בעוד מבצע 'שאגת הארי' נמשך בעצימות גבוהה בחזית הצפונית ובגבולות המדינה, בעורף הישראלי מתחוללת דרמה שקטה ומתמשכת בחדרי הלובי של עשרות מלונות ברחבי הארץ. מאות משפחות שנעקרו מבתיהן בשל נפילות הטילים מנסות ליצור לעצמן שגרה שבירה בתוך חדרים צפופים וחוסר ודאות קיומי המלווה אותן כבר שבועות ארוכים. המציאות הזאת, שבה הבית המוכר הוחלף במסדרונות מנוכרים של בית מלון, מביאה לאתגרים נפשיים וחינוכיים עצומים, במיוחד בקרב הדור הצעיר. בתוך הכאוס הזה בולטות צעירות המשרתות בשירות הלאומי, שהפכו בעבור הילדים המפונים להרבה יותר ממדריכות – הן הפכו לעוגן של יציבות ולמשפחה חלופית בלב הסערה.
בלומה וורמלי (19) ואליענה קיינוואלד (19) מייצגות סיפור ישראלי יוצא דופן. שתיהן בחרו לעזוב חיים נוחים בחו"ל ולעלות לארץ לבדן בשנה האחרונה. בלומה הגיעה ממונטריאול שבקנדה ואליענה מלונדון שבאנגליה. שתיהן בחרו לעשות שירות לאומי משמעותי במסגרת תוכנית 'שלם' של עמותת בת עמי, המיועדת לבנות שירות המגיעות מהתפוצות כדי לתרום למדינה. כשפרצה המלחמה והמסגרות החינוכיות הקבועות שלהן נסגרו זמנית, הן לא חיפשו את הטיסה הראשונה חזרה לבית הבטוח מעבר לים. להפך, יחד עם שאר מתנדבי השירות הלאומי בכל רחבי הארץ שפועלים בחזית האזרחית בשלל משימות לאומיות, הן נלחמו על ההזדמנות להתנדב במקום שבו הצורך הוא הגדול ביותר: מלונות המפונים וקייטנות החירום.
"הכול בלגן בחיים שלהם, רצינו לייצר שקט"
בלומה וורמלי, שבשגרה משרתת בגן תקשורת לילדים על הרצף האוטיסטי בירושלים, מספרת על הרגע שבו השגרה שלה נקטעה. "אני משרתת בבית ילדים עם ילדים בני שלוש וארבע על הרצף, ואני ממש אוהבת את זה", היא מספרת על התקן המקורי שלה. "כשהמלחמה התחילה, סגרו את התקן שלי באופן זמני ולא יכולתי להגיע לשירות".
אולי יעניין אתכם
היא שובצה במלון לאונרדו בירושלים, שם פגשה משפחות שחייהן התהפכו בן רגע וילדים שאיבדו את סביבתם המוכרת. "הייתי בלובי עם הילדים הקטנים. עשינו איתם פעולות, שיחקנו, רקדנו ושרנו שירים", היא מתארת את הניסיון להכניס מעט שמחה ושפיות לתוך המציאות המורכבת. המטרה של בלומה וחברותיה הייתה רבת משמעות יותר מסתם הפעלה לילדים: "רצינו שזה יהיה מקום קבוע לילדים, מקום שהם יודעים שיש בו משחקים ואפשר לצייר בו. הכול בלגן בחיים שלהם כרגע, אז רצינו לייצר בשבילם משהו קבוע ורגוע בתוך כל חוסר הוודאות".
הקשר שנוצר עם הילדים היה מיידי ומחמם לב. בלומה מספרת על ילדים שכבר מהיום השני שלה במלון חיכו לה בפתח וקראו בשמה בהתלהבות. רגע אחד מרגש במיוחד נחרט בזיכרונה, כאשר השרה הממונה על השירות אורית סטרוק הגיעה לביקור במלון כדי לשוחח עם בנות השירות על פועלן. "הייתה ילדה אחת שפשוט רק רצתה להיות איתי כל הזמן", משחזרת בלומה. "יום לפני כן שיחקנו המון במטבח צעצוע עם האוכל, אז במשך כל השיחה עם השרה היא פשוט ישבה עליי ולא רצתה ללכת לשום מקום. היא נשארה איתי לאורך כל השיחה, זה היה ממש חמוד". כיום, לאחר שבלומה כבר חזרה לשירות הקבוע שלה בגן התקשורת, הגעגוע לילדי המלון עדיין מלווה אותה: "כל יום בתקופה ההיא אמרתי שאני מתגעגעת לילדים מהגן שלי, אבל עכשיו כשאני בגן, אני פתאום אומרת שאני מתגעגעת לילדים מהמלון".
