דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
תוכן שיווקי

חוסן תחת אש

נשיא האקדמית חמדת, פרופסור חיים שקד, קורא לשינוי תפיסה עמוק במערכת החינוך

צילום: מיכאל אפריאט
צילום: מיכאל אפריאט

מתי שיינברג

בימים אלו, כשמושג החירות מקבל משמעות מצמררת וקיומית מתמיד, אנו נושאים עיניים אל המערכות המעצבות את דור העתיד שלנו. בעוד הלוחמים בחזית נאבקים על חירותנו הלאומית, מתחולל מאבק שקט וחשוב לא פחות על חירותה של מערכת החינוך הישראלית. פרופסור חיים שקד, נשיא האקדמית חמדת, סבור שדווקא מתוך הערפל הביטחוני עולה זעקה לשינוי מבני עמוק: היכולת לתת אמון במי שנמצאים בשטח, לשחרר את הניהול הריכוזי ולאפשר למנהיגות המקומית לפרוץ קדימה.

בשביל פרופ' שקד, המונח "יוצאים לחירות" הוא לא רק זיכרון היסטורי, אלא צורך דחוף במערכת שהיא מפעל חייו. "מערכת החינוך שלנו צריכה לעבור תהליך של יציאה לחירות", הוא קובע בשיחה עם 'בשבע' לקראת חג הפסח הממשמש ובא. "זה קורה כרגע במידה חלקית מאוד, אבל המציאות הנוכחית בישראל מוכיחה עד כמה הניהול עדיין ריכוזי להחריד".

הדוגמה הכי אקטואלית, לדבריו, היא הדינמיקה של פתיחת מוסדות החינוך במצבי חירום. "אין שום צורך שמשרד החינוך יתערב בהחלטה כזאת", הוא מסביר. "במקום להנחית הוראה אחידה לכולם, צריך להבין שיש שונות אדירה בין בית ספר אחד למשנהו. יש מוסדות לחינוך מיוחד מול חינוך רגיל, יש הבדלים תהומיים בין שכבות גיל, ויש את סוגיית ההסעות המורכבת. במקום פקודות מלמעלה של 'היום פותחים' או 'היום סוגרים' – פשוט תנו עצמאות".

אולי יעניין אתכם

פרופ' שקד מציע מודל עבודה פשוט וחד: פיקוד העורף הוא הסמכות הביטחונית היחידה, וכל מה שמעבר לכך צריך לעבור לידיים מקומיות. "ברגע שיש אישור ביטחוני – מערכת החינוך צריכה לשחרר", הוא אומר בנחרצות. "מכאן והלאה שהרשויות ובתי הספר יחליטו מה מתאים להם. המצב שיש היום הוא עדות לעד כמה הניהול כובל. נדרשת כאן יציאה לחירות משליטה מגבוה".

לטענתו, הבעיה שורשית ועמוקה הרבה יותר מהמצב הביטחוני הנוכחי. הוא מצביע על כשל מבני שבו משרד החינוך מתפקד בו־זמנית בשני כובעים סותרים. "זו אחת הרעות החולות של המערכת: המשרד הוא גם הרגולטור המפקח וגם המנהל הישיר. במקום להתמקד בפיקוח מלמעלה, הוא מנסה לנהל ולהפעיל את הכול באופן ישיר דרך ניהול דקדקני מדי שיורד לפרטים הכי קטנים".

לדבריו, המחיר של הריכוזיות הזאת הוא פגיעה אנושה ביכולת של המערכת להתאים את עצמה למציאות. "ניהול כזה תמיד יחמיץ את הדקויות של כל קונטקסט וכל יישוב, ובעיקר – הוא מחליש את הגורמים בשטח. במקום לתת למנהלים לנהל, מציפים אותם באין־סוף הוראות ודרישות לדיווח. עזבו אותם, תנו להם את המושכות. המנהלים והמנהלות שלנו ינהלו בצורה מצוינת אם רק יאפשרו להם. עודף הניהול השלטוני לא משביח את המערכת ולא דוחף אותה קדימה. מה שאנחנו רואים היום עם ההפעלה במצבי מתח ביטחוני הוא רק סימפטום לבעיה עמוקה של ניהול יתר. הגיע הזמן לשחרר".

