"כל ההוויה הפלשתינית מגויסת לסיפור של זכות השיבה"

לפני שנים רבות, העיתונאי והחוקר נדב שרגאי ראיין ערבים שנדרשו בצו בית משפט לפנות בתים שבמקור גרו בהם יהודים בשכונת שמעון הצדיק. אז, לראשונה, הוא נתקל בסימטרייה המקוממת שערכו מרואייניו בין שיבת ציון ההיסטורית ובין תביעת השיבה שלהם. "אם ליהודים נותנים לחזור לכאן, זכותנו לחזור לבקעה ולטלביה ולקטמון וליפו", הייתה האמירה שחזרה על עצמה. עם השנים נתקל שרגאי בעוד ועוד ערבים שמבקשים לשוב אל בתים, אדמות, נכסים, ערים וכפרים שעזבו במלחמת העצמאות – כפי שהיהודים, החל מ־1967, שבים אל חבלי ארץ, אדמות, נכסים ובתים שאיבדו באותה המלחמה ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים.

זה, למעשה, היה הטריגר מבחינתו לצלול לעומק הסוגיה. התוצאה, לאחר שנים רבות של מחקר, היא הספר 'מהנהר ועד לים – השיבה הפלשתינית ככלי לערעור שיבת ציון ולחיסול מדינת ישראל', שרואה אור בימים אלה בהוצאת סלע מאיר ומכון שילה. "כמובן, אין שום סימטרייה: שיבה אינה שווה שיבה", מבהיר שרגאי בשיחה עם 'בשבע', "אין סימטרייה בין תוקף למותקף ובין רוצח לנרצח, בין מי שקיבל את החלטת החלוקה ובין מי שדחה אותה וביקש להשמיד ולכלות את היישוב היהודי בארץ. אין השוואה, לא משפטית ולא ערכית. זו השוואה מעוותת".

הפליטות הפלשתינית, הוא מזכיר, נוצרה על רקע סירובם של מדינות ערב וערביי ארץ ישראל לקבל את החלטת החלוקה, וניסיונם להכחיד ולגרש את היהודים מארץ ישראל. "רבים מהערבים שעזבו אז את הארץ עשו זאת בהשפעת ההסתה והתעמולה שנחשפו לה, שעל פיה אחרי זמן קצר לא רק שיוכלו לשוב לבתיהם, אלא יירשו את בתי היהודים שיגורשו או יושמדו ואת רכושם. כלומר, הם עזבו כדי לסייע לצבאות ערב הפולשים לכבוש את מקומות היישוב שבהם חיו, הם והיהודים. חלק, כמו בחיפה, עזבו, למרות ששכניהם היהודים ניסו לשכנע אותם להישאר. רבים מהעוזבים שיתפו פעולה עם התוכנית לחיסול מדינת ישראל העוברית, עוד בטרם נולדה".

פרט לכך, מזכיר שרגאי, שיבת היהודים לארצם מעוגנת בשורשים היסטוריים ודתיים בני אלפי שנים, ובסדרת מסמכים והחלטות בין־לאומיות המכירות במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובזכותו של העם היהודי לממש את זכותו להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל. מאידך גיסא, תביעת השיבה הפלשתינית מבוססת על עבר היסטורי קצר ביותר ונגועה בהטיה, עיוות, זיוף ומרמה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

שרגאי מבהיר שהשיבה היהודית שונה מדרישת השיבה הפלשתינית אל המקומות שהפסידו במערכה שבה ניסו לחסל את מדינת ישראל ב־1948, בשלוש נקודות עיקריות: העבר הנוכח והתודעה המחייבת של היהודים בנוגע לארץ ישראל וירושלים לאורך כאלפיים שנה; רצף המגורים היהודי בארץ ישראל, שתמיד נשמרה בה נוכחות יהודית כלשהי; וכן הבסיס המוצק במשפט הבין־לאומי לריבונות יהודית בארץ ישראל, לקיומה של מדינת ישראל ולשיבה היהודית אליה – הן בגבולות ישראל הקטנה והן בגבולות הכוללים את ירושלים השלמה וחבלי יהודה ושומרון אחרי 1967. "שלושת היסודות הללו, שבספר אני צולל לעומקם, אינם קיימים בהקשר של תביעת השיבה הפלשתינית. יתר על כן, במשפט הבין־לאומי ובנוהג הבין־לאומי אין כלל שמחייב את קורבן התוקפנות להשיב לתוקף את הטריטוריה שהפסיד הלה בעת תוקפנותו, וזה הרי בדיוק מה שהיה בתש"ח".

