ההישגים של צה"ל בבינת ג'בייל לא בהכרח משרתים את המטרה

שבוע וחצי לאחר תחילתה של הפסקת האש בין ארצות הברית וישראל לאיראן, והמסרים הסותרים היוצאים מוושינגטון ממשיכים לעצב את זירת המלחמה. מצד אחד, ביום שני השבוע החל המצור הימי שהטילה ארצות הברית על מצרי הורמוז, ומצד שני טראמפ המשיך השבוע לקרוא למשטר האיראני לשבת להמשך ניסיונות המשא ומתן.

למרות המסרים הסותרים, ישנו נושא אחד שבו טראמפ ואנשיו ממשיכים להיות עקביים לאורך כל הדרך. הדרישה העיקרית שנשמעת שוב ושוב, הן מצד טראמפ והן מצד סגנו ואנס שמנהל את המשא ומתן, היא שתנאי סף לסיום המלחמה הוא התפרקותה של איראן מיכולותיה הגרעיניות, ובראשן הוצאת 400 הקילוגרמים של האורניום המועשר שבידי טהרן. לדרישה זו, נכון לכתיבת שורות אלה, לא מסכימים מי שמנהלים כיום את המשטר.

במהלך השבוע החולף, מאז פתיחת השיחות באיסלמבאד בירת פקיסטן, שהגיעו מיד למבוי סתום, המשיך טראמפ באיומיו הצבאיים נגד איראן. "אם איראן לא תוותר על נשק גרעיני, אין עסקה. נוכל להוריד את כל הגשרים ומפעלי החשמל שלהם בשעה", אמר הנשיא האמריקני ביום רביעי השבוע, לאחר רצף הצהרות דומה לאורך הימים האחרונים. בד בבד, ולאור הקשיים בהתנעת המשא ומתן, העיתון 'וושינגטון פוסט' דיווח ביום רביעי על שליחתם של עוד עשרת אלפים חיילים אמריקנים וכמה ספינות מלחמה למפרץ.

מנגד, האיראנים לא נותרו בדממה לאיומים מוושינגטון. "אם ארצות הברית תמשיך במצור הימי – לא נאפשר את המשך הסחר בים סוף ובמפרץ עומאן", יצאה ההודעה מאיראן ביום רביעי השבוע. המשמעות של ההודעה היא שלא רק איראן תפעיל את יכולותיה הצבאיות כדי למנוע את הסחר הימי, אלא גם החות'ים, ששולטים עדיין בשער הכניסה למפרץ עדן ומצר באב אל־מנדב.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אסף משניות השגרירות העשירית בירושלים: קולומביה חנכה הבוקר את שגרירותה החדשה בבירה

עוד מאת אסף משניות משרד התפוצות נגד מזכ"ל האו"ם: "הפך את האו"ם לאנטישמי"

"מה שאנחנו רואים משתי המדינות זאת שיטת משא ומתן מקובלת שכבר היינו צריכים להתרגל אליה אחרי כל כך הרבה שנות היכרות עם טראמפ", אומר רותם אורג־קליסקי, פרשן לענייני ארצות הברית ומנכ"ל עמותת 'ליבראל', שעוסקת בחיזוק היחסים בין ישראל לארצות הברית.

באיזה מובן זה בא לידי ביטוי? כי בסוף, עושה רושם שהמהלכים שנוקטים שני הצדדים בעיקר מובילים לקריסת האפשרות להגיע להסכם.

"כן ולא. ניקח למשל את סוגיית מצרי הורמוז. לכאורה האמריקנים רוצים שהמצרים ייפתחו לתנועה, אבל זה לא היעד היחיד שלהם. בסוף יש 20 או 30 אחוזים קריטיים של נושאים במשא ומתן שלגביהם אין אפילו התחלה של הסכמות, למשל סוגיית האורניום המועשר. אז האמריקנים מחפשים דרך להעניש את האיראנים כדי להפעיל עליהם את הלחץ. זאת שיטה קבועה של טראמפ במשאים ומתנים".

