דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
תוכן שיווקי

חג מתן תורה – הקבלות שלנו כהורים

הרב אלי טרגין במחשבות מעשיות לחינוך ילדים קטנים למצוות

הרב אלי טרגין. צילום: מעיין אורה
הרב אלי טרגין. צילום: מעיין אורה

הרב אלי טרגין

 

חג השבועות הוא חג מתן תורה. בכל שנה מחדש אנו עומדים מול הר סיני ושואלים את עצמנו איזו קבלה טובה נקבל על עצמנו. בדרך כלל, השיח סביב שבועות עוסק בקבלות אישיות: עוד שיעור תורה, עוד הקפדה במצווה מסוימת, עוד התחזקות רוחנית.

בחג השבועות אני מציע לעצור ולשאול גם שאלה אחרת:

אולי יעניין אתכם

לא רק איזו תורה אנחנו רוצים לקבל על עצמנו, אלא איזו תורה אנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו.

הרי בסופו של דבר, התורה לא אמורה להיעצר אצלנו. החיוב שלנו ביחס לתורה הוא ללמד תורה, להעביר את המסורת מדור לדור. על כן, חג השבועות איננו רק חג קבלת התורה האישית, אלא גם חג מסירת התורה לילדינו.

דווקא משום כך, שבועות הוא זמן מתאים במיוחד לקבלות הוריות. לא קבלות של "אני אתחזק", אלא קבלות של "כך ניראה כהורים", "כך נבנה את הבית", "כך ילדינו יפגשו את עולם התורה והמצוות". אולי יותר מכל דבר אחר, האחריות הגדולה ביותר שהקב"ה נתן לנו היא לא רק לקיים מצוות בעצמנו, אלא לעצב את היחס של ילדינו אל המצוות.

אני נרגש לשתף כאן לראשונה חלקים נבחרים מתוך השער הראשון של ספרי "ותן בליבם"– יסודות הלכתיים וחינוכיים בחינוך ילדים למצוות- שאני מקווה שיסייעו, ולו במעט, למשימה החשובה של חינוך ילדינו למצוות:ראש הטופס

מהו "חינוך"?

הגדרת תפקיד ויעדי ביצוע

בכל מקום עבודה יש בעלי תפקידים שונים. לכל בעל תפקיד יש הגדרת תפקיד מדויקת, עם משימות ברורות ויעדי ביצוע, שמהם מייצרים תוכנית עבודה. אם נאמר שאחד מהתפקידים המרכזיים של הורה הוא להיות מחנך, להיות אחראי על חינוך ילדיו, יש לשאול תחילה מהו חינוך, בכדי להבין את היעדים ומתוך כך את המשימות המתבקשות מכל הורה. אם המשימה שלי כהורה היא שהילד שלי יהיה "מחונך", יש לברר – מהי התוצאה הרצויה? איך מגדירים בכלל ילד "מחונך"?

איך מגיבים כשנשברת כוס?

ילד קטן בן ארבע מתנדנד לו על נדנדה בגן השעשועים השכונתי, ולפתע פתאום תזוזה לא נכונה גורמת לו ליפול על האדמה. הוא מקבל מכה קטנה אך לא כואבת מדי. כיצד הילד יגיב? האם הוא יתחיל לצעוק ולבכות, או שינקה את עצמו וישוב להתנדנד כאילו שום דבר לא קרה? התשובה תלויה באופן שבו ההורים שלו הגיבו בפעמים הקודמות שהוא נפל. אם ההורה זעק ונבהל, הילד למד שכך מגיבים לסיטואציה כזו; לעומת זאת, אם ההורה אמר "לא נורא, חמודי", נתן לי חיבוק חם וסייע לו לשוב לנדנדה, כנראה שגם הוא יגיב באופן דומה. חינוך הוא תיווך המציאות לילד. ילד מגיע לעולם בבחינת דף חלק, וההורה מלמד אותו דרך התנהגותו האישית מהן התגובות הנורמטיביות לכל מקרה. במילים אחרות, ההורה מרכיב ומייצר את האינסטינקט אצל הילד כלפי מה שמתרחש בעולם… ההורים, בהתנהגויות קטנות אלו, מחנכים את הילדים כיצד מגיבים לאירוע לא צפוי או למשבר – בלחץ ובבהלה או בסבלנות והבנה. אך בניגוד להדרכה פרונטלית שאדם מבוגר שומע ומחליט האם וכמה לקבל ממנה, כאן מדובר בצריבת התנהגות עמוקה אצל הילד (בעל כורחו), מעין יצירת אינסטינקט מובנה, דנ"א התנהגותי.