מה היה עולה בגורלם של יהודי ארץ ישראל אילו היו הערבים מביסים את היהודים ב־1948 ומנצחים במלחמה?

"העיתונאית מרתה גלהורן, שביקרה לפני שנים רבות במחנות הפליטים בלבנון, בעזה, בעבר הירדן ובשטחי יהודה ושומרון, שאלה את הפליטים בדיוק את השאלה הזאת: 'מה היה קורה לו אתם הייתם מנצחים? האם גם אז הייתם מציעים ליהודים לחלק את המדינה ולהחזיר את הפליטים?', ומה השיבו לה מרואייניה? 'איזה פליטים? הרי לא היו נשארים פליטים – או שהיינו הורגים את כולם או שהם היו הולכים לים'".

אולי מדובר בהתרברבות גרידא?

"די אם נשוב אל גורלם של היישובים היהודיים המעטים שנעקרו ממקומם במהלך מלחמת העצמאות כדי להבין שאין מדובר בדברים ריקים. כל יישוב יהודי שצבאות ערב כבשו ב־1948 – נחרב וחדל להתקיים. יהודים מעטים נותרו בחיים בשטחים שנכבשו על ידי מדינות ערב, בניגוד לערבים רבים מאוד בתחום ישראל, וכמובן – הערבים מעולם לא הכירו בזכות השיבה של היהודים ליישובים שנטשו במלחמה.

"רוב הנקודות היישוב היהודיות שנפלו במלחמת העצמאות נהרסו כליל ויושביהן נרצחו, גורשו או נלקחו בשבי. כך אירע ברובע היהודי של העיר העתיקה ובשכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון בירושלים, וכך אירע בארבעת היישובים בגוש עציון, בעטרות, בכפר דרום, בבית הערבה, בנווה יעקב, ביישוב תל אור של עובדי מפעל החשמל בנהריים, ביד מרדכי, בניצנים, בגזר, ברמת רחל ובמשמר הירדן. חמשת היישובים האחרונים, וכן המושבה הרטוב שליד בית שמש, שוחררו על ידי צה"ל כבר במהלך מלחמת העצמאות והוקמו מחדש. אלמלא שוחררו, סביר שגורלם היה זהה לגורל היישובים האחרים שנכבשו על ידי הערבים – מחיקה".

מיעוט שהוא בעצם רוב

צמד המילים "זכות השיבה" מרחף תמיד מעל הסכסוך הישראלי־פלשתיני, אך מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל נוכחותו מקבלת משנה תוקף וחושפת את עומק הכשל בהבנת הכוונות הפלשתיניות לאורך השנים. "צמד המילים הזה נוכח כל העת", אומר שרגאי נחרצות, "הבעיה שלנו היא שרק בשנים האחרונות התחלנו להתייחס אליו ברצינות. רבים מדי בישראל, בעיקר במפלגות השמאל והמרכז, לא האמינו שהפלשתינים רציניים בתביעת השיבה שלהם, שכאשר הם מדברים על שיבה הם מתכוונים בדיוק לזה, מעשית, ממשית. הנחת העבודה של רבים ממעצבי וקובעי המדיניות הייתה שברגע האמת הפלשתינים יוותרו על העניין הזה, שהם עצמם יבינו שזה לא ריאלי".