האם אפשר ללמוד משהו מהמצור הימי שארצות הברית הטילה על ונצואלה לגבי המצור כעת?

"אני לא חושב שאפשר ללמוד משהו משני המקרים, כי הם שונים מאוד זה מזה. איראן היא לא ונצואלה, לא בכוחה ולא בחשיבותה. לכן זה נראה יותר כמו טקטיקת משא ומתן מאשר הכנה למבצע צבאי כפי שראינו בוונצואלה. זה ניהול משא ומתן תחת אש. שוב, זה לא אומר שבסוף לא נראה מהלך צבאי אמריקני, אבל זה גם לא אומר שאפשר ללמוד משהו מההשוואה בין המקרים".

למה עושה רושם שהאיראנים פחות לחוצים להגיע להסכם מאשר האמריקנים?

"אני לא רוצה להיכנס לתוך הראש של מקבלי ההחלטות בטהרן, אבל בקווים כלליים צריך להסתכל על האיום שיש לכל אחד מהצדדים. האיראנים יודעים שהאיום עליהם הוא עוד מתקפות צבאיות. האמריקנים יודעים שהאיום עליהם הוא עוד נזק כלכלי. האיראנים כבר עברו 40 ימי תקיפות צבאיות, ועושה רושם שהם סבורים כי הם מסוגלים להחזיק יותר זמן תחת מתקפות צבאיות עד שהם יישברו, מאשר שהאמריקנים יכולים לעמוד בלחץ כלכלי".

הלחץ הכלכלי שעליו מדבר אורג־קליסקי משפיע רבות על סקרי דעת הקהל האמריקניים. מאז פרוץ המלחמה מחירי הנפט בעולם זינקו, ונכון לכתיבת שורות אלה מחיר חבית נפט עומד על יותר מ־95 דולרים. האינפלציה בארצות הברית עלתה לרמה של 3.3 אחוזים, הרף הגבוה ביותר בשנתיים האחרונות. 12.5 אחוזים מהעלייה הם במחירי האנרגיה. כתוצאה מכך, אחוזי התמיכה בנשיא טראמפ נמצאים בירידה מתמדת, שמעט נבלמה לאחר ההכרזה על הפסקת האש לצורכי המשא ומתן. נוסף על כך, כשטראמפ הודיע על ההליכה למשא ומתן, הוא עצמו אמר כי המלחמה לא פופולרית באמריקה.

"את טראמפ לא ממש מעניין הגיבוי הפוליטי שהוא מקבל, אבל כן חשוב לו מאוד האפקט הכלכלי", אומר אורג־קליסקי, "הוא לא רוצה להיתפס כנשיא שהוביל למשבר כלכלי. מבחינת התמיכה הפוליטית, היא פחות חשובה לו. הוא לא עומד לבחירה מחדש בבחירות הבאות, ואין סיכוי שהוא יאבד את הסנאט, אלא לכל היותר את בית הנבחרים, אז מבחינת קידום התוכניות שלו זה פחות קריטי לו".

ובכל זאת, ציבורית, אם השיחות יקרסו, הוא יוכל להוביל לחזרה ללחימה?

"ציבורית אין לו תמיכה לחזור למלחמה, אבל לא בטוח שזה מעניין אותו יותר מדי. יש גם הערכות שהוא לא יוכל לחזור להילחם בגלל החוק שמגביל את האפשרות לשלוח את הצבא האמריקני למלחמה ליותר מ־60 יום ללא אישור הקונגרס. לכאורה זה אמור להגביל את טראמפ, אבל מה בדיוק מונע ממנו להפר את החוק בנושא, הרי הוא כבר עשה את זה בעבר. לא עושה רושם שהגנרל קין (ראש המטות המשולבים האמריקני, א"מ) יכול לדפוק על השולחן ולומר לטראמפ שזה לא חוקתי להמשיך, ומזכיר המלחמה הגסת' בטח לא יעשה את זה".