כשהוראה הופכת להכתבה

הבעיה העיקרית, לדברי פרופ' שקד, אינה מוגבלת רק לימי חירום ומחלחלת עמוק אל תוך חיי היומיום בבתי הספר. "חוסר העצמאות של המנהלים קיים כל הזמן", הוא מתאר בכאב. "כל דבר קטן בבית הספר מוכתב מלמעלה בהוראות גורפות. במקום להציב יעדים ומטרות ולומר לבתי הספר 'אלו הכללים, עכשיו תורכם להוביל', המשרד מכתיב בדיוק מה ללמוד בכל שיעור, באיזה עמוד בספר לפתוח ובאיזו שכבת גיל".

לשיטתו, הניהול הזה לא רק שאינו יעיל אלא אף פוגע ברוח האנושית. "במערכת כל כך גדולה, השיטה הזאת פשוט לא יכולה לעבוד. היא נוטלת מהאנשים בשטח את שיקול הדעת שלהם ומקטינה אותם. המסר שעובר הוא שאי אפשר לסמוך עליהם לקבל החלטות הגיוניות. יש עודף רגולציה ומיליוני הנחיות שיוצאות בלי סוף, וזה מחסום שמונע מהמערכת לצמוח, להתפתח ולעוף קדימה".

למנהלים יש באמת את הכישורים לקבל החלטות גורליות?

"בוודאי", הוא משיב נחרצות. "אני לא מדבר על החלטות ביטחוניות – שם פיקוד העורף הוא הסמכות. אבל למה צריך גורם מתווך באמצע? ברגע שיש אישור ביטחוני, משרד החינוך צריך לצאת מהתמונה ולאפשר למנהל להחליט איך להפעיל את המוסד שלו. היום מנהל צריך אישור על כל דבר קטן. הוא רוצה לקבל מורה חדש? להוסיף שעה לאיש צוות? להגדיל משרה? הוא כבול. המערכת משדרת חוסר אמון מופגן ביכולות של האנשים בשדה, וזה נוגע בנקודה הכי קריטית של התקופה הזאת: החוסן".

בעיניו, המפתח לחוסן של מערכת החינוך נמצא ביכולת לשחרר. "לתת חוסן למנהלים ולמורים זה לסמוך עליהם. זה להעצים אותם ולתת להם מרחב לשיקול דעת. חוסן אמיתי הוא לחזק את הכוחות של האדם שעומד מולך. בדיוק כפי שאנחנו רוצים לבנות חוסן אצל התלמידים, אנחנו חייבים להעניק אותו למורים ולמנהלים. תראה לאנשים בקצה שאתה סומך עליהם, תן להם מרחב השפעה ויכולת לנהל את עצמם – זה מה שיצעיד אותנו לחירות אמיתית".

כשמסתכלים אל מעבר לים, התמונה מתבהרת: המודל הישראלי הוא חריג בנוף המערבי. "מדינת ישראל ריכוזית מאוד בניהול מערכת החינוך שלה", מסביר פרופ' שקד, המכיר מקרוב מודלים מרחבי העולם. "קבלת החלטות בנקודה אחת בכירה, ללא ביזור סמכויות לשטח, היא פשוט לא שיטה אפקטיבית. יש כאן בלבול זהויות עמוק בין הרגולטור למפעיל".