לדבריו, בראייה הפלשתינית, ברגע שבו הפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, הם ימוטטו במו ידיהם את הלגיטימציה לתביעת השיבה שלהם, או כפי שהסבירו לא פלשתיני אחד ולא שניים לאורך השנים, למשל ד"ר סא'ניה אל־חוסייני: "הכרה פלשתינית ביהודיות ישראל, פירושה ויתור על כל זכויות הפלשתינים לאדמות הפלשתיניות, וקבלה של הנרטיב הישראלי שמתייחס לזכותם של היהודים לאדמת פלשתין".

"לכן", מסביר שרגאי, "ב־2009 ועידת הפת"ח בראשות אבו־מאזן דחתה מכול וכול את רעיון המדינה היהודית, 'כדי להגן על זכויות הפליטים'. לכן כל ההוויה הפלשתינית מגויסת ורתומה כבר עשרות שנים, בדרשות דתיות ובתקשורת ובאקדמיה ובתרבות ובמערכת החינוך ובמדינאות ובטרור הפלשתיני – הן ברשות הפלשתינית והן בחמאס – לסיפור של השיבה. לכן דורות של ילדים פלשתינים יונקים את חלום השיבה עם חלב אימם".

שרגאי מסביר כי השיבה בעיניהם היא מהות ומכשיר גם יחד, "מהות כדי להשיג את מה שהם רואים כצדק, ומכשיר כדי להחזיר את הגלגל לאחור, אל לפני 1948. ליצור כאן מחדש בין הנהר לים רוב ערבי, ולבטל את המפעל הציוני ואת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית־ציונית. הרצון הזה רווח גם בקרב חלק מערביי ישראל, שחלקם מקפידים היום לכנות עצמם 'ערבים שחיים בישראל', ולא חלילה 'ערבים ישראלים' – בספר ניתן למצוא פרטים רבים על כך. כמו למשל ריאיון שהעניק עורך הדין מוחמד דחלה, המתמחה הערבי הראשון בבית המשפט העליון, לעיתון 'הארץ' לפני 24 שנה, שם הוא מסביר בין היתר שהם, ערביי ישראל, בעצם אינם מיעוט, שהרעיון של מיעוט זר לאסלאם. שהוא מתאים ליהדות, אבל זר לאסלאם. 'כשאתה מסתכל מסביב', הוא מסביר שם, 'אתה רואה שאנחנו לא באמת מיעוט. בארץ, יש רוב שהוא בעצם מיעוט, ומיעוט שהוא בעצם רוב'".

כדי לסבר את האוזן מציין שרגאי כי מעטים יודעים, או זוכרים, שבשנת 2015, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, הסכימה ישראל לאפשר לכ־18 אלף פלשתינים ממחנה הפליטים אל־ירמוך שבסוריה, שברחו מהתופת, לקבל מקלט בשטחי הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון וברצועת עזה. אבל למרבה ההפתעה, במקום לקפוץ על ההזדמנות וליצור תקדים, יושב ראש הרשות הפלשתינית אבו־מאזן דחה אז את ההצעה על הסף, מכיוון שיישוב הפלשתינים הללו בשטחי הרשות הפלשתינית ייתר מבחינה משפטית את דרישתם לשוב אל היישובים בתוך מדינת ישראל, שמהם עקרו ב־1948. "מבחינת אבו־מאזן, עדיף ש־18 אלף איש ימותו באזורי הקרבות המסוכנים בסוריה, ובלבד שלא יצטייר כאילו הם ויתרו על 'זכות השיבה'".

האם לא מדובר בזיכרון עבר שנוח לציבור הערבי להתרפק עליו, או שאכן מדובר בתוכנית עבודה סדורה שמובילה אותו?