וסגן הנשיא ואנס? הרי בסוף הוא העומד בראש המחנה שמתנגד להמשך המלחמה בממשל.

"אנחנו רואים סיטואציה מאוד מעניינת בממשל כרגע. בתחילת המלחמה ואנס הועלם לחלוטין, הוא לא שיחק תפקיד, ומי שקיבל את המושכות ואת ההובלה היה מזכיר המדינה מרקו רוביו. עכשיו המצב התהפך, ורוביו כמעט ולא מופיע במרכז הבמה. זה מרגיש כאילו טראמפ משחק עם הצדדים בכל פעם לפי מה שהוא מרגיש שמצליח יותר טוב. פעם זה עם מובילי הגישה הניצית, ופעם עם מובילי הגישה היונית כביכול. אבל זה לא אומר שוואנס יהיה מי שידפוק על השולחן בגלל חוק 60 הימים. ממש לא".

האיראנים נמצאים בלולאה

ההחלטה האמריקנית להטיל מצור ימי על מצרי הורמוז אולי נדמית ככזאת שקוברת את האפשרות להצלחת המשא ומתן, אך יש הסבורים כי לטראמפ לא באמת הייתה ברירה אלא ללכת לצעד הזה. "איראן ניסתה להקרין ריבונות בפועל על מצרי הורמוז ולקבוע את סדרי המעבר בהם, באופן שהם יניבו לה רווחים כלכליים וגם יהיו מנוף לחץ בידה כלפי ארצות הברית", אומר מאיר בן שבת, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי וכיום ראש מכון משגב לביטחון לאומי, "בא הנשיא טראמפ והבהיר – אתם לא תקבעו. אם מצרי הורמוז לא יהיו פתוחים לכולם, הם לא יהיו פתוחים גם לכם, ובבת אחת הפך את 'האיום מצד איראן' ל'איום כלפי איראן'".

כל הצעדים האלה נעשים כשעדיין מתנהל סוג של משא ומתן בין המדינות. האם יש בכלל טעם להמשיך בשיחות, או שאין סיכוי אמיתי להגיע להסכם?

"לצערי, המצור נעשה כחלק מהמשא ומתן, כדי להשיב את האיראנים לשולחן הדיונים ולא כדי לחנוק את המשטר ולהאיץ את נפילתו, שזו צריכה להיות המטרה. הנשיא טראמפ בעצמו התבטא לא אחת כי 'איראן מעולם לא ניצחה במלחמה, אך אף פעם לא הפסידה במשא ומתן', ומכאן גם הדאגה שלנו כל אימת שאופציית המשא ומתן עולה על הפרק".

איך אפשר להסביר את העובדה שלמרות המכות הקשות שהאיראנים ספגו, הם לא ממהרים להגיע להסכם, ומציבים דרישות כבדות מאוד משל עצמם?

"במילים פשוטות, מה שאיראן מנסה להשיג כעת זה תנאים שיבטיחו את שרידותו של המשטר ואת שיקומה והתעצמותה של איראן. איראן רואה את המשא ומתן כהזדמנות בעבורה ולא כאיום. למרות המכות הקשות, ראשי המשטר מעודדים מכך שהצליחו לעמוד מול מכונת המלחמה האמריקנית־ישראלית, להפוך את מצרי הורמוז ואת הפגיעוּת של מדינות המפרץ למנוף לחץ אפקטיבי על וושינגטון, ולגרום לפקפוק בסיכויים להחליף את המשטר. בטהרן יודעים שכל זה לא מפצה על הפסדיה של איראן ולא מחפה על חולשותיה שנגלו במלחמה. לצד זאת הם מודעים היטב לארבעת החששות הגדולים בארצות הברית: התארכות המלחמה, הכנסת כוחות קרקעיים, עליית מחירי האנרגיה והשארת האורניום המועשר בידיים איראניות, והם מנסים למצות עד תום את החששות האלה כדי לסחוט ויתורים שיעניקו למשטר את החמצן שהוא זקוק לו".

