מעולי הרגל לירושלים ועד לקרב בלטרון – הכל סיפור אחד

59 שנים מלאו השבוע ליום שבו אוחדה העיר שחוברה לה יחדיו. ירושלים, שעומדת תמיד על ראש שמחתנו, לובשת חג, וזוהי בעבורנו הזדמנות חגיגית להפנות את המבט אל מעבר לאתרים המוכרים והעמוסים. הפעם בחרנו להתמקד בשלושה מוקדים מיוחדים – בתוך הבירה ובדרך העולה אליה – שנותרו לעיתים מתחת לרדאר של המטייל הממוצע. בעזרתם של מורי דרך המכירים את צפונותיה של העיר, ננסה להבין מה הופך את הנקודות הללו לחלק בלתי נפרד מהפסיפס הירושלמי, ולגלות את הסיפורים ההיסטוריים שנרקמו בהן.

את הסיור שלנו אנחנו פותחים בלב שכונת נחלאות הוותיקה. מי שמכיר את נחלאות יודע שלא מדובר בשכונה הומוגנית אחת, אלא במקבץ מרתק של עשרות תתי־שכונות שחוברו להן יחד לאורך השנים. לכל סמטה ולכל חצר יש שם, זהות וקהילה שהקימה אותה במו ידיה, וזה מה שיוצר את האווירה הייחודית כל כך למקום. מי שהולך בנחלאות, באזור שכונת 'נווה שלום' – שכונה של יוצאי פרס – עשוי להיתקל בבית הכנסת 'בית יצחק'. מבט חטוף על הכתובת שבכניסה מגלה פרט מעניין: נכתב שם שהמקום נחנך בשנת תרנ"ב – 1894. לכאורה פרט טכני יבש, אלא שלעין בוחנת מתגלה כאן חידה היסטורית. כדי לפצח אותה פנינו לזאב קם, איש תקשורת ('כאן 11') ומורה דרך, שהוא גם קולגה שלנו כאן ב'בשבע'. קם, שהדריך במקום רק לאחרונה, מכיר את הסיפור שמאחורי האבנים והתאריכים הללו לפני ולפנים.

"אם תבדקו את התאריכים, תראו מיד ששנת תרנ"ב לא חלה ב־1894", מגלה קם, "השנה העברית תרנ"ב חלה בכלל ב־1891 וב־1892. אני תמיד אוהב להתחיל את הסיפור של המקום בדיוק מהנקודה הזאת. אתה הולך ברחוב עובדיה סומך בנווה שלום, נתקל בבית הכנסת, רואה את כתובת ההקמה ואומר לעצמך: 'מה הולך פה? אלו לא אותן שנים'. כאן מתחיל הסיפור של 'בית יצחק', בית כנסת שקרוי על שמו של רבי יצחק כליפא משיראז".

קם לוקח אותנו אל המאה ה־19, אל העיר שיראז שבאיראן, שם חי רבי יצחק כליפא. "רבי יצחק נדר נדר: 'אם אזכה לחיות עד גיל 80 – אני עולה לארץ ישראל'. באותם ימים, הגעה לגיל 80 ממש לא הייתה מובנת מאליה, זה היה אירוע חריג למדי. הקב"ה זיכה אותו, ורבי יצחק ביקש לקיים את התחייבותו. הוא עלה על אונייה ששטה דרך המפרץ הפרסי לכיוון ארץ ישראל. בשלב מסוים, כשהאונייה הגיעה לאזור העיר עדן שבתימן, היא נקלעה לסערה איומה. הספינה היטלטלה כל כך, עד שנדמה היה שעוד רגע היא מתפרקת ושוקעת במצולות. בסופו של דבר האונייה ניצלה, ורבי יצחק ניצל יחד איתה, רק כדי למות כעבור זמן קצר ממחלה בעודו על הסיפון".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

כאן מתחיל החלק המטלטל בסיפור. "הילדים שלו עמדו בפני שאלה קשה: מה עושים כעת? הם החליטו להמשיך את מה שהאב התחיל – להגיע לארץ ישראל ולקבור אותו בירושלים. אבל צריך לזכור מי שלט כאן בארץ ובכל המרחב באותה תקופה, עוד לפני הבריטים: העות'מנים. הטורקים הודיעו להם חד־משמעית: בשום פנים ואופן לא! הם לא היו מוכנים להשאיר גופה על האונייה, גם מחשש למחלות וגם בגלל זמן הנסיעה הארוך מעדן לארץ ישראל. גופה שתישאר על הסיפון שבועיים-שלושה בתנאים של אז? זה לא התאים להם. הם החליטו להשליך את הגופה לים".