"אין מדובר רק בזיכרון עבר, או רק במחויבות למורשת, או בדרישה תיאורטית תודעתית בלבד. השיבה היא יסוד בסיסי בחשיבה ובהוויה שלהם, לא טקטיקה ולא הסברה בלבד. הציפייה הפלשתינית היא שהשיבה תתממש הלכה למעשה. יש אדריכלים ערבים בארץ ובחו"ל שמכינים תוכניות ליישוב מחדש של צאצאי הפליטים בכפרים ערביים חרבים, ובצמוד לשכונות יהודיות וישובים יהודיים שצמחו ליד נקודות יישוב ערביות שננטשו, כמו למשל אתר הכפר הנטוש אל־לג'ון ליד קיבוץ מגידו. עבודת תכנון דומה נעשתה גם על השטחים שנמצאים בין כפר סבא לרמת הכובש".

כהמחשה לדבריו מציין שרגאי את תוכניתו של ד"ר סלמאן אבו־סתה, מהנדס וגאוגרף פלשתיני, שהכין תוכנית שלפיה 175 אלף פליטי יפו ישוכנו ברבי קומות בפארק איילון, 45 אלף פליטי צפת ישוכנו בשמורת הטבע נחל עמוד, פליטי חיפה רבתי ישוכנו בפארק הכרמל, ו־20 אלף פליטי טבריה ישוכנו ברבי קומות לחוף הכנרת. "בנוסף לכך, יש לנו בתוך ישראל ארגון כמו 'זוכרות', עמותת נשים מהשמאל הישראלי הרדיקלי שהוקמה בשלהי האינתיפאדה השנייה (2002) ומטרתה המוצהרת היא להעמיק את מודעות הציבור היהודי בישראל לנכבה ולקדם את מימוש 'זכות השיבה'".

"ארגון 'זוכרות', שבו פעילים גם יהודים וגם ערבים, אינו מסתפק במה שלאורך השנים מוגדר 'שיח מכיל על הטרגדיה של האחר', אלא מוביל גם מהלכים אופרטיביים־מעשיים לכאורה למימוש השיבה. אחד מהם הוא הקמתה של 'מועצת השיבה', פורום משותף ליהודים ופלשתינים העוסק במימוש השיבה למעשה. במסמך החזון של מועצת השיבה, שמפרט את תוכנית הפעולה שלה, מוצע בין היתר 'לבנות בתים ותשתיות, בתי חולים, בתי ספר, ליצור מקומות תעסוקה קרובים לבית' בשביל צאצאי הפליטים שישובו, 'ולהתמודד מראש עם בעיית הצפיפות הנוספת שתיווצר. המדינה תעודד ערבוב ופחות הפרדה בין קבוצות שונות. הם רואים את השיבה כעניין מעשי ופרקטי לחלוטין ופועלים בהתאם, וחיברו פרוגרמה שלמה ברוח זו".

האם יש פלשתינים שמוכנים לוותר על "זכות השיבה" ולהסתפק במדינה ביהודה ושומרון? מי שמדברים על נכונות לוויתור כזה דוברים אמת, או שמדובר ברמאות בנוסח "תורת השלבים", לקבל כעת מה שאפשר ואז לעבור לדרישה הבאה?

"מן הסתם יש מי שמוכן לכך, אבל הוא אינו מייצג את הרוב והמציאות מוכיחה שהוא גם חסר השפעה. פרופ' סרי נוסייבה, למשל, השמיע עמדות כאלה. אבל אני מציע לחזור אל פלשתיני אחד, מאוד מפורסם, שזוהה כסמל המתינות – פייסל חוסייני ממזרח ירושלים, מי שהשמאל חיזר אחריו שנים רבות. חוסייני היה כן דיו כדי לגלות את כל האמת. זמן לא רב לפני מותו, בריאיון לעיתון ערבי, חוסייני המתון־לכאורה דיבר בפועל על תוכנית השלבים: 'תחילה נקבל וניקח את מה שייתנו לנו, ואחר כך נשתמש במה שקיבלנו כבסיס לעוד תביעות, לעוד דרישות, כדי לקבל את הכול, מהנהר ועד הים'. אנשים שוכחים את הדברים שלו, אבל מכיוון שהם מייצגים את הטקטיקה של פלשתינים רבים גם היום, חובה לשוב אליהם".