מדוע נדמה כי ארצות הברית לחוצה יותר להגיע להסכם מאשר האיראנים?

"הנשיא טראמפ אמר מפורשות לאורך כל הדרך שהוא מעדיף לפתור את הסכסוך בדרך מדינית. הוא אומר זאת גם כעת. האיראנים לחוצים גם אם הם לא מראים זאת, אבל מאחר שהלחץ הצבאי נפסק בעקבות בהפסקת האש, והלחץ הכלכלי לא משפיע מיידית, הם לא משדרים דחיפות, מתוך הנחה שהלחץ על טראמפ, כתוצאה מהאילוצים שבהם הוא נתון, גדול יותר מאשר הלחץ עליהם".

בזמן שהמסרים הסותרים ממשיכים לצאת מהבית הלבן ומאיראן, בישראל נערכים לאפשרות של חזרה למלחמה עם איראן, ובתוך כך המערכה בלבנון נמשכת. בצה"ל נתנו כבר בראשית השבוע את ההוראה להיערך למצב חירום מחודש. בינתיים כאמור ארצות הברית החליטה על שליחת כוחות נוספים למזרח התיכון.

"קבלת התנאים של טראמפ הם שווי ערך לגזר דין מוות למשטר האיראני כולו", אומר תת־אלוף במיל' ארז וינר, לשעבר עוזר הרמטכ"ל ומפקד מכלול התכנון של פיקוד דרום. "ברור שבטווח הקצר הממשל יישאר על כנו, אבל קבלת התנאים של טראמפ די טורפת להם את הקלפים. אי קבלה של התנאים האלה גם מעמידה את האיראנים בסכנה, ולכן הם נמצאים בסוג של לולאה שלא ברור שהם בעצמם יודעים כיצד לפתור אותה".

האיראנים אכן חוששים מחזרה ללחימה? בסוף זה לא עושה רושם שזה המצב, בטח לאור הפערים בין איכות התקיפות של ישראל לאיכות התקיפות האמריקניות לאורך המלחמה.

"הם בהחלט חוששים. נכון שהתקיפות האמריקניות אולי יותר איטיות ופחות מדויקות משל ישראל, אבל העוצמה של התקיפות האמריקניות עצומה. כל תקיפה אמריקנית מתבצעת עם טונות של חומרי נפץ. היקפי הנזק באיראן עצומים, לפי המעט שיוצא החוצה כי האינטרנט שם חסום. אין פה בעיה של נזק מהתקיפות האמריקניות. ישנה הבעיה התודעתית הרגילה שלנו, שסבורה שאם הצד השני לא הרים דגל לבן, הרי שהוא ניצח ואנחנו הפסדנו. בדיוק כמו שסינוואר הופיע בתמונה המפורסמת שהוא יושב על כורסה מוקף בהריסות ומסמן 'וי' בידיו, והיא צוירה כתמונת הניצחון שלו. אפשר היה להפוך אותה לתמונת ניצחון בגלל המחשבה שאם נותר ממנו משהו, הוא בעצם ניצח ואנחנו הפסדנו. זה הפך לסמל, ולסמלים יש השפעה מאוד גדולה, גם אם המציאות שונה".

אם אכן זה המצב, מדוע נראה שהאיראנים לא חוששים מחזרה למלחמה ואילו האמריקנים כן, או לפחות הם רוצים יותר הסכם?

