ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הרב ד"ר חיים שיין חוזר אל השורשים שהצמיחו את אישיותו הלוחמנית והמאמינה. כבן להורים ששרדו את מחנות ההשמדה, השואה עבורו אינה אירוע היסטורי רחוק, אלא צוואה יומיומית. בראיון חשוף הוא מספר על הוריו: "אמא שלי הייתה באושוויץ ואבא שלי היה בדכאו… הם הגיעו ב-1944 לרמפה באושוויץ-בירקנאו ומיד האחים הובלו למשרפות". אביו, כך הוא משתף, נשא עמו פצע נוסף – בן בן שלוש שנרצח בגטו קובנה עוד לפני שהגיע למחנות.
האטמוספירה בבית שבו גדל עיצבה את תפיסת עולמו לגבי עוצמתו של העם היהודי. שיין מסביר כי בעוד אביו כמעט לא דיבר, אמו דאגה להנחיל להם את הלקח המרכזי מהתופת: "המשמעות של השואה היא שהעם היהודי חייב לנצח. אסור להרים ידיים, אסור להיכנע ועם ישראל תמיד חי". הבנה זו תורגמה למעשים כשהגיע זמן הגיוס. למרות הלחץ מצד דמויות בכירות כמו הרב גורן לשרת ברבנות הצבאית, שיין סירב בתוקף. "סירבתי פקודה… ועמדתי על זה שאני רוצה להגיע לשריון. החלום שלי היה להוביל טנקים". עבורו, הפיקוד על טנק ישראלי היה התשובה המוחצת ביותר לחוסר האונים של יהודי אירופה.
במלחמת יום הכיפורים, המורשת הזו עמדה למבחן הדם. בקרבות קשים מול גשר הפירדן בסיני, הטנק שלו ספג פגיעה ישירה. "הטנק שלי קיבל פגז על הצריח. הטען-קשר סמל מאיר שטיין נהרג מיד ואני נפצעתי קשה". פציעה זו לא עצרה אותו, אלא העמיקה את תחושת השליחות שלו. הוא רואה קשר ישיר בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל, ומדגיש את חשיבות הריבונות בארץ ישראל: "תמיד נזכור היכן היינו והיכן אנחנו נמצאים… נזכור שאנחנו כאן בארץ ישראל אחרי אלפי שנות גלות".
גם בקריירה המקצועית שלו כמשפטן ואיש הגות, שיין ממשיך להילחם על דמותה של המדינה, מתוך חשש שהיא מאבדת את הקשר לסיפור היהודי המשותף. הוא מבקר בחריפות את המערכת המשפטית שהתרחקה, לטענתו, מהערכים הלאומיים. "אהרון ברק לא ראה לנגד עיניו מדינה יהודית, אהרון ברק ראה לנגד עיניו מדינה 'ישראלית'". שיין רואה בעצמו גשר בין עולמות, ומסכם את ייעודו בשילוב שבין מסורת לעוצמה: "השליחות שלי בעולם היא לקרב אנשים אל היהדות ואל המסורת", מתוך הבנה שזהו הכוח האמיתי שימנע מהיסטוריה כזו לחזור על עצמה.