השיבה של שבעה באוקטובר

למרות השם "מבול אל־אקצא" שניתן למתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, מבט מעמיק אל מאחורי הקלעים מגלה כי המנוע האידאולוגי והמבצעי האמיתי של הטבח היה הניסיון לממש, לראשונה בכוח הזרוע, את "זכות השיבה". "מההכנות שקדמו לטבח, ומהתבוננות במהלך הטבח עצמו, שתועד ברובו במצלמות הגוף של המחבלים, ברור לגמרי שאחת ממטרותיו העיקריות הייתה מימוש הלכה למעשה של 'זכות השיבה'", מסביר שרגאי, "בהקלטות הללו שומעים חלק מהמחבלים הרוצחים, תוך כדי מעשי הרצח, ההתעללות והכיבוש, מבטיחים לעצמם ולחבריהם לשוב ליפו, ללוד, לעכו ולירושלים, לאדמות, לבתים ולמקומות שאיבדו ערביי ארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות של העם היהודי. שיבה לאזורים שהם כיום חלק משטחה הריבוני של ישראל ושמיליוני יהודים חיים בהם".

ממסמך שנתפס על ידי צה"ל במהלך המלחמה נחשף שמטרתו המקורית של חמאס הייתה להשתלט על 221 יישובים בדרומה של מדינת ישראל, ובהם הערים נתיבות, אופקים ושדרות, ולגרש מהם את "המתנחלים". "חלק מהמחבלים שהשתתפו בטבח נקבו בשמם הערבי של האזורים בתוך מדינת ישראל שאליהם פלשו, ודיברו על חזרה לאדמות ש'נגזלו' מהם. בין היתר הוזכרו אדמות נג'ד (שעל חלק מהן הוקמה שדרות), אל־מג'דל (אשקלון), הירביה (בסמוך לקיבוץ זיקים) וביר גרא (בסמוך לקיבוץ ניר עוז). רב־פקד אושרי אדרי, שחקר 200 אנשי נוח'בה שהשתתפו בטבח, התרשם כי הפולשים התכוונו 'לכבוש את ארץ ישראל… הם התכוננו לזה שנים'. לדבריו, 'היו מהם כאלה שממש באו להתיישב באדמת מדינת ישראל. חלקם סיפרו בחקירה שהגיעו לישראל כי במסגד אמרו להם שיש אפשרות לשוב ולהתיישב בבתים כאן'".

על היקפו המלא של המהלך שתוכנן – שנועד לממש הלכה למעשה את תביעת השיבה הפלשתינית ביישובים ובשטחים שייכבשו – למד שרגאי ממסמך נוסף של חמאס, בכתב יד, שנתפס ברצועת עזה. "מבצע הכיבוש מכונה במסמך 'מבצע חוזרים הביתה', והוא כולל את פריצת גדר המערכת בעשרות נקודות כפי שאירע בפועל, פטרולי גירוש, גירוש תושבי ערים קטנות ונטרול אזורים צבאיים. למימוש מטרותיו אלה תכנן חמאס להיעזר גם בתושבי עזה הפשוטים. 'ליתר ביטחון', נכתב במסמך, 'יש לגייס גיוס המונים עממי, לשם חזרה לכפרים וכיבושם מחדש באופן סמלי'. בסעיף 5 במסמך, העוסק ב'גירוש הערים הגדולות', נכתב כי לכל עיר יוקצו 400 לוחמים שיכוונו את המגורשים תושבי הערים 'לאזור הים'. גם ההכנה התודעתית שקדמה לטבח – צעדות השיבה והרטוריקה סביבן – מלמדת כמה מרכזית הייתה השיבה אצל סינוואר, דף וחבריהם ב'מבול אל אקצא' שלהם".

בספר אתה חושף נתון מעניין: 70 אחוזים מהפליטים כלל לא חיים במחנות. אם כך, מדוע המיתוס עדיין כל כך דומיננטי בנרטיב הפלשתיני ובתקשורת הזרה?

