כיושב ראש ההסתדרות הלאומית, שמחי מדבר בשפה ישירה, אבל לא צעקנית; ביקורתית, אבל גם מלאת אמונה. בין ההתמודדות עם השלכות המלחמה, הדאגה לעובדי המגזר הפרטי והפעילות הענפה למען ציבור העובדים בישראל בכלל והציבור הדתי־לאומי בפרט, הוא מציב חזון ברור: ארגון עובדים שלא עוסק בסיסמאות, אלא בשליחות.
ערב חג הפסח, ואנחנו בעיצומה של תקופה לא פשוטה. מה עובר לך בלב כשאתה חושב על העובדים בישראל?
"מאחורי כל מלחמה יש עורף. ומאחורי העורף יש עובד שיוצא בבוקר, מפרנס את משפחתו, ומחזיק את המשק עובד. בסוף, כשאנחנו מדברים על חוסן לאומי, אנחנו לא מדברים רק על טנקים, מטוסים ומערכות ביטחון. אנחנו מדברים גם על האישה שעובדת במשמרות, על נהג התחבורה הציבורית, על העובד השעתי, על מי שחי ממשכורת למשכורת.
"בערב חג הפסח, הדבר שמטריד אותי יותר מכול הוא אם האנשים האלה ישבו לשולחן הסדר עם שקט בלב, אם הם יודעים שיש מי שחושב עליהם, נלחם בשבילם, דואג להם באמת. חג החירות מזכיר לנו שחירות אמיתית היא לא רק סיפור היסטורי, היא היכולת של אדם להתפרנס ולחיות בכבוד."
אולי יעניין אתכם
אתה מדבר הרבה על כבוד. מה פירוש כבוד לעובד, בעיניך?
"כבוד לעובד זה לא סיסמה. זה שכר שמגיע בזמן. זו ודאות. זו תחושה שאדם לא שקוף למערכת. כשעובד יודע שיש מי שנלחם על המשכורת שלו, על הזכויות שלו, על העתיד שלו – זו חירות. מבחינתי, זו המשמעות הכי עמוקה של שליחות ציבורית.
"אנחנו בהסתדרות הלאומית לא מאמינים בהבטחות ריקות. אנחנו מאמינים במעשים. כל עובד שפנה אלינו בזמן המלחמה קיבל מענה. כל זכות שנשללה, נלחמנו עליה. זו לא רק עבודה, זו שליחות."
אתה נשמע מוטרד במיוחד ממצבם של עובדי המגזר הפרטי.
"בוודאי. לצערי, עדיין יש מי שמסתכל על המשק דרך משקפיים ישנים מאוד, כאילו רק המגזר הציבורי קיים. אבל העולם השתנה, המגזר הפרטי הוא עמוד השדרה של הכלכלה הישראלית. העובדים שלו אינם שווים פחות מאף אחד.
"אני פוגש בכל חודש מאות עובדים, יושבי ראש ועדים ומנהלי סקטורים. המאקרו־כלכלה אולי מראה לפעמים סימנים של צמיחה, אבל במיקרו־כלכלה יש הרבה מאוד משפחות שחיות כבר תקופה ארוכה באי ודאות. העובדים השעתיים, עובדי המשמרות, נהגי התחבורה הציבורית, עובדי רשתות האופנה, עובדי תעשיות שאינן מוגדרות חיוניות – כל אלה הם אנשים אמיתיים, עם משפחות, עם התחייבויות, עם צרכים אמיתיים. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה להגיב אליהם באיחור."
זו ביקורת חריפה על משרד האוצר.
"אני אומר את הדברים מתוך אחריות, לא מתוך רצון להתנגח. אני מאוכזב משר האוצר סמוטריץ'. בחלק מההחלטות שלו אפשר לראות חוסר הבנה מספקת של המגזר העסקי הפרטי ושל עולם יחסי העבודה כפי שהוא באמת מתנהל. אי אפשר לנהל את כלכלת ישראל כאילו אנחנו עדיין בשנות ה־60.