בלית ברירה עטפו הילדים את אביהם בטלית, הכניסו אותו לתוך ארון והשליכו אותו למים. "אבל רגע לפני שהם נפרדו ממנו בלב ים", ממשיך קם, "הילדים נדרו נדר חדש. אחרי הנדר שאביהם נדר באיראן, הם נדרו עכשיו שאם באיזושהי דרך הארון יגיע לקבר ישראל, הם יקימו בית כנסת לזכרו. הם השליכו את הארון למים והמשיכו בדרכם".

הושלך לים, הגיע לירושלים

הפלא הגדול קרה כעבור שנה וחצי. המשפחה, שכבר השתקעה בשכונת נווה שלום בנחלאות, קיבלה לפתע מכתב מהקהילה היהודית בעדן. "במכתב סיפרו להם שהארון הגיע לחוף, אנשי הקהילה משו אותו מהמים וקברו אותו אצלם, בבית הקברות היהודי בעדן. עולה השאלה – איך הם ידעו בכלל לקשר בין הארון למשפחה בירושלים? התשובה היא שעל הרצועה של הארון הם מצאו את המילים: 'יצחק כליפא שיראז'. הם שלחו מכתב לקהילה היהודית בשיראז שבאיראן. בתקופה ההיא, לפני 130 שנה, חילופי מכתבים כאלה לקחו המון זמן. בסוף הגיעה התשובה משיראז: 'הוא כבר לא כאן, המשפחה עלתה לארץ ישראל, לירושלים'. כך איתרו את המשפחה בנווה שלום".

בסך הכול עברה שנה וחצי מהרגע שבו הוטל הארון לים ועד שהגיע המכתב. המשפחה שילמה סכום נכבד כדי להעביר את הארון באונייה מעדן לירושלים, וכשהגיע האב לקבר ישראל – הם מיהרו לקיים את הנדר ובנו את בית הכנסת. "וכאן נפתרת תעלומת השנים", מסביר קם בחיוך. "למה נכתב גם תרנ"ב וגם 1894? כי שנת תרנ"ב היא השנה שבה רבי יצחק יצא לדרך מאיראן, ו־1894 היא השנה שבה הוא הובא לקבורה סופית בארץ. מבחינת הילדים, המסע של בית הכנסת התחיל כשהאב יצא לדרך ונגמר כשהוא הגיע ליעדו. הם רצו לסגור את המעגל ולציין את התהליך כולו, מההתחלה ועד הסוף".

לדברי קם, בית הכנסת הזה הוא פנינה חיה. "מתפללים בו גם היום, הוא פעיל לגמרי. מי שעובר שם רואה מקום קטן, דלת צנועה. זה לא בית כנסת מפואר בסגנון היכלות גדולים. אגב, ככה זה ברוב נחלאות, למעט אולי בית הכנסת של ה'בנאים' שהוא גדול במידה ניכרת. רוב בתי הכנסת בנחלאות הם שכונתיים מאוד, מותאמים לקהילה הספציפית שחיה באותה חצר. יש 32 שכונות בנחלאות, ובכל אחת יש כמה בתי כנסת קטנים כאלה. אם אתה לא שם לב ומחפש אותם בכוונה, אתה פשוט עובר לידם ולא רואה אותם".

הוא מוסיף ומסביר על הרקע לתופעה הייחודית של השכונה: "אנחנו קוראים לכל המרחב הזה 'נחלאות', אבל במקור זה לא היה כך. במחצית השנייה של המאה ה־19, כשהטורקים עוד שלטו והחלה היציאה מהחומות, כל קבוצה הקימה שכונה עצמאית. נווה שלום הייתה שכונה בפני עצמה, אוהל משה – שבה נולד יצחק נבון וקרויה על שם מונטיפיורי – הייתה שכונה נפרדת. כל שכונה הייתה עם הייחודיות שלה, האופי שלה והעדה שלה: אחת חרדית, אחת של העדה הספרדית, אחת תימנית כמו 'סוכת שלום'. רק שנים אחר כך, כשהשכונות התרחבו והתקרבו זו לזו עד שאי אפשר היה לדעת איפה אחת נגמרת והשנייה מתחילה, נוצר המושג הכולל 'נחלאות'.

"במקור, 'שכונה' בנחלאות יכולה להיות רחוב אחד או אפילו שלושה בניינים. היום אנחנו, כמי שלא גרים שם, עושים לעצמנו חיים קלים וקוראים לכולן 'נחלאות'. אבל בעבור מי שמכיר את ההיסטוריה, כל פינה כזו היא עולם ומלואו, כמו בית הכנסת של רבי יצחק משיראז, שמוכיח שגם ארון שמושלך לים סופו להגיע לירושלים".