"ד"ר מיכאל מילשטיין, שחקר את התפתחות זיכרון הנכבה מאז 1948, מסביר זאת היטב: רוב העמים שחוו טראומות קולקטיביות אומנם לא שכחו את עברם, וקידמו מפעלים רחבי היקף כדי להנציחו, אולם הם לא הפכו לשבויים בכבלי העבר. אותם עמים נקלטו במהירות במדינות שבהן השתקעו, קיבלו בהן אזרחות מלאה וביססו שגרת חיים. מילשטיין כתב על זה עבודת דוקטורט מקיפה ורחבה. בגדול, המסקנה שלו היא שבקרב רוב העמים שחוו עקירה ניכר מנגנון זיכרון סלקטיבי והשכחה קולקטיבית, שאיפשר להם לשוב לחיים תקינים. התהליך הזה חייב חשבון נפש עמוק בקרב הצד שחש פגוע, כשבמוקד הבנה לגבי תפקידו ואחריותו שלו לאירוע ההיסטורי שהסתיים בטראומה. העקירה של תושבים גרמנים ממזרח אירופה לגרמניה היא דוגמה מובהקת לכך. הזיכרון של בני הדור הראשון וצאצאיהם כלפי העקירה שולב בחשבון נפש לאומי קולקטיבי שנערך בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, והוא שאיפשר פיוס היסטורי בין גרמניה ובין עמי מזרח אירופה, ובראשם פולין, צ'כיה ורוסיה. הפלשתינים מעולם לא ערכו עם עצמם חשבון נפש דומה".

אם כך, כיצד הטיפול בפליטות הפלשתינית שונה מהטיפול במקרים אחרים של פליטים בכל העולם?

"אופן הגדרת הפליטות הפלשתינית על ידי האו"ם ואונר"א נועד להנציח את הפליטות הזאת לנצח ולהעבירה מאב לבן, ומבן לנכד, ומנכד לנין, ומנין לחימש, וכך הלאה, ללא סוף. זה מובנה בהגדרת הפליטות הפלשתינית, שהאו"ם וחלק מהקהילה הבין־לאומית משתפים עימה פעולה, וזה בכוונת מכוון. זו פליטות שמנקודת המבט של האו"ם תסתיים רק כאשר הפליטים יחזרו לבתיהם פה בתוכנו. משמע – זו פליטות שלעולם לא תסתיים. לעומת זאת הטיפול בפליטים במקומות אחרים בעולם היה ענייני, כאשר המטרה הייתה לשקם אותם, וכך נעשה".

תוכנית "הפתרון הסופי" הפלשתיני

מקרים רבים של פליטות מלמדים שגם לפליטות יכול וצריך להיות סוף. כך, למשל, ב־15 באוגוסט 1947 חולקה הודו הבריטית לשתי מדינות ריבוניות עצמאיות: פקיסטן המוסלמית והודו ההינדית והסיקית. החלוקה נועדה להפריד בין ההינדים יוצאי הודו ובין המוסלמים יוצאי פקיסטן, וליצור שתי מדינות נפרדות בעלות אוכלוסייה הומוגנית ברובה. החלטת החלוקה הזאת התקבלה מאה ימים בלבד לפני החלטת עצרת האומות המאוחדות ב־29 בנובמבר 1947 על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות אחרות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. גם בין הודו ופקיסטן פרצו אירועי דמים ואלימות, שבהם נהרגו כ־3.5 מיליון בני אדם. כ־14 מיליון תושבים נמלטו מבתיהם בעקבות המאורעות והפכו לפליטים: כמחצית מהם היו הינדים וסיקים שעברו מהצד המוסלמי של פקיסטן לצד ההודי, בעוד המחצית השנייה, אוכלוסייה מוסלמית, עברה מהצד ההודי לצד הפקיסטני.