חינוך בתורה

… הפעם הראשונה שבה מופיע השורש חנ"ך בתורה בנוגע לחינוך ילדים או אנשים, היא כאשר אברהם לוקח את "חניכיו" למאמץ מלחמתי לשחרר את לוט שנשבה (בראשית יד, יד):

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן.

מיהם אותם 'חניכים'? רש"י מסביר (שם, ד"ה וירק את חניכיו):

חניכו כתיב זה אליעזר שחנכו למצות והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה וכן" חנוך לנוער" (משלי כב), "חנוכת המזבח" (תהילים ל), חנוכת הבית…

רש"י, אם כן מביא דוגמאות נוספות שבהן מופיע השורש חנ"ך. חינוך הוא לא רק כלפי אנשים, אלא שייך גם כלפי חפצים, כגון חנוכת בית וחנוכת מזבח. כיצד ניתן להסביר את השורש חנ"ך כך שיתאים גם לילדים וגם לחפצים? מסביר רש"י שחינוך הוא "התחלת כניסת" האדם או הכלי למעמדו וייעודו. חנוכת המזבח היא הפעם הראשונה שבה מתחילים להביא קרבן על המזבח, וחנוכת הבית היא הכניסה הראשונה הבית. לאור זאת, חינוך ילדים לעניין מסוים הוא המפגש הראשון שלהם עימו.

הדברים מתאימים למה שכתבנו. המפגש הראשון עם מציאות מסוימת צורב תודעה, ובונה את היחס האינסטינקטיבי של הילד כלפי אותה מציאות.

חינוך טוב הוא יצירת היחס הנפשי הנכון והמדויק של הילד למציאות מסוימת (כגון תגובה לנפילה, משבר וכדומה), וחינוך לא טוב הוא יצירת יחס פגום או לא מדויק למציאות זו.

הסבר החינוך כיצירת התשתית ההתנהגותית, המשקפיים שדרכם יתבונן הילד על המציאות, מפורש בפסוק המפורסם במשלי (כב, ו):

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.

הפסוק מתאר את החינוך כיצירת הבסיס להמשך – "גם כי יזקין לא יסור ממנה".

האלשיך הקדוש (שם) מדייק דבר נפלא בפסוק, שמתחבר בצורה יפה להסברנו:

אמר אל תחנוך את הנער, אחר שיושרש בדרך נערות ועקשות, רק עודנו על פי דרכו טרם יכנס ויחזיק בתוכיות דרכו, אך בהיות על פי דרכו יושרש בחנוכך, עד גדר שגם כי יזקין לא יסור ממנה.

האלשיך מתייחס לביטוי "על פי דרכו". ההבנה הקלאסית היא שהחינוך צריך להיות בהתאם לנטייה של כל ילד וילדה, אך האלשיך מסביר אחרת: הכוונה של הביטוי "על פי" היא "בתחילת" או "לפני", כמו עמידה על פי הבאר או על פי התהום. חינוך הוא עיצוב ההתנהגות בשלב המקדמי, בשלב שטרם השתרשה דרכו של האדם. חינוך הוא השרשת ההתנהלות הרצויה. ממילא הפסוק מובן: לאחר שעובדים על שורשים מדויקים ונכונים, העץ ימשיך לצמוח בכיוונים הרצויים גם בהמשך – "גם כי יזקין לא יסור ממנה".

כיצד מחנכים? יצירת מנהג והרגל

לאחר שהסקנו שעניינו של החינוך הוא השרשת התנהגות וצריבת תודעה בסיסית, נשאלת השאלה: כיצד מחנכים? באילו אופנים ניתן לחנך ילד?

