טבח שמחת תורה תשפ"ג טלטל את כולנו. כל הארץ נדרכה, וביהודה ושומרון על אחת כמה וכמה. התעוררנו מקונספציית שישה באוקטובר להבנה שנדרש מרחב ביטחון סביב היישובים, ושהמאבק על השטחים הפתוחים דורש האצה. נראה שהממשלה נתנה לכך כמעט את כל העזרה שיכלה, וכך גם מערכת הביטחון ופיקוד המרכז תחת האלוף בלוט. במקביל לכך הצבא פעל ופועל את פעולותיו ההתקפיות והעיצוביות במחנות הפליטים בצפון השומרון ובקיני הטרור, ומסכל טרור באופן יום־יומי, כפי שסקר האלוף לעומק בכנס שקיימנו בשבוע שעבר באלון שבות.
אנחנו השתנינו. נדרכנו ועמדנו על נפשנו בעקבות האיום הקיומי הממשי, בצבא, במילואים, בכיתות הכוננות וגם בחיים האזרחיים. והאמון המינימלי שנתנו לפעמים בערבים, ירד בעקבות הטבח אל מתחת לאפס.
גם השטח השתנה, במידה רבה מאוד לטובה, בעזרת צה"ל ובזכות המתיישבים הגיבורים בחוות, והיום יהודים ישראלים חשים הרבה יותר ביטחון כאשר הם מסתובבים ביהודה ושומרון. החוות והגבעות מושכות אליהן את הנוער, שרואה בהן את שיא ההגשמה, והם שומרים על אלפי דונמים של אדמות מדינה.
אם נשים את המהלכים הצבאיים החשובים בצד, השינויים המשמעותיים הללו מכילים גם אתגרים חברתיים גדולים שצריך לתת עליהם את הדעת. הפעולות האזרחיות במאבק על השטח מתחלקות לכמה סוגים, וחשוב שנדע להבחין ביניהם ולנהל דיון חברתי מה מבחינתנו הקו המנחה לפעולה רצויה, ואיפה עובר הקו האדום.
אולי יעניין אתכם
יש פעולות ששייכות לתחום המאבק על השטחים הפתוחים, החל בעצם ההתיישבות המבורכת באדמות המדינה, וכלה במאבק, בעיקר באמצעות מרעה, על שטחי מרעה באדמות המדינה. אומנם לפעמים הרעייה מובילה להתגוששות וחילופי דברים, אך בהרבה מהמקרים הללו החיכוך לא מגיע לעימות פיזי של ממש.
חוץ מכל אלו, יש תחום אחר של מעשים שעוסקים במאבק אזרחי יזום נגד ערבים בביתם ובאדמתם, מעצם החדירה האזרחית לאדמות פרטיות ולתוך כפרים (וגם כאן יש מדרג מסוים בין אדמות חקלאיות לבין מקומות מגורים), ועד הקצה הרע של אלימות אזרחית יזומה ומכוונת באדמות פרטיות ובתוך הכפרים, מה שהאלוף הגדיר בכנס כ"טרור", ומה שמקובל לכנות "פעולות תג מחיר".
בכנס 'מעבר לגדר' שקיימנו בשבוע שעבר, יצאו אמירות ברורות כלפי כל מה שכולל אלימות אזרחית יזומה, וזעקה שאסור שהאלימות הזאת תנורמל. בנוסף לכך שמענו את עמדת האלוף בלוט באשר להשלכות הקשות שעלולות להיות לתופעה זו על הביטחון בהיבטים שונים, של הסטת כוחות, איבוד לגיטימציה בין־לאומית גם בגזרות אחרות וסכנה ממשית לחיי אדם, שעלולה להיגמר באסון.
בשיחותיי עם תומכי האלימות התוודעתי לכך שהם סבורים שעם ישראל איתם ומאחוריהם, בגלל התמיכה והשתיקה, ואנחנו באים לומר, לא. עם ישראל בעד התיישבות, אך נגד אלימות. רבים נוטים לפטור את התופעה הזאת כמעשי קצה של "נוער נושר", אך המציאות מורכבת יותר. התפוצה והחשיפה של קבוצות ווטסאפ כמו "חדשות הגבעות", המונה כ־20 אלף עוקבים, או "חדשות אנ"ש" (כ־3,000 עוקבים), שמפרסמות בגאווה ובשמחה עקירות, שרפות ותקיפות של ערבים באשר הם, מעידות כי ישנו אתגר חינוכי וחברתי עמוק העומד לפתחנו. יש להניח כי בכיתה ממוצעת של ישיבה תיכונית ישנם כמה עוקבים נאמנים אחרי הקבוצות הללו. זהו עניין ציבורי, שדורש התייחסות עומק ונטילת אחריות.
ניתן לראות בקבוצות הללו תפיסת עולם יחסית סדורה וקוהרנטית, ששמעתי גם בשיחות ישירות, שגורסת שלערבים אין מקום בארץ, ושרוב ככל האמצעים כשרים על מנת לאמלל את חייהם ולנסות לגרום להם לעזוב. ואם הצבא לא עושה את עבודתו נאמנה (ולשיטתם, הוא אינו עושה אותה), המשימה עוברת לכל אדם.
עם תפיסת העולם הזאת אנו, כתושבי יהודה ושומרון, צריכים להתמודד ביושר ובגובה העיניים, להקשיב לה ולהשיב עליה תורנית, אנושית וממלכתית ולהציב עמדה ברורה: אין "כיבוש יחיד", אין חיילים או שוטרים שאינם לובשים מדים, ויש הבדל תהומי בין מלחמה באויב לבין גזל הגוי ופגיעה אזרחית בגוף ובנפש.
המבוגרים האחראיים בחוות מבינים את הדברים הללו, ובשיחות אישיות יודעים גם לומר שאף שלעיתים צריך למתוח מעט את החבל בנושא ההתיישבות, פעולות כגון אלו שהולכות ממש נגד המדינה והצבא עלולות לקרוע את החבל.
כעת האחריות מונחת לפתחנו. עלינו לומר בקול רם וצלול שיש קווים שאסור לחצות. ההתיישבות אינה יכולה להרשות לעצמה מנגנון השתקה שמנרמל אלימות, מתרץ אותה או מוחא לה כפיים מהצד. מי שמבקש לבנות בארץ הזאת חיים יהודיים חזקים, חייב לדעת גם להציב גבול יהודי, מוסרי וממלכתי ברור.
הכותב הוא תושב כפר עציון, ממובילי ארגון 'בעד התיישבות – נגד אלימות'
