבאים ובוחרים לא להיות בחוץ. זה לא מבטיח שלא יהיו פיגועים בעוד חודש, אבל במציאות של טילים, אנשים רוצים לחיות".

מעבר לשיקולי המיגון הטכניים, פרופ' חיטמן מצביע על נדבך נוסף ומשמעותי המסביר את השקט המפתיע בחודש האחרון: עוצמתו של צה"ל והרתעתו המתרחבת. לדבריו, הפעילות הישראלית הענפה באיראן, גם אם פרטיה נותרים חסויים ברובם מעיני הציבור, מהדהדת היטב בקרב הפלשתינים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

"העובדה שישראל היא היחידה שמעיזה לטוס חופשי ברחבי המזרח התיכון ותוקפת באיראן, אלפי קילומטרים מהבית, מייצרת הרתעה פסיכולוגית עמוקה", הוא מסביר, "כשהפלשתיני הממוצע רואה את חיל האוויר הישראלי פועל בעוצמה כזו, הוא אומר לעצמו: 'תראו את הצבא החזק הזה'. במצב כזה, המוטיבציה לצאת לצומת באריאל או לכל מוקד אחר כדי לדקור חייל יורדת פלאים. הם מבינים מול מי הם עומדים, ולפי דעתי, זהו חלק מכריע בשקט שאנו חווים כעת".

בשורה התחתונה, נראה כי המדיניות הנוקשה במקומות הקדושים נובעת מתוך שיקול בטיחותי קר וענייני. "הסיפור הדתי נבחן כרגע אך ורק דרך המשקפת של מרחבים מוגנים", קובע חיטמן, "אין כאן כוונה לפגוע ביהודים, במוסלמים או בנוצרים. זהו צעד הגיוני שנועד למנוע אסון המוני במקומות שאינם ערוכים לספק הגנה בזמן אמת. בסוף, אם אין יכולת להבטיח את שלומם של המתפללים בטווח ההתרעה של האזעקה, הסגירה היא המעשה המוסרי ביותר. המדינה מקדשת את החיים, ובימים של מלחמה – זהו ערך עליון שגובר על כל תפילה המונית".