שליחות ללא הפסקה
סיפורה של אליענה קיינוואלד (19) מלונדון, מעיד אף הוא על אותה נחישות ישראלית צעירה. אליענה, שבשגרה משרתת בגן לילדים עם צרכים מיוחדים מתארת התגייסות המונית של בנות השירות מהתוכנית: "במוצאי שבת הרכזות שלחו הודעה, וכ־40 בנות מיד כתבו 'אני, אני, אני'".
אחרי התנדבות קצרה ואינטנסיבית עם משפחות מילואים, אליענה הועברה למלון באזור ירושלים שבו שוכנו משפחות מפונים. "הגענו כ־12 בנות בכל יום ואמרנו למארגנים: פשוט תשימו אותנו איפה שהצורך הכי גדול", היא מספרת על הגמישות הנדרשת בשטח. אליענה ליוותה מגוון גילים רחב – מתינוקות במעון ועד ילדים בני שמונה ודילגה בין הקבוצות לפי הצרכים המשתנים. "פשוט תשימו אותי איפה שיש צורך, איפה שאתם צריכים אני אהיה", אמרה למארגנים.
העובדה שאליענה היא עולה חדשה שעלתה לארץ רק חודש לפני המלחמה, לאחר שנת מדרשה שבה התאהבה במדינה, לא הרתיעה אותה לרגע. היא חוותה את המציאות הביטחונית המורכבת כאשר הייתה אזעקה בדרכה למלון. "הייתה אזעקה בדרך ויצאנו מההסעה". מבחינתה, המרחק מהמשפחה בלונדון רק חיזק את תחושת השייכות: "בחו"ל ובחדשות המלחמה נשמעת כמו דבר נורא, אבל בתוך ישראל אנחנו פשוט ממשיכים ועושים מה שאפשר. איזו זכות זו שאני יכולה להיות כאן עכשיו ולתת. לא רציתי לחזור לאנגליה ולאוניברסיטה שם, אני רוצה לגדל את הילדים שלי פה".
לאחר השירות במלון, אליענה המשיכה להתנדב בקייטנת החירום של עיריית ירושלים, שנועדה לתת מענה לילדי העובדים החיוניים. "זה היה כמו הגן הכי מסודר שיש, עם יצירות, פעולות והצגות", היא מספרת בגאווה. "נתנו להורים של הילדים זמן לעבוד בעבודה החשובה שלהם בלי הפרעות. זו הייתה השליחות הכי נצרכת בעיניי. זה החלום שלי – לא לשבת בצד, אלא לקום ולעזור כשצריך".
"הן בחרו לצאת ולתת"
דורית מילוא, רכזת 'בת עמי' שליוותה את הבנות של העמותה במלונות, רואה שהמפגש של בנות השירות מהתפוצות עם המציאות הישראלית המדממת יצר תהליך של התבגרות מואצת וחוסן פנימי חסר תקדים. "אחד הדברים שמילאו אותי ואת הבנות באנרגיה בתקופה הזאת, זה עצם היציאה החוצה להתנדבות", מספרת דורית. "יכולנו להיכנס לתשישות, לקשיים ולחוסר מוטיבציה, אבל הבנות האלה, בנות בודדות בלי עורף משפחתי בארץ, בחרו לצאת ולתת".
דורית מדגישה כי העשייה היא המפתח להתמודדות עם הטראומה הלאומית: "החוסן נבנה מעצם זה שאתה עושה. אתה לא נכנס לטראומה אלא רואה שיש בחוץ חיים, ואתה יודע שאתה נותן למישהו. הסיפוק הכי גדול מגיע מהנתינה".
דורית מציינת בסיפוק כי רבות מהבנות המגיעות לשנת שירות אחרי המדרשה, בוחרות בסופו של דבר להישאר בארץ ולהפוך את ישראל לביתן הקבוע. "הן מדהימות, זה פשוט להוריד את הכובע. אליאנה עשתה עלייה, ורבות אחרות עושות את הצעד הזה בעקבות השירות. הן התקשרו לשאול איפה צריכים עוד אנשים, איפה חסר כוח אדם. אני כל בוקר אומרת וואו על הבנות האלה".
מלאכת קודש
הפעילות האינטנסיבית של בלומה ואליאנה במלונות המפונים לא נוצרה בחלל ריק, אלא היא חלק ממערך נרחב של השירות הלאומי־אזרחי בזמן חירום. מנכ"ל רשות השירות הלאומי־אזרחי ראובן פינסקי עוקב מקרוב אחר פריסת המתנדבות בשטח, ומדגיש את החשיבות המכרעת של נוכחותן במוקדי הפינוי. לדבריו, בנות השירות המגיעות מהתפוצות, מביאות איתן ערך מוסף של מסירות שאין לה תחליף, דווקא ברגעים שבהם העורף הישראלי זקוק למשענת יציבה.