"אנחנו כבר שלוש שנים בתוך מציאות ביטחונית מתמשכת. אם כוחות הביטחון והמודיעין יודעים להגיע רחוק, לתכנן, להיערך ולפעול בדיוק מדהים, אז בוודאי גם שר האוצר והצוות המקצועי שלו צריכים לדעת לתכנן ולהעניק גם לאדם העובד ודאות בסיסית. זו לא בקשה מוגזמת. זו חובה."
ובתוך המציאות הזאת, מה הייתה הפעולה העיקרית של ההסתדרות הלאומית מאז תחילת המלחמה?
"מהיום הראשון למבצע פעלנו בלי לעצור. הקמנו חמ"ל זמין 24 שעות ביממה, גם לחברים וגם למי שאינם חברים. פנינו לראש הממשלה ולשר האוצר בדרישה למתווה צודק לכל סוגי העובדים. עסקנו בביטחון עובדים במקומות העבודה, בשיתופי פעולה מול משרדי הממשלה, ובמענה פרטני לאנשים שהיו צריכים פתרונות כאן ועכשיו.
"המטרה הייתה פשוטה וברורה – שכל עובד, בכל מגזר ובכל סקטור, יגיע לשולחן הסדר עם שכרו המלא ועם תחושה שיש לו גב. העובדים בישראל לא יכולים להיות הכספומט של המדינה."
כשאתה אומר "גב", אתה מתכוון גם לעולם ערכי?
"בהחלט. ההסתדרות הלאומית היא לא רק גוף שמנהל מאבקים. היא בית. אנחנו לא רק מייצגים עובדים, אנחנו שותפים לחיים שלהם. בשגרה ובחירום, בהכשרה ובפנסיה, בזכויות עבודה ובמעטפת הכלכלית מסביב, אנחנו שם.
"יש משהו עמוק מאוד ברעיון של בית. במיוחד בעבור הציבור הישראלי, שמבין היטב את החשיבות של קהילה, של שליחות, של ערבות הדדית. אנשים רוצים לדעת שלא רואים בהם מספר, שהם חלק ממשהו."
הציבור הדתי־לאומי תופס מקום משמעותי בעשייה שלכם?
"בוודאי. אנחנו רואים בציבור הדתי־לאומי ציבור ערכי, מסור, עם מוסר עבודה גבוה ותחושת שליחות עמוקה. תפקידנו הוא לפתוח בעבורו דלתות, להסיר חסמים ולתת לו כלים אמיתיים להשתלב ולהתקדם.
"אנחנו מקדמים הכשרות במקצועות מבוקשים כמו סיעוד, ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת; מפעילים פרויקטים של הכשרה והשמה מיידית, למשל לנהגי תחבורה ציבורית; מסייעים במימון לימודים ברשת המכללות 'עתיד', כולל לימודי ערב סמוך לבית, ובמקביל עוזרים לבוגרים למצוא תעסוקה, במיוחד בתחומי ההנדסאות והמקצועות המעשיים. אני מאמין גדול בזה שלא מספיק לדבר על ערכים, צריך לתרגם אותם למסלול חיים, לפרנסה, לאפשרות לבנות בית."
ההסתדרות הלאומית מציגה גם תפיסה רחבה יותר מיחסי עבודה בלבד.
"נכון. היום עובד צריך מעטפת שלמה. לא רק מישהו שיגן עליו ברגע של סכסוך עבודה, אלא גוף שידע לעזור לו גם בהכשרה, גם ברווחה, גם בבריאות וגם בכלכלה המשפחתית.
"מאחורי ההסתדרות הלאומית עומדת קבוצת לאומית, והיא מאפשרת לנו לייצר ערך כלכלי אמיתי לחברים. זה בא לידי ביטוי ברשתות חינוך, מכללות מקצועיות, גופי בריאות ורווחה, פתרונות פנסיוניים וגם מיזמים צרכניים. מבחינתי, חברות בארגון עובדים צריכה להיות משהו שמורגש בכיס של המשפחה, לא רק על הנייר."
אתה מציין שעולם יחסי העבודה השתנה, למה בעצם צריך ארגון עובדים בשנים הללו?
