הפסד שכולו ניצחון: ניצחונה של מורשת אורבן

ויקטור אורבן ומפלגתו "פידס" אמנם הפסידו בבחירות בהונגריה לאחר 16 שנות שלטון רצופות, אך באופן פרדוקסלי, ההפסד הזה הוא אולי הניצחון הגדול ביותר של מורשת אורבן. על מנת להבין מדוע דווקא בעת ירידתו מהבמה הפוליטית הוא מנציח את מורשתו, יש לחזור לימים בהם הכל התחיל.

סוף שנות ה־80 באירופה הביא עמו גל של תקווה. קריסתה ההדרגתית של ברית המועצות לוותה בהתעוררות עממית רחבה, שדרשה חירות, זכויות אזרח וריבונות לאומית. דרישות אלו התגבשו לכדי תנועות פוליטיות שפעלו להפלת המשטרים הקומוניסטיים ולהקמת דמוקרטיות חדשות. גם הונגריה, שהייתה מאז 1949 תחת שלטון דיקטטורי של "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ההונגרית", לא נותרה מחוץ לתהליך.

אחת מתנועות האופוזיציה שקמו באותה תקופה הייתה "פידס", שנוסדה על ידי סטודנטים צעירים — רבים מהם מהפקולטה למשפטים. בראשם עמד ויקטור אורבן, דמות כריזמטית שסחפה אחריה צעירים רבים. אורבן נבחר לייצג את תנועתו במסגרת "דיוני השולחן העגול" — שיחות בין האופוזיציה לשלטון הקומוניסטי, שנועדו להסדיר את המעבר לדמוקרטיה.

כבר אז בלט אורבן כקול תקיף במיוחד. הוא טען שיש להדיח את הקומוניסטים מכל מוקדי הכוח במדינה ולפרק את השפעתם. לעומתו, מרבית האופוזיציה דגלה בגישה מתונה יותר, מתוך רצון למנוע חיכוך אלים. הפשרה שהושגה כללה את עקרון "ההסכמה הרחבה" — דרישה לרוב של שני שלישים בפרלמנט לשינויים חוקתיים.

אולי יעניין אתכם

עוד באקטואליה האיסור על הגעת אוהדי הפועל ב"ש לאלקמאר: נדבך נוסף במאבק המדיני נגד ישראל

עוד באקטואליה חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

אולם בפועל, השינוי היה חלקי בלבד. באוקטובר 1989 פורקה המפלגה הקומוניסטית — אך מיד הוקמה מחדש תחת שם חדש: "המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית", עם אותם אנשים ואותה תשתית. מפלגה זו שלטה בהונגריה במשך 12 מתוך 20 השנים שלאחר מכן.

הדמוקרטיה חדשה, האליטות ישנות

למרות הבחירות הדמוקרטיות והתקווה הציבורית, המציאות הייתה מורכבת בהרבה. מתחת לפני השטח, מוקדי הכוח — במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה — נותרו בשליטת אותם גורמים מהמשטר הקודם. כך נוצר מצב שבו השיטה השתנתה, אך האנשים והמנגנונים נותרו כשהיו. כתוצאה מכך, גם ממשלות שנבחרו ברוח לאומית יותר התקשו ליישם שינוי עמוק.

אורבן זיהה את המגמות הללו כבר בשלב מוקדם. לאחר תקופת לימודים באוקספורד, הוא חזר להונגריה עם תפיסה מגובשת יותר: הדמוקרטיה, כפי שנלמדת במערב, אינה תמיד מתאימה למציאות של מדינות פוסט-קומוניסטיות. לדבריו, יש להתאים את השיטה לצרכים הלאומיים, ובראשם עצמאות מלאה מהשפעות חיצוניות.

בהמשך דרכו הפוליטית חיזק אורבן את המסר הלאומי והפטריוטי, לצד אימוץ ערכים שמרניים של משפחה, דת וזהות לאומית. בשנת 1998 נבחר לראשונה לראש ממשלה. כהונתו הראשונה התאפיינה בהישגים כלכליים משמעותיים — ירידה חדה באינפלציה, צמיחה יציבה וירידה באבטלה.

אולם חרף ההישגים, אורבן התקשה להתמודד עם שליטת האליטות הישנות במוקדי ההשפעה. התקשורת והאקדמיה לא שיקפו את הישגיו באופן חיובי, והדבר תרם להפסדו בבחירות 2002.

