20 שנה אחרי קרב בנת ג'ביל: צה"ל כובש את העיר שהפכה לסמל

ח"כ לשעבר, אל"מ במיל' יוני שטבון חוזר בימים אלה 20 שנה אחורה – אל הקרב ההוא בבנת ג'ביל בזמן מלחמת לבנון השנייה – בו איבדו 8 לוחמים, ביניהם חברו ומפקדו רועי קליין ז"ל. על תפקודו וגבורתו בקרב ההוא כקצין אג"ם של גדוד 51 בחטיבת גולני – קיבל שטבון את צל"ש הרמטכ"ל, אך אחרי 20 שנה הוא מבקש להעביר את המסר – המשימה טרם הושלמה.

בימים אלה ממש חיילי צה"ל נלחמים קרקעית בתוך בנת ג'ביל – העיר השיעית שהפכה לאחד הסמלים של חיזבאללה במאבק מול מדינת ישראל ובאיום על יישובי הצפון. לאחר נסיגת צה"ל מהעיר, אותה הוביל ראש הממשלה דאז אהוד ברק במאי 2000, נשא שם מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה את נאום 'קורי העכביש' המפורסם – שהפך לאתוס של ארגון הטרור השיעי.

בנאום ביקש נסראללה להעביר כי נסיגת צה"ל מעיר, שהייתה מובלעת בשליטה ישראלית מ-1982, מעידה על חולשתה האמיתית של מדינת ישראל, חרף עוצמתה הטכנולוגית – כמו עכביש שטווה את קוריו במסירות, אך ניתן לפורר אותם במחי יד. "יש לה (לישראל) נשק גרעיני והכוח האווירי החזק ביותר באזור – אבל באמת שהיא חלשה יותר מקורי עכביש", כך קרא נסראללה להמון המשולהב.

"מה שמעניין באמת, אז והיום – אלה הרכסים השולטים על יישובי הצפון והערים השיעיות, מהן הם יכולים להוציא מתקפות אלינו, כי חיזבאללה נטמע שם בתוך המרחב האזרחי", מסביר שטבון ומפרט: "בתוך הכפרים והערים הללו, בנת ג'ביל היא אחת הערים השיעיות הכי מובהקות ומזוהות עם חיזבאללה, והרכסים השולטים עד נהר הליטני. לכן מה שמעניין עכשיו זה לא בנת ג'ביל לבד, אלא זה כל הקו הזה עד הליטני – כולל הרכסים השולטים והערים שם. כמי שלחם בלבנון השנייה, שנכנס ויצא משם, התביעה שלי ושל אחי לקרב היא שמדינת ישראל תהיה עם אמירה מאוד ברורה – זה הקו הצהוב החדש וזו רצועת ביטחון הנדרשת כדי להגן לפחות מירי נ"ט ומירי תלול מסלול לטווח קצר על תושבי הצפון".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אוריה שילת "נקמה לא בלקסיקון": למה לא מחסלים את כל מחבלי הטבח?

עוד מאת אוריה שילת אחרי למילואים: גדוד שמעון של החשמונאים בדרך ללבנון

"צריך להבין שזו עיר מאוד משמעותית כיוון שהיא מאוד מאוד משמעותית בתודעה של חיזבאללה", אומר שטבון וממשיך: "שם נאם נסראללה את נאום 'קורי עכביש' במאי 2000, אחרי יציאת צה"ל מלבנון – שהחברה הישראלית היא כמו קורי עכביש – רק מבחוץ נראית חזקה, אבל אפשר לפורר אותה. אז גם לזה יש משמעות אל מול ארגון טרור, שאנחנו לוקחים לו את המעוז שנתפס עבורו כסמל למנהיג שלו וכסמל למסר שלו נגד ישראל. אני לא מזלזל בזה כי בסוף אנחנו במאבק צבאי וגם במאבק תודעתי מול ארגון טרור שרוצה להחליש אותנו מבפנים. אנחנו אומרים לו – אנחנו נהיה במקום ונשטח את המקום שבו אתם טענתם כלפינו שאנחנו חברה של קורי עכביש".

