הסיפור של בנות השירות של 'משפחה אחת'

בשגרה הן מלוות את היתומים והאלמנות בצעדים הראשונים של אחרי האסון, אך במציאות של מערכות צבאיות והמלחמה המתמשכת מאז השבעה באוקטובר, תפקידן של בנות השירות בעמותת 'משפחה אחת' (One Family) הפך לקריטי מאי פעם. אביה והדר, בנות שירות לאומי המשרתות בעמותה, מספרות על המעבר מזרות מוחלטת למעמד של בת בית, על הפחד להגיד את המילה הלא נכונה מול אם שכולה, ועל הזכות להיות שם בשביל אלו שנתנו הכול

בעוד כוחות צה"ל פועלים בעומק השטח במסגרת מבצע שאגת הארי כדי להשיב את הביטחון לאזרחי ישראל, העורף הישראלי ממשיך להתמודד עם המחיר הכבד והמתמשך של המלחמה שהחלה באותו בוקר מר של השבעה באוקטובר. המציאות הזאת אינה פוסחת על אף בית בישראל, אך ישנם בתים שבהם השקט זועק חזק יותר. מאחורי הכותרות הקשות על "הותר לפרסום" נמצאות משפחות שחייהן נגדעו ברגע אחד, ודווקא שם, ברגעים הכי פרטיים, חשופים וכואבים, נמצאות בנות השירות הלאומי של עמותת 'משפחה אחת' (One Family).

כחלק מהמערך הכולל של השירות הלאומי, שהתאים את עצמו למציאות החירום בחזית האזרחית מאז פרוץ המלחמה, פעילותן הפכה למשמעותית וחיונית יותר מאי פעם. העמותה חרתה על דגלה ללוות פצועים ומשפחות שכולות בנאמנות ובמסירות, ובנות השירות הן אלו שנכנסות לבתים לא כדי לבצע משימה טכנית או מנהלתית, אלא כדי להפוך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה.

רגע של החלטה

אולי יעניין אתכם

עוד בתוכן שיווקי "מערכת החינוך אלרגית לעוד רפורמה ועוד רפורמה"

עוד בתוכן שיווקי מה המפלגות באמת מתכוונות לעשות עם מערכת החינוך?

בשביל אביה קסטנבאום (19), תושבת היישוב יתיר שבהר חברון, הבחירה ב'משפחה אחת' מטעם עמותת 'בת עמי' לא הייתה מקרית. היא הגיעה מתוך חיבור אישי עמוק ומוחשי למעגל השכול והפציעה שמלווה את החברה הישראלית. "דודה שלי התאלמנה לפני ארבע שנים, היא אלמנת צה"ל, ודוד שלי נפגע עכשיו במלחמה", היא משתפת בכנות. ההמלצות של המשפחה, שראתה מקרוב את פועלה של העמותה, הובילו אותה להגיע ל"סיירת" – יום מיונים והיכרות בעמותה. "ברגע שהגעתי לבדוק את העמותה, פשוט הרגשתי שאני חייבת להתחיל. שאלתי ישר 'קדימה, איפה חותמים?'", היא נזכרת בחיוך. "לארגן את האירועים הגדולים, להיות חלק ממשהו גדול – זה ממש דיבר אליי".

גם בשביל הדר זינגר (20) ממודיעין, המפגש הראשון עם העמותה היה עוצמתי, למרות חוסר הוודאות הראשוני. הדר, שסיימה שנת מדרשה, חיפשה דרך לתת את המקסימום למען עם ישראל דווקא בתקופה ההיסטורית הזאת. "כשהגעתי לסיירת של 'משפחה אחת' עם עמותת 'בת עמי', אני מודה שלא לגמרי הבנתי מה התפקיד דורש, אבל הרגשתי שיש פה משהו משמעותי ומטורף", היא משחזרת בהתלהבות. "אמרתי לעצמי שאם אתקבל, זה יהיה המקום שלי. היום כשאני בתוך זה, אני מבינה כמה התפקיד מיוחד. את מגיעה למשפחה, נכנסת למקום הכי חשוף והכי פרטי שלה, ואת פשוט נמצאת שם. את נמצאת שם בשבילם להכול: לטוב, לרע, לשמח, לקשה, לכיף".

כשהחיים ממשיכים קדימה

השירות של הבנות אינו מנותק מההיסטוריה הכואבת של החודשים האחרונים, הוא מעוגן עמוק באירועי השבעה באוקטובר. אביה מספרת על המשפחה הקבועה שהיא מלווה, סיפור שממחיש את הטרגדיה והתקווה השזורים זה בזה. "המשפחה הקבועה שאני נכנסת אליה פעמיים בשבוע – האבא נהרג בשבעה באוקטובר", היא מספרת. הליווי החל כשהפצע היה טרי ביותר: "האלמנה הייתה בהיריון כשהוא נהרג, והתינוק נולד חודשיים אחרי שהאב נהרג".