"במבצע 'שאגת הארי' אנחנו רואים את בנות השירות הלאומי מתייצבות בחזית האזרחית במלוא עוצמתן", אומר פינסקי. "הבחירה של בנות שעלו לבדן לישראל להישאר כאן תחת אש ולשרת את משפחות המפונים, היא ביטוי עמוק לערבות הדדית ולחוסן של העם היהודי. הן לא רק מעניקות סיוע חינוכי או טיפולי לילדים שחוו טראומה, אלא הן מי שבונות את הגשר חזרה לנורמליות. הנוכחות שלהן במלונות מאפשרת להורים רגע של הפוגה וחיוך, והן הוכחה חיה להיותו של השירות הלאומי מרכיב קריטי בחוסן העורף של מדינת ישראל".
פינסקי מציין כי הרשות פועלת למקסום יכולתן של בנות השירות לתרום בשטח. "אנחנו רואים את בנות השירות הלאומי מתייצבות בחזית האזרחית בכל מקום שהן נדרשות בו", אומר פינסקי. "הן לא נמצאות רק במלונות המפונים, אלא פרוסות במערכי הרפואה והחירום, במוקדי הסיוע ובמסגרות החינוך המיוחד שממשיכות לפעול תחת אש. היכולת שלהן להתייצב למשימה היא מלאכת קודש. בנות השירות מביאות איתן תקווה וביטחון לכל מקום שהן נכנסות אליו. זוהי שעתן היפה של בנות השירות הלאומי, שמראות לכולנו מהם מנהיגות צעירה, חוסן וערבות הדדית ללא פשרות בשעת מלחמה".
חוסן שמגיע מעבר לים
שתי הבנות מעידות כי לחשש הביטחוני לא הייתה השפעה מכרעת על הבחירות שלהן בתקופה הזאת. בלומה מספרת כי אף שהטילים וקולות הנפץ מפחידים אותה, היא שומרת על אופטימיות בזכות המרחבים המוגנים והאמונה שהכול יהיה לטובה. "אני לא יכולה לעשות משהו אחר, זה לא בידיים שלי, אז אני עושה מה שאני יכולה וסומכת על השאר. כבר הייתי כאן באוקטובר, אז זה לא משהו חדש לגמרי בשבילי".
אליענה משתפת בקושי מול המשפחה המודאגת בלונדון. אימה, שעוקבת אחרי כל דיווח בחדשות, ביקשה שלא תצא מהבית. "אמא כותבת לי 'אליענה, אל תצאי מהבית', אבל אני ממשיכה עם היום שלי כי אלו החיים פה. בחו"ל זה נשמע הרבה יותר גרוע מהמציאות כאן". היא מספרת שבשנה שעברה במדרשה היא הבינה שישראל היא הבית שלה, והמלחמה רק חיזקה את ההבנה הזאת. "היה לי קשה שהייתי בחו"ל ב־7 באוקטובר ולא יכולתי לעשות כלום משם. עכשיו אני כאן, וזו הזדמנות של זכות, הזדמנות מושלמת לעזור לעם שלי".
הסיפור של בלומה ואליענה הוא עדות חיה לעוצמת הקשר שבין יהדות התפוצות למדינת ישראל, קשר שמתהדק והופך למחויבות עמוקה דווקא בזמני משבר. הן עלו כדי לתת מעצמן בשירות, אך מצאו את עצמן הופכות לנצרכות מאוד גם בשעת חירום. העובדה שהן עושות זאת ללא המשפחה הגרעינית לצידן רק מעצימה את ההערכה כלפיהן.
בזכותן ובזכות אלפי בנות ובני השירות מכל רחבי הארץ, החזית האזרחית של ישראל נותרת איתנה. הן לא רק מעסיקות את הילדים, הן משקמות את תחושת המוגנות שלהם, בונות מחדש את האמון בעולם ומזכירות לכולנו שהרוח הישראלית חיה וקיימת. הן הוכחה לכך שהבית הוא לא רק מקום פיזי, אלא האנשים שנמצאים שם בעבורך כשהכול מסביב נראה כמו בלגן אחד גדול. בתוך מבצע 'שאגת הארי', בנות השירות הלאומי הן שדואגות שהשאגה הזאת תהיה גם שאגה של תקווה, של ביחד ושל בנייה מחודשת.