"זה בעיקר בגלל השיח שאנחנו רואים ברחוב האמריקני ובעיקר בכלי התקשורת. דיברתי לפני כמה ימים עם חברים בארצות הברית, ושם מתנהל שיח פוליטי ותקשורתי ער שכל כולו עוסק בשאלת קיום המשא ומתן. זה מעצב את השיח, וכנגזרת של זה גם את התחושה כאילו האמריקנים נואשים יותר להסכם מאשר האיראנים. אבל חשוב לומר, טראמפ רוצה להשיג הישגים מסוימים, לא ממש אכפת לו איך להגיע אליהם. אם הוא יוכל להשיג אותם באמצעות הסכם, הוא ישמח. אם לא, הוא לא יהסס לחדש את הלחימה לשם כך. טראמפ לא יחתום על הסכם סטייל ההסכם של אובמה. אנחנו לא נראה הסכם כמו ההסכם של 2015. או שנראה הסכם שנותן מענה לדרישות הבסיסיות של טראמפ, למשל בנושא הורמוז ובעיקר האורניום, או שלא יהיה הסכם".

ממשלת לבנון לא מסוגלת

התרחיש שלפיו לא יהיה הסכם, כך סבור ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר בן שבת, אינו מחייב חזרה ללחימה. "למעשה, ישנם שלושה תרחישים", הוא אומר, "הראשון, הגעה להסכם. השני, פיצוץ השיחות והמשך הלחימה. השלישי, לא הסכם ולא לחימה. מבחינתה של איראן – בכל הסכם היא מצפה להפשרת כספים שהוקפאו בגלל הסנקציות. זהו התרחיש הגרוע ביותר לישראל, משום שהפשרת הכספים תרחיק את נפילתו של המשטר ותאפשר את שיקומו. מבחינתה של ישראל עדיף בלי הסכם ובלי מלחמה מאשר עם הסכם כזה".

לצד המשא ומתן באיראן, החזית הפעילה העיקרית נמצאת בלבנון. במקור, הדרישה המקורית של האיראנים הייתה כי הפסקת האש תכלול גם את לבנון ולא רק את איראן. למעשה, האיראנים אף אמרו כי לא ישבו לשיחות בפקיסטן ללא הפסקת אש מוחלטת בין ישראל ללבנון. בישראל התנגדו לכך, ובלחץ אמריקני הושגה מעין פשרה שעל פיה ישראל תגביל את תקיפותיה לאזור דרום לבנון, בדגש על המרחב שעד לנהר הליטני.

ביום רביעי השבוע יצאו דיווחים ברשתות המזוהות עם איראן וחיזבאללה כי איראן הצליחה לכפות הפסקת אש כוללת בלבנון על מנת להמשיך בשיחות. על פי הדיווחים, שלאחר מכן אושרו חלקית גם במערב, ארצות הברית לוחצת על ישראל להסכים, כשבישראל אומרים שאין שום הסכמות בנושא. גם בצה"ל אמרו כי נכון לכתיבת שורות אלה לא ניתנה שום הוראה לעצור את התקיפות בלבנון, ורק אם תגיע הנחיה שכזו מהדרג המדיני, המתקפות ייעצרו.

הלחץ האיראני להראות הישגים בזירה הלבנונית נובע מאירוע היסטורי שנפתח ביום שלישי השבוע. לראשונה זה 40 שנה, ישראל ולבנון ישבו לשיחות ישירות ביניהן במסגרת משא ומתן שנפתח במחלקת המדינה בוושינגטון. מי שמייצג את ישראל הוא שגריר ישראל בוושינגטון יחיאל לייטר, ואת לבנון מייצגת שגרירת המדינה בוושינגטון נדא חמאדה. המשא ומתן מתנהל למרות התנגדות נחרצת של חיזבאללה, כשהמטרה המוצהרת של הצדדים היא להוביל להסכם שיפרק את הארגון מנשקו.

אף שסיכויי ההצלחה אינם גבוהים במיוחד, נוכח העובדה שמדינת לבנון עצמה היא גוף חלש למדי, בעצם קיומו של המשא ומתן יש משום אירוע היסטורי שמלחיץ את האיראנים, שרואים כיצד הם נדחקים מלבנון, כאשר ממשלת לבנון אומרת בצורה גלויה כי היא אינה מעוניינת עוד בקשר עם טהרן שנכפה על המדינה על ידי חיזבאללה. האיראנים סבורים כי אם יצליחו להציג לציבור בלבנון הישג בדמות הפסקת אש, גם אם זמנית, הם יצליחו לשמור בצורה כזו או אחרת על אחיזתם במדינה.