אבותינו מהלכים בינינו

התחנה השנייה במסע שלנו לוקחת אותנו אל מחוץ לחומות, אל המקום שבו ההיסטוריה והגאוגרפיה נפגשות בשביל אחד שסלול בגעגועים. הפעם אנחנו מארחים את ד"ר יוסף שפייזר, מורה דרך בכיר וחבר לשעבר במועצת העיר ירושלים, שמציע לנו לא רק נקודה במפה, אלא גם חוויה רוחנית ופיזית שמשחזרת את הרגעים האחרונים של המסע המרגש ביותר בעולם העתיק: העלייה לרגל. "יש כאן שחזור של חוויה חזקה מאין כמותה", מדגיש ד"ר שפייזר, "זהו מסלול שמשחזר את החלק האחרון של דרך עולי הרגל בימי הבית השני. אף שיש קבוצות וחוקרים שעוסקים בזה, המסלול הזה עדיין לא די מוכר לציבור הרחב, וזו הזדמנות פז להיחשף אליו".

המסע מתחיל בנקודה אסטרטגית בהר הצופים. "למה קוראים לו הר הצופים? התשובה פשוטה – כי משם היו צופים אל עבר המקדש", מזכיר שפייזר, "אנחנו מתחילים בנקודה שנקראת 'תצפית יהודאי'. זוהי תצפית במרומי ההר הפונה מזרחה, ומשם ניתן לראות באופן המדויק ביותר את תוואי השיירות של עולי הרגל, כפי שהוא מתואר במשנה במסכת ביכורים. הדרך עברה ממש סמוך למקום שאנו עומדים בו".

כשאנו עומדים בתצפית ומביטים מזרחה לכיוון הרי מואב ויריחו, קל לדמיין את המוני בית ישראל מגיעים מבבל, מסוריה או מהגליל. כולם עלו דרך הנתיב הזה, הגיעו לפסגת ההר, ואז חצו את קו הרכס. "הנקודה הקריטית היא בסמוך לישיבת 'בית אורות'", מתאר שפייזר. "שם, בפעם הראשונה, נגלו פתאום הר הבית והמקדש במלוא תפארתו לעיני העולים. אני מנסה לדמיין את הרגע הזה – אב ובנו שעשו דרך ארוכה וחיכו כל חייהם לרגע שבו המקדש נחשף מול עיניהם. גם היום, המראה מהמקום הזה הוא עוצר נשימה".

מנקודה זו יורד מסלול מסומן אך לא מוכר, ששפייזר ממליץ עליו בחום לכל מי שרוצה לחוש את נוף הקדומים של ירושלים. השביל עובר דרך עמק צורים ועמק יהושפט, מתפתל בתוך חורשות זיתים עתיקות שנותנות תחושה שהזמן עמד מלכת. "אפשר ממש לדמיין את אבותינו פוסעים כאן בינינו", הוא אומר.

בהמשך הדרך, המסלול יורד אל נחל קדרון אל מול שער האריות, דרכו פרצו כוחותינו לשחרור העיר העתיקה, וממשיך ועובר סמוך למצבות הענק המונומנטליות – יד אבשלום וקבר בני חזיר. "אלו מצבות מתקופת הבית השני. במחקר מקובל שהן היו שייכות למשפחות יהודיות אמידות שרצו להיקבר סמוך לדרך המלך, כסוג של יוקרה", מסביר שפייזר, "זה ממחיש לנו ריאליה שמוזכרת במשנה במסכת שקלים: לקראת הרגלים היו מסמנים את הקברות בסיד לבן, היות שהדרך הייתה חייבת להישאר טהורה. זו הייתה דרך מתוחזקת עם בורות מים ומקוואות טהרה לאורכה, והיה צורך לסמן את הקברים כדי שעולה הרגל, אחרי כל המסע הארוך הזה, לא ייטמא בטעות בטומאת מת רגע לפני שהוא נכנס למקדש".

המסלול ממשיך לאורך נחל קדרון ומגיע עד לשער האשפות של ימינו. מימין לשער נמצא המרכז הארכאולוגי דוידסון, ושם נחשפה תגלית מרעישה: המדרגות הקדומות שעלו מדרום למקדש אל שערי חולדה. "השערים אומנם סתומים היום, אבל אפשר לראות אותם בבירור", אומר שפייזר, "חז"ל מספרים שהיו נכנסים ועולים להר הבית מימין ויוצאים משמאל. אם מישהו היה נכנס משמאל, ידעו שהוא אבל והיו מנחמים אותו. השערים האלה הם עדות חיה לריאליה של חז"ל. הליכה בדרך הזאת היא חוויה אנרגטית בלתי רגילה, חיבור ישיר לתחושות של אז. שנזכה לראות זאת שוב בבניין המקדש".

