פיקוד הצפון איבד את הצפון: שובה של קונספציה שחוזרת בשקט

ביום שישי בבוקר, 3.4.26, חזר הצבע ללחיים של אנשי חיזבאללה. לא בגלל מה שקרה בשטח – אלא בגלל מה שנאמר בקול רם: לצה״ל אין, לפי שעה, תוכניות מבצעיות לפעול נגד הארגון באזורים שמצפון לליטאני.

זה לא היה ״עוד תדרוך״. קצין בכיר בפיקוד הצפון עמד מול תא הכתבים הצבאיים, ובמקום לתאר יעדים – שידר מגבלה. במקום לבנות אמון – פיזר ערפל. המסר היה ברור: פירוק חיזבאללה מנשקו אינו יעד של המערכה הנוכחית. ״צריך להיות צנועים בהגדרת המטרות", אמר, "פירוק חיזבאללה דורש כיבוש לבנון״, וזה כמובן לא עומד על הפרק.

לא צניעות- בריחה מאחריות

ובכן, צניעות זו מידה טובה. אבל יש צניעות ויש צניעות. אם אתה צנוע מדי בדרישות מעצמך ההישגים שלך יהיו בהתאם. ולכן בהקשר זה המילה צניעות היא מילה מכובסת לבריחה מאחריות התפקיד שהוטל עליך: להגשים את המטרות המוכתבות על ידי הדרג המדיני. כשקצין בכיר מציב גבול למדיניות הלאומית, מישהו בדרג המדיני צריך לעצור ולשאול: מי קובע כאן את היעדים? כך הופך תדרוך צבאי, בשקט ובהרמת ידיים, לקביעת מדיניות: מה אפשר, מה אסור, ומה ״לא ריאלי״ – כאילו מדובר בוועדת תכנון, לא במלחמה.

אחר כך הגיע ניסיון התיקון מלמעלה. שר הביטחון הבהיר: ״היעד העליון הוא פירוק חיזבאללה מנשקו באמצעים צבאיים ומדיניים – בלי קשר לסוגיית איראן״. טוב ויפה – אבל אם זה היעד, איך ייתכן שקצין בכיר מצייר תמונת מצב הפוכה? גם דובר צה״ל ניסה לתקן: ״לא נוותר על היעד של פירוק חיזבאללה מנשקו״. אלא שבתדרוך צבאי או מדיני – וגם בחיים עצמם – חצי תשובה היא תשובה של חצי אמת. השאלה המרכזית היא: מתי? הטקסט של הקצין נמצא בסאבטקסט גם אצל כץ וגם אצל דובר צה"ל: לא באיזשהו עתיד שעד אליו מגיע התכנון שלנו. אפשר לתמצת את הסאבטקסט הזה בשתי מילים: פיגוע אסטרטגי. לא של רקטה – של תודעה. כשצה״ל משדר מראש מה לא יעשה וכשהדרג שמעליו לא באמת מכחיש אלא רק סוג של מסביר, האויב לומד את הגבולות, והעורף לומד את המחיר.

אולי יעניין אתכם

בנושא חיזבאללה שר הביטחון: "אם חיזבאללה יצטרף לאיראן בהתקפה על ישראל הוא יוכה מכה קשה"

בנושא חיזבאללה שר הביטחון כ"ץ: "מי שיתקרב יושמד"

יותר מהכול, התדרוך הזה והניסונות לתחום אותו אחר כך הסגירו את הקאמבק של ״קונספציית ההכלה״ – אותה תפיסה שנרדמנו בתוכה עד 7.10. במקום לשנות כיוון, נדמה שיש מי שמתעקש לשחזר הרגלים: להסתפק בהרתעה, לנהל סיכונים, ולהסביר לציבור למה אי אפשר, כלומר אי אפשר עכשיו, כלומר בעצם לא יודעים מתי אפשר, אם כי זו כמובן עדיין המטרה, איכשהו.

וכך, לפי התמונה שנמסרה, חיזבאללה אמור להמשיך להתקיים מצפון ל״רצועות המוצבים והביטחון״ – ואנחנו אמורים להתרגל לכך. זה בדיוק המנגנון שמייצר את המלחמה הבאה: איום שמקבל לגיטימציה, עד שהוא מתפוצץ.

קיומו של חיזבאללה הוא לא גזירת גורל

המפקדים הנוכחיים מדברים על קו מוצבים להגנה מפני נ״ט ועוד מרחב נוסף שנועד להרחיק את חיזבאללה. אבל אם נקודת הייחוס היא ״ניהול איום״ ולא חיסולו – אז זו לא תוכנית לניצחון, זו תוכנית להתשה, שלנו. ההמשך הוא די צפוי: הדור הבא של המפקדים, כך משתמע, יתמקד בהגנה על קו המוצבים המאויש. כלומר: להתרגל לכך שחיזבאללה נשאר, ואנחנו רק נערכים מולו מחדש. ואז יגיע ״הדור השלישי״, בעוד שש שנים, שידאג לתגבור בסיסים בהטסה כדי להימנע ממטעני צד.

ומעל הכול מרחפת השאלה הפשוטה: מניעת ירי תלול מסלול מאזורים מצפון לליטאני/זהראני/אואלי באמת לא בתוכנית הנוכחית של צה״ל? אם כך, איזו ״חזרת תושבים״ אפשר להבטיח, ואיזו ריבונות אנחנו מספרים לעצמנו שיש?

את כל זה שומעים תושבי הצפון – והם מבינים מהר מאוד מה המשמעות. כשמדברים איתם על ״ביטחון״ אבל מתדרכים על מגבלות, התחושה היא הפקרה. ולא, תושבי הצפון לא דורשים דרישות מוגזמות – דרישתם היא דרישה בסיסית למדינה שמתחייבת להגן על אזרחיה.

חיסול חיזבאללה ככוח צבאי הוא לא סיסמה – הוא הכרח. רוב רובם של תושבי ישראל מבינים את זה היטב. השאלה היא האם מי שמנהל את הזירה הצפונית מבין את אותה אמת פשוטה, או שמישהו שם התרגל לרעיון שחיזבאללה הוא ״גזירת גורל״. וכאן מגיעה השאלה הקשה: למה היה חשוב כל כך להבהיר שחיזבאללה לא יפורק מנשקו? למי נשלח המסר הזה – לאויב, לבעלות הברית, או אולי בעיקר לציבור הישראלי?

את נזקי הפיגוע האסטרטגי הזה אפשר – וצריך – לתקן. הדרך אינה עוד תדרוך ועוד הבהרה מהוססת, אלא קביעת מדיניות לאומית ברורה: יעד מוגדר בצפון, שלבי ביצוע מסודרים, לוחות זמנים והיקפי פעולה ידועים. הדרג המדיני חייב להוביל, צה״ל חייב לתרגם את היעד לתוכנית, והציבור – ובעיקר תושבי הצפון – זכאים לשמוע בקול אחד מה המדינה מתכוונת לעשות, ועד מתי.

תא"ל (מיל.) חנן גפן הוא מפקד 8200 בעבר