"הממשל הלבנוני לא מסוגל לספק לישראל את הדבר החשוב ביותר שהיא צריכה ממנו: הסרת האיום הביטחוני כלפיה מצד חיזבאללה", אומר בן שבת, "הוא גם לא יוכל להסכים לאפשר לה את הנוכחות בשטח ואת חופש הפעולה הביטחוני כדי שתשיג זאת בכוחות עצמה. תוצאת המשא ומתן אפוא עלולה להיות הסכם ללא סידורי ביטחון מספקים, או משבר שבו ישראל תואשם כמי שמסרבת לדרישות לגיטימיות של הממשל הלבנוני, ובכך מחבלת במאמציו להשליט את הסדר והביטחון שנחוצים גם לה. ייתכן שלא הייתה ברירה מול ממשל טראמפ אלא להסכים לקיומן של שיחות ישירות עם הממשל הלבנוני. שמירה על השותפות האסטרטגית הטובה עם וושינגטון, בייחוד בעת הזאת, מצדיקה את מחיר ההתייצבות לשיחות המדיניות, אבל לא יותר מכך. מאחר שהסיכויים להסכם שיספק את דרישותיה הביטחוניות של ישראל נמוכים למדי, אין לשלם שום מחיר נוסף – לא בעבור קיומו של התהליך וגם לא במסגרתו. צריך לכייל את הציפיות ולשנן שביטחון ללא הסכם עדיף על הסכם ללא ביטחון".

מה ישראל צריכה לדרוש במסגרת המשא ומתן, ומה היא יכולה לתת במסגרתו? האם היא חייבת לדרוש הישארות ושליטה שלה בכל המרחב שמדרום לליטני?

"לא צריך להיות מדינאי דגול או מומחה למזרח התיכון כדי לדמיין איך ייראה המשא ומתן. הלבנונים ידרשו מישראל לפני הכול את הפסקת הלחימה בשטח לבנון. 'כל זמן שאתם תוקפים בשטחנו, אתם נותנים לגיטימציה לקבוצות "ההתנגדות" להתחמש ולפעול נגדכם' – כך הם יאמרו. אותו טיעון ישמש בהמשך כנימוק לדרישה השנייה שהם יציגו – פינוי כוחות צה"ל משטח לבנון, ובשלב מאוחר יותר גם תביעה מישראל לחדול מפעולות האיסוף במרחב האווירי שלה. אחרי זה יבואו התביעות לתיקוני הגבול היבשתי בנקודות המחלוקת, ואולי גם דרישות נוספות הנוגעות למים ולים. ומה לבנון תהיה מוכנה לתת? אם כל דרישותיה ייענו היא כנראה תהיה מוכנה להכרה במדינת ישראל ולצעדי נורמליזציה. מה לגבי פירוק חיזבאללה מנשקו? אפשר להניח שהתשובה לכך תהיה 'רוצים אבל לא יכולים'. ניסוח אפשרי נוסף: 'אם תיתנו את כל מה שביקשנו – ייתכן שייווצרו תנאים שיאפשרו לנו להתמודד עם האתגר הזה'.

