בשנים האחרונות, מדינת ישראל עוברת טלטלה רגשית וחברתית מבורכת. השתיקה הרועמת של הלומי הקרב, אלו שחזרו מהחזית בגוף שלם אך בנפש מצולקת, הוחלפה בהכרה לאומית רחבה. למדנו כחברה שפגיעה בנפש היא פציעה לכל דבר ועניין. היא אינה מעידה על פגם באופי או על חולשה, אלא על מחיר המאבק למען הקיום שלנו כאן. המודעות הזו היא פיקוח נפש ממש; היא מצילה חיים, מפחיתה את הסטיגמה הקשה, פותחת דלתות למרפאות ומוציאה אלפי לוחמים מהבידוד והבושה אל חיק החברה המוקירה. אף כי יש בתחום זה של פגיעות בנפש עדיין מקום לשיפור, בהחלט התקדמנו.
אלא שלצד הברכה שבמודעות, עלינו להישיר מבט גם אל תופעה פחות מבורכת, ואף מסוכנת, שנוצרה בשולי הדיון הציבורי בנושא זה. בקצה אחד ניצבת ההכרה בנחיצות הטיפול בפגועי נפש וכן ההוקרה הציבורית המגיעה לפגועי נפש לא פחות מאשר לפגועי גוף, אך בקצה השני ניצבת סכנת "תרבות השבירוּת". יש מי שמבקשים לנצל את המודעות המבורכת כדי לקדם תפיסת עולם המקדשת את האומללות. עבורם, כל קושי נפשי הוא הוכחה לכך ש"אין ניצחונות", שכל מעשה גבורה הוא מיתוס ריק, ושהמציאות היא רק רצף של פגיעות ונזקים בלתי הפיכים. זוהי גישה מסוכנת שחותרת תחת חוסננו הלאומי. יתרה מזו: כשאנחנו מציגים את ה"שבירוּת" כשורה תחתונה, אנחנו עושים עוול נורא גם ללוחמים עצמם. אנחנו משדרים להם שהפציעה שלהם גדולה מהיכולת שלהם לצמוח, ושהם קורבנות של נסיבות ולא גיבורים שבחרו להילחם ולהקריב.
הניסיון לבטל את ערך הגבורה או להימנע מהכרעת קונפליקטים בשם "מניעת טראומה" הוא לא רק טעות אסטרטגית אלא הוא טומן בחובו גם פגם מוסרי. זו ועוד, מחקרים והניסיון בשטח מראים שדווקא תחושת צדקת הדרך, משמעות והישג (ניצחון) הם גורמי החוסן המשמעותיים ביותר למניעת פוסט טראומה כרונית.
במפגשיי הרבים עם הלומי קרב ומתמודדי PTSD, מפגשים שהם עבורי שיעור יומיומי בעוצמה אנושית, אני רואה מציאות אחרת לגמרי מזו שמציירים סוכני הנהי והבכי. רובם המכריע של המתמודדים אינם מבקשים שנראה בהם "מסכנים". אדרבא, רבים מהם נלחמים בשיניים על זכותם להשתקם ולהמשיך ולשרת ביחידות קרביות ובמילואים.
אולי יעניין אתכם
מדובר באנשים שמאמינים בחיים וביכולתם לנצח בשני המישורים: גם במלחמה אל מול האויב בשדה הקרב וגם במלחמתם הפרטית נוכח הסיוטים הרודפים אותם בלילות. הרצון שלהם לחזור ללבוש מדים ולתרום למדינה הוא ההוכחה הניצחת לכך שגבורה וניצחון אינם מיתוסים מהעבר, אלא מציאות חיה ובועטת בלב החברה הישראלית. גם אם יש מי שהנשימה קשה להם, מי שאינם יכולים אפילו לזעוק לעזרה ולכן חובתנו להיות שם עבורם, אין בכך כדי להקטין את הגבורה, בוודאי את הגבורה שלהם.
בחמש השנים האחרונות שבהן אני משרתת אתכם בכנסת, הובלתי והייתי שותפה לשינוי סדרי עדיפויות חסר תקדים, שבמסגרתו השקיעה המדינה מיליארדי שקלים בבריאות הנפש ובשיקום, בין היתר בחיזוק קו ההגנה המנטלי הנוגע לחיילים שלנו. הצבא הוסיף תקנים רבים של קב"נים ופסיכולוגים כדי להבטיח שמענה טיפולי לא יהיה פריבילגיה, אלא זכות נגישה לכל לוחם; הובלנו שיפורים דרמטיים בעבודת אגף השיקום במשרד הביטחון, כולל פישוט תהליכים וליווי אישי; השקענו בתוכניות חוסן למערכים הרגישים ביותר, כמו המערך לזיהוי חללים, מתוך הבנה שחוסן בונים לפני, תוך כדי ואחרי האירוע; יצרנו רשתות תמיכה חברתיות וכלכליות, כולל הרחבת "נוהל חרדה" במוסד לביטוח לאומי, כדי שאיש לא ייפול בין הכיסאות ברגע המשבר ועוד ועוד.
למרות כל מה שעשינו, ועשינו המון, אני אומרת ביושר: אנחנו עדיין לא הגענו למקום שבו אני רוצה שנהיה. המערכת עדיין זקוקה לשיפור ותיקון, לליווי צמוד יותר ולפחות בירוקרטיה. החובה שלנו לספק את המעטפת הטובה בעולם לגיבורים שלנו היא משימת חיים.
עם זאת, אנחנו לא מתבלבלים לרגע, המטרה הסופית שלנו היא ברורה: אנחנו תומכים במצבי נפילה כדי לאפשר את הקימה. אנחנו לא רוצים דור שירגיש שכל קושי נפשי הוא עילה להרמת ידיים, אלא דור שיודע שניתן לחיות לצד הקושי הכרוני, לתפקד, להוביל ולנצח.
הלוחמים שלנו הם המגדלור של החברה הישראלית, לפצועים בגוף ובנפש ולהלומי הקרב שלנו מגיע את אות עיטור הפציעה הקרבית וכל הוקרה חברתית. בנחישותם להשתקם ולתרום, הם מלמדים אותנו מהי גבורה אמיתית. אני אמשיך להילחם עבורם בכנסת ובממשלה, כדי שהם יוכלו להמשיך לנצח עבור כולנו.
עם ישראל חזק, מנצח וחי.
הכותבת היא ח"כ מטעם הציונות הדתית, יו"ר ועדת העבודה והרווחה ויו"ר השדולות לחיזוק החוסן בישראל ומשפחות הפצועים