"שום ארגון בין־לאומי לא הזדעק נוכח המיליונים שאיבדו את ביתם וברחו מאימת המלחמה, ואף ארגון פליטים מיוחד לא הוקם כדי לסייע להם", מדגיש שרגאי, "הודו ופקיסטן, שאיבדו שטחים נרחבים שהייתה להן טענה עליהם, לא קבעו יום 'נכבה' לציון אובדן האדמות ולא הקימו מחנות פליטים שינציחו את ארעיות המצב. שתי המדינות בחרו להתמודד עם גלי הפליטים שהגיעו אליהן כמעט בלי עזרה מהקהילייה הבין־לאומית. הן הפשילו שרוולים ובהדרגה ובהתמדה קלטו ויישבו, כל אחת מהן, את הפליטים בתחומה. לאורך השנים, המחקר של אירועי פליטות אחרים בעולם מלמד שכמעט אף פעם מיעוט אתני אינו שב לאזורים בארץ מוצאו שבהם הוא נמצא במיעוט. דרישת הפלשתינים לשוב לבתיהם בתוך שטחה של מדינת ישראל מנוגדת לנורמה הבין־לאומית הזאת".

שרגאי, אשר נשוי לבת ציון, אב לחמישה וסב לנכדים, הוא עיתונאי, חוקר וסופר ירושלמי, העוסק בתקשורת מאז 1979. הוא כתב ב'הארץ' במשך 25 שנה, ומאז 2009 הוא חבר מערכת 'ישראל היום', שם הוא משמש כיום כפובליציסט ובעל טור קבוע במדור 'הקבינט'. במקביל לעבודתו העיתונאית שימש שרגאי כחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. מומחיותו העיקרית היא ירושלים, הסכסוך במקומות הקדושים והמאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל. הוא פרסם עשרות מחקרים ושבעה ספרים, בהם 'הכותל הנעלם' (זוכה פרס ז'בוטינסקי) ו'ירושלים – אשליית החלוקה'. לאורך השנים שילב בין כתיבה ובין פעילות ציבורית וייעוץ למניעת חלוקת ירושלים.

בשורה התחתונה, קמפיין "זכות השיבה" כנראה לא עתיד להיעלם בקרוב. כיצד מדינת ישראל צריכה להתמודד איתו?

"כשאני מצביע על חזית ההסברה כעקב אכילס של מדינת ישראל, אני לא מחדש דבר", הוא נאנח, "מה שיש בספר החדש שלי הוא ארגז כלים רחב, שיכול לבנות מסכת טיעונים סדורה ומשכנעת מול העולם ומול הקמפיין העולמי של גורמי בי־די־אס ואויבי מדינת ישראל, שפועלים נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, קמפיין שבמרכזו עומדת סוגיית השיבה ותביעת השיבה של הפלשתינים. זה לא כל כך מסובך להכין תיק הסברה עם התייחסות לנסיבות שבגינן נוצרה 'בעיית הפליטות הפלשתינית', שהיום היא פייק מוחלט, ולהשיב לטענות השקריות ולכוונות הזדון שעומדות ביסוד תביעת השיבה, ולסכנה הקיומית שנשקפת לישראל במקרה של מימוש 'זכות השיבה'".

שרגאי סבור שאחד הסעיפים המרכזיים בתיק הסברה מעין זה צריך להיות מקומה של תביעת השיבה הפלשתינית כגורם מחולל של טבח שבעה באוקטובר. "למשל, צריך לבנות את הטיעון במשפט הנוח'בות, שמתמהמה בלי סיבה מוצדקת, כך שכתב האישום שמדינת ישראל מול האייכמנים הקטנים הללו יקשור בין תוכנית ההשמדה והגירוש שהפלשתינים דבקים בה כבר עשרות בשנים ובין מעשי הזוועה שביצעו הנוח'בות. זה הרי לא מנותק, כפי שמעשיו של אייכמן לא היו מנותקים מתוכנית הפתרון הסופי. גם לפלשתינים יש תוכנית פתרון סופי בשבילנו, רק בשלבים. צריך לקשור בין הדברים. זה לא יכול להיות משפט רצח רגיל ושגרתי. היריעה שצריכה להיפרס שם חייבת להיות רחבה בהרבה, ובהקשר הרחב יותר – כולל הפייק של 'זכות שיבה' כביכול".