מרן הרב קוק זצ"ל, בעין איה (שבת ב, ח), מסביר את המושג חינוך כמו שביארנו, ואז מוסיף משפט חשוב:

אמנם כל הרגל טוב מועיל ופועל עליו להכשירו ליותר לדרכים טובים ונמצא שהחינוך הוא כח פועל על יתר הזמנים…

הרב קוק משתמש במושג המוכר "הרגל", ודרכו מסייע לנו להבין את המשמעות המכרעת של יצירת הנהגות והרגלים. צריבת התודעה נעשית על ידי יצירת המנהג וההרגל אצל הילד…

ההורה הוא המחנך העיקרי

להורים אין תחליף. גם אם ההורים משלמים הרבה כסף לבית הספר, וגם אם יש לילד שלהם מחנך כיתה תותח שאפילו משפיע עליו, עדיין המחנכים המרכזיים בחייו של הילד הם ההורים. המחנך מדבר "על" החיים, ואילו הילדים רואים את ההורים בחיים עצמם. הם רואים כיצד הם מתייחסים לתפילה, תורה, חסד וכדומה. גם בלי לומר מילה, הם מעצבים את תפיסת העולם של ילדיהם. הם מחנכים בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא, אם ירצו ואם לא ירצו. מנהגים והרגלים של ההורים הם המטביעים את חותמם בנפש הילד יותר מכל ידע ומיומנות שירכוש במסגרת בית הספר. על כן ההורים הם התשתית החשובה ביותר בגידול הילד.

הבנה זו מעוגנת היטב גם בעולם המחקר. באלול תש"ף (ספטמבר 2020) יצא מאמר מקיף של דרור יהב, הסוקר את כל המחקרים המרכזיים שנעשו בשנים שלפני כן סביב תופעת החילון אצל ילדים דתיים. מסקנתו החד משמעית של הכותב היא שההורה הוא הגורם המשפיע ביותר על זהותו הדתית של הילד:

הנתון הבולט ביותר שעלה מן המחקר הוא ההשפעה של הבית על מידת שמירת המצוות. מידת ההקפדה הממוצעת בבית ההורים הסבירה במידה רבה את ההתרחקות מן הדת: ככל שרמת ההקפדה היתה גבוהה יותר, מידת ההתרחקות הממוצעת מן הדת היתה נמוכה יותר, ולהיפך: ככל שההקפדה על שמירת מצוות היתה נמוכה יותר, כך עלו שיעורי ההתרחקות הממוצעת מן הדת… לא משנה מהי הרמה הנתפסת של ההקפדה בקיום המצוות בכיתה ובשכונה, ההתרחקות מן הדת מושפעת, לפחות בגילאים אלה, רק מהאופן שבו הצעירים תופשים את הנעשה בבית הוריהם! ממצא זה מחזק את כוחו של הבית ביחס לסוכני החיברות האחרים שפוגשים הצעירים…

לא במילים

כיצד מחנכים? באיזו דרך? בבית ספר המורה משתמש בכוח הדיבור, כי הוא צריך להעביר ידע או ללמד מיומנויות חשיבה. כיצד מחנך הורה? במעשים, במעשים ובמעשים. אין הכוונה ללימוד כיצד לעשות טכנית את המעשה החיצוני, אלא לשדר שעובר דרך התנהגות ההורים ונקלט אצל הילד. כיצד, לדוגמא, אמורים להגיב כשאדם נזקק דופק בדלת? האם בחיוך גדול ובניסיון לסייע ככל הניתן, או שמא בניסיון להתחמק ולהיות בשקט, שלא ישמע שאנחנו בבית? דוגמא נוספת: מה מקומו של טלפון נייד בחיינו, ועד כמה הוא חשוב לנו? אם עיני ההורים נעוצות תדיר במסך, זה השדר שמחלחל אל הילד.

כפי שראינו למעלה במחקרו של דרור יהב:

הדבר מעניין כי הנתון אינו מודד את מידת ההקפדה של ההורים על מצוות בפועל, אלא את הערך שמעניקים ההורים לחיים הדתיים לפי תפישת ילדיהם…

הנקודה אינה מה ההורה עושה, אלא מה ההורה משדר, ממה אכפת לו. מה שיקר ובעל ערך בעיני ההורה בדרך כלל יהיה כך גם אצל הילדים…

כהורים אנחנו מטביעים בנפש ילדינו כל כך הרבה הרגלים ומנהגים. ההורה קובע בהרבה מובנים את ברירת המחדל ההתנהגותית של הילד.. פרק זה עלול להפחיד במעט את ההורה – האם בכל תזוזה, בכל עיטוש, בכל מבט על הנייד, אני מחנך את ילדיי? אבל כך היא המציאות. ברצונו או בעל כורחו של ההורה הוא בונה את נורמת ההתנהגות של ילדיו. אמנם לילדים יש בחירה חופשית, כפי שנכתוב, ולכן להורה לא צריכים להיות ייסורי מצפון על בחירת ילדיו, אך הוא בוודאי מחויב לעשות השתדלות ככל העולה בידיו.