כשהתקווה הדמוקרטית הפכה לאכזבה גמורה

הצטרפות הונגריה לאיחוד האירופי בשנת 2004, כחלק מגל ההתרחבות הגדול ביותר של האיחוד, סימנה שלב חשוב נוסף בהתפתחותה. מצד אחד, היא הביאה עמה השקעות כלכליות משמעותיות ותנופה לצמיחה; מצד שני, היא יצרה תלות גוברת במעצמות מערביות ובמוקדי כוח חיצוניים. נוצר איזון שבו מדינות עשירות, בעיקר גרמניה וצרפת, השפיעו באופן ישיר על מדיניותן של מדינות חלשות יותר — מצב שעורר ביקורת גוברת בקרב חוגים שדגלו בריבונות לאומית.

בין השנים 2002 ל־2010 חזרה המפלגה הסוציאליסטית לשלטון — תקופה שהתאפיינה בהידרדרות כלכלית, שחיתות גוברת ואכזבה ציבורית עמוקה. בשנת 2009 פורסם מחקר של מכון PEW האמריקאי, שבחן את הלכי הרוח במדינות הסובייטיות לשעבר, 20 שנה לאחר השינוי המשטרי והמעבר לדמוקרטיה. על פי המחקר הזה הלכי הרוח בהונגריה היו הנמוכים ביותר מבין כל המדינות הנסקרות, וכך נכתב במחקר: " בהונגריה קיימת תחושת תסכול ברורה מהמצב הנוכחי של הדמוקרטיה, למרות קבלת הציבור את המעבר למערכת רב־מפלגתית. יותר משלושה רבעים מההונגרים (77%) אינם מרוצים מאופן פעולתה של הדמוקרטיה בארצם. ייתכן שהדבר נובע בחלקו ממצב רוח לאומי קודר במיוחד: כ־תשעה מכל עשרה סבורים שהמדינה נמצאת במסלול שגוי (91%) ושהמצב הכלכלי גרוע (94%). האכזבה מהאליטות הפוליטיות חזקה במיוחד בהונגריה, שם רק 38% מאמינים שהצבעה מעניקה להם השפעה על הפוליטיקה. ואף יותר מציבורים אחרים שנכללו בסקר, ההונגרים מתוסכלים מהפער בין מה שהם רוצים מהדמוקרטיה — כגון עיתונות חופשית, חופש ביטוי ובחירות תחרותיות — לבין מה שלדעתם קיים בפועל."

על רקע זה חזר ויקטור אורבן לשלטון בשנת 2010 עם רוב חוקתי, שאפשר לו ליישם את תפיסתו באופן רחב. הוא קידם רפורמות במערכת המשפט, בתקשורת ובמוסדות המדינה, במטרה לשנות את מבנה הכוח ולהשיב את אמון הציבור. חלק מהרפורמות היו סמליות, אחרות מנהלתיות, אך כולן נועדו לבסס "חוזה חדש" בין המדינה לאזרחיה.

מורשת אורבן

בתקופת שלטונו הארוכה, ביסס אורבן גם מדיניות חוץ ייחודית יחסית בתוך אירופה. בין היתר, התבלטה הונגריה בקו פרו-ישראלי מובהק, תוך חיזוק היחסים עם ישראל ומתן גיבוי מדיני במסגרות אירופיות שונות — לעיתים בניגוד לעמדת הרוב באיחוד. מדיניות זו שיקפה את תפיסתו הרחבה של אורבן בדבר ריבונות לאומית והתנגדות ללחצים חיצוניים.

במשך 16 השנים הבאות המשיך אורבן לקדם את האג'נדה הזו. אך ייתכן שהישגו הגדול ביותר אינו טמון בשנות שלטונו — אלא דווקא באופן סיומן. למרות הפסדו בבחירות, יורשו מגיע מתוך שורות המחנה שבנה בעצמו. במקביל, המפלגה הסוציאליסטית — יורשת הקומוניזם — נעלמה לחלוטין מהמפה הפוליטית.

כך, באופן אירוני אך סמלי, אורבן מסיים את דרכו הפוליטית כשהוא משיג את יעדו ההיסטורי: סיום השפעתו של המשטר הקומוניסטי הישן. גם בהפסד — הוא ניצח רעיונית ואידיאולוגית. בזווית הישראלית ניצחונו של פטר מדגיאר עשוי אמנם להביא לשינוי מסוים בגוון המדיניות — כולל ביחסי החוץ — אך לא בהכרח לשבירה חדה. סביר כי היחסים עם ישראל יישארו יציבים וחיוביים, אם כי ייתכן שיהיו מאוזנים וזהירים יותר, כחלק מניסיון להתקרב מחדש למרכז האירופי ולמתן עימותים עם מוסדות האיחוד.

הכותב הוא מנהל יחסי חוץ של הליגה לפעולה והגנה באירופה ומחבר הספר "שומר הסף של אירופה: ויקטור אורבן והמלחמה על עצמאות הונגריה"