"בכל פעם שמשבר מגיע – גם אם זו קורונה, גם אם זו מלחמה וגם אם זה זעזוע כלכלי – אנחנו רואים את אותה תמונה: מקומות עבודה שחתמו על הסכם קיבוצי עם ההסתדרות הלאומית עמדו על הרגליים. העובדים בהם לא נזרקו לרחוב. המשכורות הוסדרו, הזכויות נשמרו. הם לא נשארו בחלל ריק כי היה להם גב – ארגון עם כוח, עם ניסיון, עם יכולת לשבת מול מעסיק ולהגיע לפתרון.
"לעומת זאת, אנחנו רואים מה קורה כשאין הסכם קיבוצי. העובד נותר לבד מול ההנהלה, מול הלא ידוע, מול השינויים שמגיעים ללא הודעה מוקדמת. בתקופות משבר, הפער הזה הופך לתהום.
"אני לא אומר זאת כדי להפחיד, אלא כדי להחכים. עבודה מאורגנת אינה מותרות ואינה שייכת לעידן אחר. היא רשת הביטחון ההכרחית ביותר שיש לעובד, ולמעביד שרוצה יציבות. ראינו את זה בקורונה. ראינו את זה במלחמות, ב'עם כלביא', ב'שאגת הארי', ואנחנו רואים את זה שוב ושוב בכל ניסיון לקחת מהעובד את מה שמגיע לו.
"הצטרפות להסתדרות הלאומית אינה עוד כרטיס חבר. זו החלטה להגיד: אני שייך למשהו, יש לי קול, ויש מי שנלחם בשבילי גם כשאני עסוק בלחיות".
בתוך כל העומס הזה, מה מניע אותך אישית?
"בכל יום לפני שאני הולך לישון, אני רואה לנגד עיניי את ילדי העובדים המאוגדים בהסתדרות הלאומית. אני חושב עליהם. חושב איך באמצעות המשאבים שלנו, באמצעות העבודה שלנו, אנחנו הופכים את העולם הזה לטוב יותר בעבורם. זו לא קלישאה. זה אחד הדברים הכי משמעותיים שמניעים אותי קדימה.
"יש רגעים בתפקיד ציבורי שבהם אתה צריך לזכור בשביל מה באת. לא בשביל הכותרות, לא בשביל הוויכוחים, אלא בשביל האנשים. בשביל הילד שיושב לשולחן החג ורוצה לראות את ההורים שלו רגועים. זו אחריות עצומה."
ובכל זאת, בתוך תקופה קשה כל כך, אתה גם מדבר על תקווה.
"כן. אני מאמין גדול בתקווה. לא תקווה נאיבית, אלא תקווה שנולדת מתוך עשייה. עם ישראל עבר תקופות קשות יותר, וידע לקום מהן בזכות אנשים שלא ויתרו, בזכות אמונה ואחריות.
"אני חושב שגם היום אנחנו צריכים להסתכל קדימה. יש לנו מדינה מופלאה, עם עצום עם כוחות אדירים, עם הנהגה שזכתה להוביל מהלכים היסטוריים, ועם דור צעיר מצוין שצריך לצמוח ולקחת אחריות. אסור לנו להתבשם מההישגים, אבל גם אסור לנו לאבד את האמון ביכולת שלנו להמשיך לבנות. אם נדע לשלב בין עוצמה לאומית לבין רגישות חברתית, בין ביטחון לבין אחריות לעובד, בין הנהגה לבין הקשבה, נוכל לצאת מהתקופה הזאת חזקים יותר."
מה המסר שלך לקוראי 'בשבע' לקראת החג?
"שיזכרו שחירות אמיתית מתחילה בכבוד האדם. בכבודו של מי שקם בבוקר לעבוד, לפרנס, לתרום. ושידעו שיש מי שעומד לצדו.
"אני מזמין כל עובד ועובדת, ובוודאי מהציבור הדתי־לאומי, לראות בהסתדרות הלאומית בית. מקום של כוח, של אחריות, של פתרונות. אצלנו אין 'בעיה', יש 'משימה'. וכל משימה, גם הקשה ביותר, ראויה למענה.
"בערב חג הפסח, התפילה שלי היא שנזכה כולנו ליותר חירות, יותר ודאות, יותר אחדות ויותר תקווה, ושכל משפחה בישראל תוכל לשבת סביב שולחן החג מתוך אמונה שהעתיד יכול להיות טוב יותר ושיש מי שפועל כדי שזה יקרה."