שקד משווה זאת למערכות ציבוריות אחרות בישראל כדי להמחיש את האבסורד: "במערכת הבריאות, קופות החולים אינן מופעלות ישירות על ידי המדינה אלא מפוקחות על ידה. כך גם במשרד הרווחה – רוב המוסדות מופעלים על ידי גופים שונים תחת פיקוח. רק בחינוך המדינה מתעקשת גם לפקח וגם להפעיל באופן ישיר. עודף השליטה הזה מונע עבודה יעילה. התפקיד של המשרד הוא לוודא שהדברים עובדים, לא לנסות להניע כל בורג במערכת מנקודה מרכזית אחת".

הקושי לשנות את המנגנון

השאלה המתבקשת היא מדוע המבנה הזה נותר קפוא לאורך עשורים. האם זו אג'נדה פוליטית או פשוט קיבעון מערכתי? פרופ' שקד טוען כי הבעיה אינה פוליטית, אלא טמונה במנגנון ובמרדף אחר הישגים מהירים. "ראינו שרי חינוך, כולל השר הנוכחי יואב קיש, שהצהירו בתחילת דרכם שישנו את המנגנון הבירוקרטי ויצמצמו את הפיקוח. בסוף הם יורדים מהמשימה הזאת משתי סיבות עיקריות: הקושי האדיר להתגבר על הפקידות המושרשת, והעובדה שמדובר בעבודת עומק שפירותיה ייראו רק בעוד שנים".

לדבריו, שרי חינוך נוטים להעדיף תוכניות דגל נוצצות על פני רפורמות מבניות סיזיפיות. "קל יותר להכריז על תוכנית '5 יחידות בפריפריה' או על 'אקדמיה בתיכון' – אלו צעדים נחמדים שקל לבצע מהר ולנופף בהם בקדנציה הנוכחית. אבל אלו לא מהפכות. שינוי עומק דורש אומץ לוותר על תוצאות מהירות לטובת שיפור אמיתי של המערכת. אנחנו צריכים שרי חינוך – ולא משנה מאיזו מפלגה – שיהיו מוכנים להפשיל שרוולים לעבודת שורש, גם אם מי שיקצור את הפירות יהיה השר שיבוא אחריהם".

דווקא בתוך הכאוס של המלחמה, פרופ' שקד מזהה הזדמנות נדירה לחשבון נפש לאומי על תפקידה של מערכת החינוך. המעבר המהיר ללמידה מרחוק הציף מחדש ויכוח ישן: האם הזום הוא כלי אפקטיבי ללמידה, או שמא מדובר ב"בזבזן זמן" שנועד רק לסמן וי? "המלחמה העלתה לסדר היום שאלה קריטית: מה אנחנו בעצם רוצים ממערכת החינוך שלנו?" הוא תוהה. "האם המטרה העיקרית היא הקניית ידע והשגת תוצאות, או שהליבה היא בכלל הקשר הבין־אישי? בתקופות של למידה בחירום, ברור שהזומים הם לא התקדמות תקינה בחומר הלימודי, אבל הם כן שומרים על חוט שדרה של קשר אנושי".

לדבריו, בעידן הבינה המלאכותית (AI) ומאגרי המידע האין־סופיים, תפקידו המסורתי של בית הספר כמקור הידע הולך ומתערער. "המשקל של התפקיד החברתי רק גדל. בתי הספר הם כבר מזמן לא רק מוסדות להעברת אינפורמציה. הם המרחב שמספק הזדמנות למפגש, לחיבור ולקשר אנושי יציב. זה משהו שהתחדד מאוד בחודשים האחרונים, ואסור לנו לתת להזדמנות הזאת לחלוף. אנחנו צריכים לנצל את הטלטלה של המלחמה כדי לקיים שיח ציבורי מעמיק: האם המערכת שלנו בנויה להעניק לתלמידים את מה שהם באמת צריכים במאה ה־21?"