"בשורה התחתונה – הסוגיה החשובה ביותר לישראל תיוותר ללא מענה. הממשל הלבנוני לא יהיה לבדו בהפעלת הלחץ על ישראל. צרפת, ולא רק היא, תטען שישראל חייבת לחזק את הממשל הזה ולהיענות לדרישותיו כדי לחזקו. בלי זאת, כך ייאמר, הממשל לא רק שלא יוכל לספק את צרכיה של ישראל, אלא שאף יתקשה להחזיק מעמד. אגב, אלה הטענות ששמענו במשך שנים ביחס לרשות הפלשתינית, וזה לא ימנע את העלאתן גם ביחס ללבנון. אם זוהי הדינמיקה הצפויה, צריך להיכנס לשיחות עם ציפיות נמוכות ובעיקר עם שתי החלטות מחשקות. ראשית, לא משלמים שום מחיר, במיוחד לא הפחתת הפעילות הביטחונית. ההחלטה השנייה – פירוק חיזבאללה מנשקו הוא תנאי לכל הסכם. אם הממשל הלבנוני לא מסוגל לספק זאת, אין שום סיבה לחתום איתו על הסכמים שרק יכבידו עלינו".

הישג תודעתי ללא שליטה במרחב

במקביל למשא ומתן, צה"ל מנהל מאבק עיקש על העיירה בינת ג'ביל. מדובר במקום שנחקק בתודעה הישראלית כטראומה לאומית במלחמת לבנון השנייה. גם כעת, המערכה על העיירה, מעוז של חיזבאללה, איננה פשוטה. כל זה בזמן שצה"ל שולט בחלקים נרחבים מאזור דרום לבנון עד לאזור נהר הליטני, אם כי טרם הצליח להשיג שליטה על כל המרחב שמדרום לליטני.

"לקרב על בינת ג'ביל יש משמעות סמלית מאוד גדולה, אבל צריך לומר בכנות שזה לא מה שצה"ל ומדינת ישראל צריכים כרגע", אומר וינר, "ההשקעה המסיבית במקום הזה לוקחת מאיתנו את היכולת להרחיב את השליטה שלנו במרחב שמדרום לליטני, וכשאנחנו רואים גם את המציאות שבה כוחות המילואים מתוחים עד לקצה, וגם את המהלכים המדיניים, לא בטוח שההשקעה הזאת בבינת ג'ביל משתלמת לנו".

כל המלחמה על בינת ג'ביל מתנהלת רק מסיבות סמליות? אין גם משמעות מבצעית לכיבוש העיירה?

"צה"ל החליט להמציא מונח חדש כדי לסמן סוג אחר של יעד. מדובר על 'קו ירי הנ"ט', שטח בטווח של שמונה קילומטרים שממנו אפשר לירות בכינון ישיר על ישראל. הטענה היא כביכול שאם ישראל תשלוט בקו הזה, האיום החמור על יישובי הצפון יוסר. בינת ג'ביל נמצאת בתוך הטווח הזה. העניין הוא שלא זה האיום שישראל מתמודדת איתו. מה שהוביל לפגיעות בימים האחרונים זה לא ירי בכינון ישיר, אלא ירי רחפנים מתאבדים. ואת זה, כפי שהסרטונים והמידע הגלוי ברשת מראים, חיזבאללה יורה גם מצפון לליטני. לכן מעשית אין הרבה חשיבות לבינת ג'ביל. זה לא שהיא לא חשובה, פשוט ההשקעה בה מונעת מאיתנו להשיג את ההישגים שאנחנו צריכים בשטחים צפוניים יותר".

העובדה שמספר רב של מחבלי חיזבאללה מתבצר במקום אינה סיבה טובה לטפל בו, לאור העובדה כי אם לא יעשו זאת מחבלי הארגון יוכלו להוציא משם פיגועים ומתקפות נגד כוחות צה"ל שבעומק לבנון?

"זה בהחלט משהו שצריך לטפל בו. ולכן כוחות גבעתי מכתרים את המקום ומטילים עליו סוג של מצור. אנחנו רואים איך נראים המחבלים שיוצאים משם. הם נראים מורעבים וחלשים. אבל צריך לומר בכנות, האם כיבוש בינת ג'ביל ישנה את פני המערכה? לא. אבל בהחלט יש לו מסר תודעתי, וכמו שכבר אמרתי קודם, למסרים תודעתיים ישנה חשיבות רבה בשדה הקרב".