שטבון מתאר את שיטת הלחימה האבסורדית שאפיינה את המערכה לפני 20 שנה, בדיוק כפי שאפיינה את תחילת המערכה הנוכחית בעזה ובלבנון: "במלחמת לבנון השנייה, אנחנו, לוחמי חטיבת גולני נלחמנו שם יחד עם חטיבת הצנחנים וחטיבה 7 של חיל השריון. אנחנו הרגשנו אז תחושה מאוד משמעותית של לחימה – הרגנו 40 מחבלים בקרב הספציפי שלנו ועוד 100 במרחב, פגענו בתשתיות והחוויה הטקטית הייתה מאוד מוצלחת. מה הייתה הבעיה? שבכל הזמן הזה הכניסו והוציאו אותנו. זאת אומרת – לקחנו חלק, כבשנו, ואז הוציאו אותנו החוצה ואחרי זה שוב חזרנו לאותו מרחב. גם בתוך המלחמה הנוכחית, בתמרון הראשון שהיה במרחב הזה אחרי מבצע הביפרים – צה"ל יצא ממנו וחזר אליו, מה שנקרא 'שיטת הפשיטות' שהייתה גם בתחילת המערכה בעזה".

"אנחנו מבינים היום בדרך הכואבת, גם ברצועת עזה ובסוריה – אם לא נתפוס שטח, יהיה קשה מאוד להגן על תושבי קו העימות מפשיטות ומירי נ"ט", קובע שטבון וממשיך: "האמירה של שר הביטחון ושל הרמטכ״ל, לפחות בהצהרות שלהם היא שהפעם הולך להיות קו צהוב חדש בלבנון. כמי שלחם בלבנון, גם כמפקד צוות באגוז בתקופת רצועת הביטחון, שנתקל שם במחבלים, שהיה שם אחרי זה במלחמת לבנון שנייה בתפקיד יותר בכיר כמ"פ וכקצין אג"ם ושירת לאחר מכן כמג"ד ואלוף משנה במילואים –  אני חושב שכל התהליך הזה שחווינו חייב להתכנס לתפיסת שטח. אין דרך אחרת. אנחנו כאזרחים צריכים לתבוע את הדבר הזה". 

שטבון מסביר כי תפיסת שטח בלבנון דורשת עמידה איתנה נגד גורמים בינלאומיים עוצמתיים, במידה רבה יותר מהחזיתות האחרות: "בניגוד לרצועת עזה ולסוריה, שם המשטר התפרק – לבנון היא מדינה שנתמכת על ידי המרחב הבינלאומי. המשימה הזאת דורשת אומץ לב של ראש הממשלה נתניהו, של שר הביטחון, של המנהיגות הצבאית ושל הציבור להגיד באופן ברור שאנחנו תופסים שטח בתוך מדינה ריבונית. זה לא דומה לרצועת עזה ולסוריה, ששם לא ברור מי הריבון. צריך לחזק את ראש הממשלה, ולהבין שהוא נמצא בסד לחצים מטורף מצד המרחב האירופאי וצרפת, הסעודים שמעורבים בלבנון וארצות הברית שרוצה לקשר בין לבנון לאיראן. צריך פה מנהיגות מאוד אמיצה כדי להגיד שאנחנו נשארים בקו הצהוב בלבנון, מה שיותר קל להגיד ברצועת עזה או בסוריה".