המציאות הזאת דרשה מאביה לבנות קשר מאפס בתוך אבל טרי ומצטבר, תהליך שהגיע לשיא מרגש לאחרונה. "עכשיו ביום הזיכרון, זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי לקחת את הילדה מהגן. וממש פחדתי מזה, לא ידעתי איך היא תגיב, כי להביא מהגן זה תמיד תפקיד של אמא", היא משחזרת בחשש. "ופתאום הילדה רצה אליי וממש התרגשה לראות אותי. באותו רגע הבנתי איזה דרך עברנו יחד – מילדה שרק רצתה את אמא ואמרה לי 'אני לא רוצה לשחק איתך', לילדה שפשוט מאושרת כשאני באה לאסוף אותה מהגן".

הדר מדגישה כי חשיבות הנוכחות שלהן אינה רק באירועי שיא, אלא דווקא בשגרה השוחקת והאפורה שאחרי האסון. "למשפחות השכול יש המון עמותות שעושות להן נופשים ודברים גדולים, ובסוף אנחנו בנות השירות נמצאות ביומיום של השגרה", היא מסבירה. "ביומיום של לאסוף את הילדה מהגן כי אין מי שיאסוף אותה, ביומיום של להוציא אותם לגן שעשועים כי לאלמנה קצת קשה, וביומיום בשביל האלמנה – לאפשר לה קצת זמן לנשום. השירות בשבילי הוא מאוד מאוד משמעותי".

מול כאב ללא מילים

העבודה עם השכול והאובדן מזמנת אתגרים נפשיים לא פשוטים לצעירות בראשית דרכן. אביה משתפת בכנות בקשיים המילוליים מול הכאב החשוף: "יש כל הזמן את הפחד לא להגיד את הדבר הנכון. בסוף, כשאמא שכולה יושבת מולך ובוכה, את מבינה שאין לך מה לומר", היא מודה בכנות. "את לא יכולה להגיד לה 'תפסיקי לבכות' או 'יהיה בסדר', כי כרגע לא בסדר – הבן שלה נהרג. צריך לדעת מה להגיד, איך להגיד, בזמן הנכון, בצורה הנכונה".

הדר מוסיפה על מורכבות התפקיד, שלעיתים רחוק מהדימוי האידיאלי. "יש המון אתגרים בתפקיד. לא כל יום מסיימים בתחושה של אורות וניצוצות וקשר עוצמתי", היא מדגישה. "אחרי הכול זו שגרה, וגם בשגרה יש ימים יותר טובים ויש ימים פחות טובים. אם לקחת את הילדים לגן שעשועים וילד אחד התחיל לצעוק ולהתעצבן ולריב – אלו האתגרים". היא משתפת בתחושת חוסר הוודאות המקצועית, "היה לי ממש קשה לפעמים להבין איפה אני בתוך כל הסיטואציה הזאת – האם עשיתי את הדבר הנכון? האם לקחת את הילדים מהסיטואציה כשהאמא התפרקה, זה היה נכון? יש המון שאלות שאת שואלת את עצמך בסוף היום".

כדי להתמודד עם המשאות הללו, בנות השירות נשענות זו על זו ועל הכלים שמעניקה להן העמותה. "העמותה דואגת לתת לנו מגוון של כלים וליווי רגשי", אומרת אביה. "כוח נוסף בשבילי זה שאנחנו כמה בנות שירות שעוברות את זה יחד, זה מאפשר לנו לפרוק הכול בסוף היום ולייעץ זו לזו".

מביקורי פרחים ועד לטיפול ב"חוג לגו"

השירות בעמותה הוא הרבה מעבר לליווי האישי בבתים. אביה מספרת גם על העבודה סביב הפקות אירועים. "יש הפקות שלפעמים צריך לארגן ממש מאפס", מסבירה אביה. "אם אנחנו רוצות לארגן בוקר לאלמנות, האחריות היא עליי – אני צריכה לתכנן מה יהיה בבוקר, מה נאכל, מה יהיה האירוע, לעצב פלייר, לפתוח הרשמה ולהתקשר לכל אחת להזמין אותה באופן אישי". הדר מוסיפה כי לרוב, בבקרים הן פועלות בבית החם שהוקם השנה באשקלון לטובת המשפחות בדרום, שם יש כל בוקר פעילות. "בכל יום חמישי אנחנו יוצאות ל'ביקורי פרחים' כאן בדרום ומחלקות פרחים לכבוד שבת למשפחות שכולות, וכחלק עיקרי מהביקור אנחנו יושבות עם כל משפחה לדבר איתה". היא מדגישה שהפעילויות השונות כוללות גם ביקורים אצל מבוגרים וקשישים שכולים, שלא תמיד מקבלים את תשומת הלב הנדרשת.