למה הדרך הזאת מוכרת פחות לציבור המטיילים?

"פשוט מחוסר מודעות, זהו שביל שמתפתח לאחרונה בעקבות מחקרים ויוזמות חדשות. כרגע ישנו מהלך לכלול את החלק הזה ב'שביל ישראל המזרחי' – שנקרא 'שביל קדם'. השביל סומן לאחרונה בסימון שבילים כחול, והגיע הזמן שאנשים יכירו אותו".

שפייזר חושף גם את 'אחורי הקלעים' הפוליטי של האתר. "לאחרונה קוּדם שם הגן הלאומי 'מורדות הר הצופים'. זהו פרויקט שהיה תקוע במשך שנים בגלל מאבקים משפטיים של ארגוני שמאל שנלחמו נגד ההכרזה עליו. המאבק היה קריטי – אלמלא ההכרזה, שכונת עיסאוויה הייתה סוגרת פיזית את תוואי דרך עולי הרגל, והיינו מאבדים את הנכס ההיסטורי הזה. אני חייב לפרגן לממשלה הנוכחית על שהיא העבירה ואישרה את זה. אנשים טובים רבים, ואני אישית, פנינו לשרים בכל ממשלות ישראל שיאשרו את הגן הזה, ועכשיו זה קרה. מגיע להם כל הקרדיט על שהצילו את הדרך הזאת לדורות הבאים".

מלבד הקשר לימי קדם, המסלול מציע גם זווית של גבורה יהודית מודרנית. מהמסלול ניתן לצפות אל שער האריות, אנדרטת סיירת הצנחנים ומוזיאון רוקפלר – כולם אתרי קרבות מפתח של חטיבת הצנחנים במלחמת ששת הימים. "זהו מסלול שמחבר את הגבורה של פעם לגבורה של היום", מדגיש שפייזר, "בין עולי הרגל של בית שני למשחררי ירושלים של המאה העשרים".

כישלון צורב שהביא לניצחון סוחף

"כל הדרכים מובילות לירושלים", שר אברהם פריד. כזאת היא גם התחנה הבאה שלנו: אנדרטת חטיבת אלכסנדרוני בלטרון, שנמצאת לצד הכביש המחבר את כביש 3 עם היישוב נווה שלום, על גבעה נמוכה הצופה על אזור הקרב שבו נלחמה החטיבה במבצע 'בן נון א" במלחמת העצמאות. בעבור מורה הדרך משה חרמץ, הבחירה באתר הזה כחלק מציון יום ירושלים אינה מקרית. היא נובעת מהצורך העמוק לחבר בין שני הצמתים הגורליים ביותר בתולדות המדינה: תש"ח ותשכ"ז. "אני מבקש לעשות חיבור בין 1948 ל־1967, ולאו דווקא בתוך סמטאות העיר העתיקה", מסביר חרמץ, "אנדרטת חטיבת אלכסנדרוני בלטרון הוא אתר שאינו די מוכר לציבור, והוא מספר את סיפורה של הדרמה הגדולה ביותר שהתחוללה בדרך לירושלים. זהו מקום שבו הדברים מתחברים – הדרך לירושלים, הפצעים של 48' והניצחון המזהיר של 67'".

כדי להבין את משמעות המקום, חרמץ לוקח אותנו אל הפצע הפתוח של מלחמת העצמאות. "כשמדברים על לטרון בתש"ח, צריך להבין שלא מדובר בנקודה אחת קטנה. זה היה מתחם חטיבתי שנפרש לאורך כחמישה קילומטרים – ממשטרת לטרון ועד שער הגיא. ארבעה ימים בלבד אחרי הכרזת המדינה נכנס לתא השטח הזה הלגיון הירדני, שנחשב לצבא הערבי המיומן והחזק ביותר באותה עת. כמעט אלף חיילים ירדנים התיישבו במוצבים השולטים על הכביש, והפכו אותו לפקק שחנק את הגישה לבירה".