שטבון סובר כי לנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון בה החזקנו קרוב ל-20 ממבצע 'שלום הגליל' שהפך בהמשך למלחמת לבנון הראשונה – יש השפעות ישירות על הקונספציה שרווחה במערכת הביטחון ערב טבח ה-7.10 בעוטף עזה והמערכה בצפון: "הבלבול בעשורים האחרונים כתוצאה מתנועת 'ארבע אימהות' שנולדה אחרי מלחמת לבנון הראשונה והקרין גם על רצועת עזה וההתנתקות, הביא למצב שבו האזרחים בקו המגע והחיילים מאחורה – הפכנו את כל הערכים והיוצרות במדינה נורמלית, שבה חיילים הם אלה שמסתכנים עבור האזרחים. חטפנו ככה את טבח שמחת תורה בעוטף עזה, שיכול היה להיות באותה נשימה גם בצפון. מי שנמצא בעשייה ובמנהיגות הציבורית, צריך להסתכל לאזרחים בעיניים ולומר – רצועת ביטחון זה לא מקום סטרילי שחיילים לא עלולים להיפגע בו. יש סיכונים – אבל רק כך אנחנו מורידים את הסיכון לאזרחים בקו העימות, שהם לא יהיו בחזית מול האויב. אני חושב שהמנהיגות הציבורית צריכה להגיד את זה לאזרחים, כי לפעמים מסרבים לקבל את זה בציבור שהחיילים ברצועת הביטחון נמצאים בסיכון, אבל אין מה לעשות".

מה שאתה אומר פה מזכיר לי את בגין שאמר 'אינני יכול עוד' לאחר שהרמטכ"ל שרון הרחיב את מבצע 'שלום הגליל' למלחמת לבנון הראשונה, בה כבשנו את רצועת הביטחון לראשונה במחיר חייהם של חיילים רבים, מה שגרם למחאה ציבורית נגדו. איך אתה יכול להיות בטוח שמחר לא תתחלף הממשלה ויקום מנהיג שלא יעמוד בלחצים האלה מבית ומחוץ?

"נכון. אני כן רוצה להגיד שההבדל המשמעותי, אם מנתחים את ההבדל בין תקופת מלחמת לבנון הראשונה ורצועת הביטחון למה שקורה עכשיו – היום למחנה הלאומי יש כלי תקשורת ויש לו יכולת להביע דעה. בתקופה ההיא – בכל המרחבים לא הייתה יכולת לבטא משהו אחר, חוץ מאג'נדות של ארגוני שמאל וארגוני מלכ"רים שממומנים על ידי כל מיני שחקנים מאירופה. היום יש את בשבע, את ערוץ 14, כלי תקשורת ברדיו וכו' שמביאים את העמדה של המחנה הלאומי. המחאה סביב הרפורמה המשפטית חשפה כבר את מוקדי הכוח הישראלים. הציבור הימני הרבה יותר מפוכח והוא הרבה פחות מאמין להנדסת התודעה של כל מיני ארגוני 'זכויות אדם' שהשפיעו בזמנו על בגין, כמו 'שלום עכשיו', 'ארבע אימהות' וארגוני היציאה מרצועת הביטחון. היום המחנה הלאומי הרבה יותר מפוכח ובגלל זה אני חושב שהלגיטימציה הציבורית לכל ממשלה שלא תהיה להחזיק ברצועת ביטחון אחרי טבח שמחת תורה היא חזקה מתמיד. אחרי זה שהבנו כמה מוקדי הכוח במדינת ישראל הם פרוגרסיביים, וזה נחשף ביתר שאת ברפורמה המשפטית ובמלחמה, אני חושב שיש הרבה יותר לגיטימציה ציבורית לראש ממשלה בשיח הפנים הישראלי להחזיק רצועת ביטחון, קו צהוב נקרא לזה בלבנון, בעזה ובסוריה. מה שכן, צריך לחזק את ראש הממשלה, כי יהיו לחצים מדיניים מטורפים, במיוחד בלבנון, שנתפסת כמדינה ריבונית, למרות שבפועל יש שם האוסף של עדות", הוא מסביר.