החוסן שבתוך הטראומה

המלחמה המתמשכת לא נשארת רק בכותרות העיתונים. בשביל פרופ' שקד היא נוכחת מדי יום במסדרונות האקדמית חמדת. הסטודנטים שלו, בהם ניצולי הטבח בשבעה באוקטובר שראו את חבריהם נרצחים ונחטפים לנגד עיניהם, מתמודדים כעת עם מציאות שמעירה מחדש את הטראומות. "האתגרים שלנו כחברה וכמערכת חינוך אינם חדשים, הם מצטברים", הוא מסביר. "אנחנו לא מתחילים כל פעם מאפס, אנחנו מגיעים לסיבוב הזה כשאנחנו כבר חבולים. זה כאילו חטפנו פצע בנקודה רגישה שכבר נפצעה בעבר".

שקד מתבונן בשמות שניתנו למבצעים הצבאיים – "חרבות ברזל", "עם כלביא", "שאגת הארי" – ומזהה בהם ניסיון מכוון להזריק לעם כוח ועוצמה. "השמות האלה נועדו לכוון אותנו למקום של חוסן ואומץ, וזה נכון – יש לנו את הכוחות האלה. אנחנו אכן עם של אריות. אבל לצד השאגה, אנחנו חייבים להבין שאנחנו סוחבים איתנו משקעים כבדים, כיחידים וכחברה. אנחנו במצב חירום מתמשך, קומה על גבי קומה של קושי".

לדבריו, חוסן אמיתי אינו טמון רק בהפגנת כוח, אלא גם ביכולת להודות בשבר. "מצד אחד טוב לדבר בשפה של אריות, אבל מצד שני, זה בסדר גמור להגיד שקשה לנו. זה לגיטימי. מותר לנו להיות אריות ובו זמנית להודות ש'וואלה, קשה לנו כבר'. היציאה לחירות, במידה רבה, היא גם החירות להרגיש, לכאוב ולהכיר במציאות המורכבת שלנו – ומתוך כך לצמוח הלאה".

המציאות הישראלית, לשיטתו, היא גלגל שמתהפך במהירות. מי שהיה בלב התופת ב־7 באוקטובר מוצא עצמו כעת בנקודה רגועה יחסית, בעוד אזורים אחרים בוערים. "התהפכו היוצרות", הוא מזכיר, "הדרום שהיה הכי מטווח הפך לאזור מבוקש לנופש, בזמן שבצפון אי אפשר לנשום. זה שיעור לכולנו: אנחנו מדינה קטנה וכולנו באותה סירה. אי אפשר לקבל 'טפטופים' במקום אחד כמובן מאליו, כי היום זה אצלי ומחר זה אצלך. זה לא סיפור רק של הדרום או רק של הצפון – זה הסיפור של כולנו".

בתוך הטלטלה הזאת, האקדמית חמדת מוצאת את עצמה בעמדה של חלוציות. רבים שואלים את פרופ' שקד איך ידעו במכללה להתמקד בנושא החוסן עוד לפני שהפך למילה השגורה ביותר בציבוריות הישראלית. "שואלים אותנו 'איך ניבאתם את זה', והאמת היא שלא ניבאנו כלום," הוא מחייך, "פשוט הבנו שהחוסן הוא מרכיב משמעותי בכל סיטואציה בחיים. אמרו לנו את זה בקורונה, ואומרים לנו את זה שוב ב'חרבות ברזל'".

מבחינתו של שקד, חוסן אינו עזרה ראשונה למצבי קיצון, אלא תשתית הכרחית לחיים עצמם. "החיים הם לא שקטים ורגועים באופן טבעי, עם איזה אירוע נדיר שדורש כוחות. החיים, מעצם טבעם, מלאים באתגרים – לא רק ביטחוניים, אלא כבני אדם בכלל. לכן חוסן הוא משהו בסיסי שחייבים לפתח כל הזמן. זאת הדרך היחידה להמשיך לתפקד, לצמוח ולצאת לחירות אמיתית, גם כשהים סוער".

מה לקרוא עכשיו