בעיני דוד בן גוריון, לטרון לא הייתה רק עוד יעד צבאי – היא הייתה המפתח לקיום המדינה. "התפיסה של בן גוריון הייתה חד־משמעית: יש ירושלים ללא מדינה, ואין מדינה ללא ירושלים. הוא הבין שאם הכביש חסום, 100 אלף יהודים בירושלים הנצורה ייאלצו להרים ידיים מחוסר אספקה. לכן המערכה על הדרך לירושלים הייתה האכזרית והגורלית ביותר. שמונה חודשים מתוך 15 חודשי המלחמה, כל תשומת הלב של הפיקוד העליון הופנתה לכביש אחד ברוחב שישה מטרים. יש כביש – יש ירושלים. יש ירושלים – יש מדינה".

בגזרה הזאת התחוללו שלושה קרבות גדולים ומדממים. הקרב הראשון, מבצע בן נון א', התרחש ב־25 במאי 1948. "זה היה יום שלישי, פעמיים כי טוב, אבל בשטח זה היה יום נורא", אומר חרמץ, "תוך שעות ספורות נהרגו 74 לוחמים. במושגים של אז, כשהיישוב מנה 600 אלף איש בלבד, זה היה חלק עצום מהאוכלוסייה. אם נתרגם את זה לימינו, מדובר באובדן של מאות רבות של לוחמים ביום אחד. זה היה מחיר דמים בלתי נתפס".

לאחר הכישלונות בלטרון (כולל מבצע בן נון ב' ומבצע יורם), נפרצה כזכור דרך בורמה המפורסמת, ובהמשך נסלל 'כביש הגבורה' שעקף את לטרון מדרום. "זהו הכביש שבו נסעו כל היהודים שעלו לירושלים עד שנת 1967. אני זוכר את הוריי נוסעים איתי שם כשהייתי ילד קטן. הכביש הזה נסלל כמענה לצורך הנואש בצינור חמצן לבירה, תחת ההבנה שדרך עפר זמנית לא תוכל להחזיק עיר שלמה".

האנדרטה עצמה היא יצירה מלאה בסמליות, פרי יוזמתו של אשר לוי, מי שהיה מ"פ בגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני בתש"ח. "אשר לוי היה המפקד של אריק שרון הצעיר באותו קרב נורא", מספר חרמץ, "המצפון שלו העיק עליו במשך שנים, עד שפנה לאדריכל יהודה יהב והחליט להקים את הגלעד הזה. רק ב־2004, 56 שנים אחרי הקרב, נחנכה האנדרטה בטקס שבו השתתף אריק שרון כראש ממשלה, ושיתף בזיכרונותיו מהרגעים שבהם שכב פצוע בשדה הקרב בלטרון".

חרמץ מדגיש כי כדי להבין את האנדרטה, צריך לדעת מה לחפש. "כל המבנה פונה לכיוון אחד: ירושלים. זה היה היעד וזו המטרה שלשמה נפלו הלוחמים. האדריכל בנה אותה מאבן ירושלמית ושילב בה 'שיניות' שמזכירות את חומת העיר העתיקה. במרכז האנדרטה יש פתח עגול גדול, שנועד לדמות פצע או פגיעת פגז – עדות למחיר הכבד ששולם שם. יהב אפילו בחר גוון אדמדם לאבנים כדי לסמל את הדם שנשפך. מאחורי העיגול הזה בוער לפיד בטקסים, המדמה את הלהבות של שדה הקרב".

הסיפור המרגש יותר שמביא חרמץ הוא סיפורו של מושיק יטבת, שממחיש את סגירת המעגל המופלאה של דור תש"ח. "ב־1948 מושיק היה סמ"פ בקרב לטרון. באחד הרגעים שבהם הכול התמוטט, הוא מצא את עצמו נמלט מהשדה כשקבוצת ערבים דולקת בעקבותיו. הם לא זיהו אותו ושאלו בערבית 'לאן ברחו היהודים?'. הוא התעשת ברגע, הצביע לכיוון ההפוך וצעק 'לשם!', וכך ניצל. 19 שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים, מושיק יטבת כבר היה מפקד חטיבה 4. הוא קיבל פקודה מאלוף הפיקוד לכבוש את לטרון. אותו אדם, שברח משם ב־48' כלוחם צעיר, חזר כמפקד חטיבה ב־67' וסגר את המעגל האישי והלאומי שלו.

"זהו הסיפור של יום ירושלים בעיניי", מסכם חרמץ, "היכולת לראות איך אותם אנשים, באותם מקומות ולמען אותן מטרות, הצליחו להשלים את המשימה. אין הרבה דוגמאות כאלו בהיסטוריה הצבאית בעולם – סגירת מעגל גאוגרפית והיסטורית שכזו, שהתחילה בכישלון צורב ב־48' והסתיימה בניצחון שהביא אותנו סופית אל ירושלים המאוחדת".