השירות בעמותת 'משפחה אחת' לא רק משפיע על ההווה של בנות השירות. החשיפה לעולם הטיפול משפיעה ומעצבת גם את עתידן המקצועי. הדר רואה את הקשר לעבודה סוציאלית כהמשך טבעי לשירות: "זה תחום מעניין, עם המון חשיפה לעתיד – לעבוד עם משפחות ועם ילדים, עם אלמנות ובאופן כללי עם שכול". אביה, שבעבר רצתה שירות שלא קשור לתחום הטיפולי, שינתה כיוון. "אני חושבת שדווקא כן הייתי רוצה לעסוק בתחום טיפולי כמו רפואה משלימה. אני רואה כמה זה עוזר למשפחות", היא מספרת לנו. היא מתארת בהתפעלות איך עוזרים לילדים להיפתח בדרכים עקיפות: "שולחים ילד ל'חוג לגו', אבל בפועל יושב מולו מטפל בתרפיה במשחק או תרפיה בציור והם נפתחים בצורה מדהימה".

מזרות מוחלטת לבת בית לכל החיים

אחד התהליכים החשובים שהדר מתארת הוא השינוי העמוק בקשר עם המשפחות. "את נכנסת למשפחה כאדם זר, ועכשיו כשאנחנו לקראת סוף שנה, אני מרגישה ממש בת בית אצל המשפחות שאני עובדת איתן", היא אומרת בהתרגשות. "זה תהליך מדהים שעוברים, להיכנס לתוך הבית וממש להפוך להיות חלק מהבית בשביל כולם – לילדים, לאלמנה, למכלול של הבית".

הקשר שנרקם בין בנות השירות למשפחות חזק מכדי להסתיים עם תום שנת השירות. "מההתחלה ברור למשפחות שאנחנו כאן לשנה, אבל בפועל הם הופכים לחלק בלתי נפרד מהחיים. אני רואה אותם רוקדים בחתונה שלי, ממש ככה", אומרת הדר בביטחון. היא מספרת על קודמתה בתפקיד, שעדיין מגיעה לבקר את המשפחה בקביעות: "אין דבר כזה לעזוב את המשפחות. בסופו של דבר זו פרידה משנה אינטנסיבית שהייתה לנו ביחד, אבל הקשר ממשיך, כי את ממש הופכת לחלק מהמשפחה". אביה מוסיפה כי גם בלילה של המתקפה האיראנית בשיא מבצע שאגת הארי, היא וחברותיה היו עם המשפחות: "ממש היינו אצלם, מהרגע שהתעוררו ועד שהם הלכו לישון. זה היה כבר חלק מהבית".

מנהיגות צעירה בצל מתקפה

השירות ב'משפחה אחת' מעניק לבנות תחושת שליחות היסטורית, במיוחד נוכח אירועי השנתיים וחצי האחרונות. "המשפחות נתנו את הכול בשבילנו כדי שנוכל להיות פה", אומרת אביה. "לפעמים, רק לבוא אליהם הביתה, לשאול מה שלומם ופשוט לראות אותם – זה מה שנותן להם את הכוח להמשיך", מסבירה הדר את מהות התפקיד. "אני מרגישה שזו גם החובה וגם הזכות שלנו".

הדר מסכמת את התחושה המלווה את בנות השירות הלאומי במערכה האחרונה: "התפקיד הזה התחבר לי מאוד ליומיום במלחמה ולמה שיהיה אחרי המלחמה. הרגשתי שזו התקופה שלי לתת, לא סתם אני בגיל הזה בדיוק עכשיו. אני מרגישה שזה השירות הנכון והמשמעותי בשבילי, במיוחד בתקופה הזאת, שאני זוכה להכיר את הגיבורים שלנו שהקריבו את הכול בשביל הארץ שלנו, ולהיות שם בשביל המשפחות שלהם – זה דבר מאוד מיוחד שנותן המון כוח להמשך".

בזכות בנות שירות כמו אביה והדר, ובזכות הליווי הצמוד של עמותות כמו 'משפחה אחת', המשפחות ששילמו את המחיר היקר מכול יודעות שהן לא לבד. גם כשהמלחמה בחוץ עדיין ממשיכה לגבות מחירים, בתוך הבתים יש מי שדואגות לסייע כך שהשגרה לא תתפרק, שהילדים יחייכו בגן המשחקים, וזיכרון הגיבורים ימשיך לחיות ולפעום בתוך משפחה אחת גדולה, מחבקת ובלתי ניתנת להפרדה.