לגבי המרחב הגיאופוליטי, אומר שטבון: "הנתון הוא שיש רצועת ביטחון, כל דיפלומטיה אחרת תהיה בנוסף לזה ובלי שזה נתון לדיון. זה מה שעשינו עם הסורים. אמרנו להם קודם כל אנחנו פה, עכשיו בואו נדבר. אתה רוצה לדבר איתי? אני מדבר איתך כשאני בשטח. אתה רוצה לדבר איתי בעזה? קודם כל אני תופס לך 50% מהשטח. אתה רוצה לדבר איתי בלבנון? בדיוק אותו הדבר. אני מעורה בעשייה הציבורית, התקשורתית והביטחונית ואני אומר בפירוש שזה לא פשוט היום להיות בהנהגה הציבורית הישראלית ולקבל החלטות כאלה, עם מערכת הלחצים המטורפת שקיימת עלינו. צריך לזכור, גם שלטון טראמפ שעכשיו הולך איתנו – יכול מאוד להיות שהממשל הבא האמריקאי יהיה דמוקרטי או אפילו רפובליקני שונה, אנחנו נצטרך להיערך לזה שלאורך זמן, הלגיטימציה גם מצד ארצות הברית עשויה לרדת. ההבנה הכי בסיסית שצריכה להנחות אותנו היום במרחב הגיאופוליטי היא שמעריכים כוח".

ומה הן התחושות כרגע כמי שכבר היה ולחם שם?

"בקבוצות הווצאפ של לוחמי בנת ג'ביל 2006, חיילים ומפקדים, שאיבדנו את החיילים שלנו שם ואנחנו זכינו לחזור הביתה בחיים – כשמקבלים תמונות מאותו מקום של קרב בנת ג'ביל על ידי הלוחמים בשטח, חטיבת גבעתי ולוחמי הקומנדו – זה מחזיר אותנו אחורה. מחזיר אותנו אחורה גם במובן של הרגשות, הריחות של הדם של הפצועים וההרוגים והמתח בין הכדורים השורקים, אבל גם התרגשות במובן חיובי. כשאנחנו רואים את המרחבים בהם לחמנו אז, איך עכשיו משטחים אותם ולא רק פושטים עליהם – זה מחזק מאוד. אתה אומר לעצמך – הפיקו את הלקחים, הפעם זה אחרת. גם המשפחות השכולות כל הזמן מדברות איתנו ומבקשות שנעדכן האם כבר שיטחו את המקום שבו הבנים שלנו נהרגו, וזה מאוד משמעותי. מה שהצבא עושה כרגע שם – מוקרן אחורה לחוסן אזרחי למי שאיבד את בניו במלחמת לבנון השנייה ואומר 'יש לנו חשבון פתוח, ועכשיו הם משלמים את המחיר'. ברמה הכי אישית – כל תמונה שאני רואה מבנת ג'ביל, כל סרטון ששולחים לי – החלום שלי זה לבוא לשם עם הילדים של רועי קליין, עם ההורים של עמיחי מרחביה ושל אוהד קלאוזנר, לטייל שם ולהראות להם איפה הבן שלהם נהרג. החלום שלי הוא שהמשפחות השכולות יוכלו ללכת שם. החלום שלי הוא שהילדים שלי ייכנסו איתי ללבנון ויראו איפה אבא שלהם היה, איפה אבא שלהם נלחם, איפה הוא איבד חברים, ויבינו את הזכות לחזור חזרה הביתה חי ושלם. אני מאמין שבסוף זה יקרה, בעזרת השם", הוא אומר בהתרגשות.

מה לגבי התיישבות יהודית בדרום לבנון?

"מדינת לבנון היא מדינה ריבונית, אני פחות רואה סיכוי שתהיה התיישבות בטווח הקרוב במדינת לבנון. בסוף רצועת ביטחון – מהותה היא הגנה צבאית על ידי נוכחות בשטח ריבוני אחר", אומר שטבון ומסכם: "אני שומר על רצועת ביטחון בתוך השטח של המדינה השנייה כדי להגן על האזרחים. ביו"ש, אני רוצה לבטל את הסכמי אוסלו, כך שהמציאות היא אחרת מבחינת התיישבות יהודית. שם השטח הוא שלנו, יהודה ושומרון שלנו, עזה שלנו. בלבנון, בטווח הקרוב, אני רואה רצועת ביטחון צבאית ופחות התיישבותית. כמובן, בסוף אנחנו קוראים תנ״ך, חלקים גדולים מלבנון שייכים לארץ ישראל. בטווח הקרוב, המסר הברור שצריך להיות כלפי לבנון זה רצועת ביטחון צבאית, שבה חיילים נמצאים בחזית ולא אזרחים בקריית שמונה או בשתולה".