חינוך למצוות

הנקודה היסודית ביותר שעלינו להציב, כדי לחנך את ילדינו באופן נכון ובריא, היא שילד לפני גיל מצוות אינו חייב במצוות כלל (משנה אבות ה, כא).

הבנה חשובה זו יכולה להוריד לחץ רב מההורים, וממילא להסיר הרבה מהלחץ שמפעילים ההורים כלפי ילדיהם….

התפיסה הרווחת: חינוך למצוות הוא חובה מדרבנן

הגישה הרווחת היא שחובת חינוך ילדים למצוות חלה מדרבנן.  כך לדוגמא מפורש בגמרא בחגיגה (ד:): "קטן שהגיע לחינוך דרבנן היא". נראה שזו הגישה הרווחת בספרי האחרונים… ומביאים את הפסוק של "חנוך לנער על פי דרכו" כמקור לחובת החינוך…

נעלה בדברים הבאים גישה פחות מוכרת ביחס לחובת חינוך למצוות. נראה שגישה זו מקורה בגמרא מפורשת, ומקובלת על חלק נכבד מגדולי האחרונים.

מצוות חינוך מהתורה

הקב"ה מסביר שלעומת סדום ועמורה שהוא פועל להשמיד, הוא בוחר לטפח את אברהם אבינו, כמי שנבחר להוביל את עם ישראל ואת העולם בכלל. זאת, מפני שאברהם חינך את ילדיו לשמור את דרך ה':

וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.

(בראשית יח, יח-יט)

המשך חכמה (שם) מבאר שמפסוק זה לומדים את מצוות חינוך ילדים מהתורה:

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'…. ומקור מצות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שצוה את בניו בקטנם על המצוות. קרא ד"חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו) שהביא הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות [ושם לענין איסורים] הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם. וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב…

 

ממקור זה ניתן ללמוד כמה דברים לגבי אופי מצוות חינוך ילדים:

  • תוקף המצווה – מדובר במצווה מהתורה.

ב. אופי המצווה – אברהם אינו מצווה את בניו לקיים מצוות מסוימות, אלא מכווין אותם באופן כללי: "ושמרו דרך ה'".

בלשונו של הרב אשר וייס (מנחת אשר בראשית סימן כא, ביסוד מצוות חינוך), שגם הוא ראה בפסוק זה את המקור למצוות חינוך:

הרי שאברהם אבינו ע"ה זכה לאהבת וקרבת הקב"ה מפני שציוה בנו אחריו, ואם כן רצונו יתברך שכל אחד מישראל יחנך בניו לאהבה ויראה.

אם כן, המצווה מהתורה היא שההורים יכניסו את הילדים לאווירה המתאימה של אהבה ויראת ה', "דרך ה'". הנושא כאן אינו פרטי ההלכות אלא הרוח, תחושת ההשתייכות.

השאלה היא האם הילד גדול לתוך בית שבו שהקב"ה הוא מושג נוכח, האם אהבת ה' ויראת ה' מורגשות בין כותלי הבית. ברור שאורח החיים בנוי מהתנהגויות מפורטות יותר: אווירת השבת בבית, למשל, היא תולדה של פעולות רבות שנעשות בידי ההורים ביום שישי ובמהלך השבת, אך מה שמעניין אותנו בשלב הזה הוא האם הילד מצפה לשבת ונהנה במהלך השבת??

המטרה המרכזית בחינוך ילדים למצוות בגיל הזה היא לגעת בלבבו של הילד, לייצר רגשות חיוביים ביחס למצוות. כלומר היסוד החשוב ביותר בחינוך בגיל הזה, הוא להתמקד בלב הילד.

הבנה זו מתאימה מאוד להבנתנו, שחינוך הוא הטמעת מנגנון התנהגותי מובנה אצל הילד. צריבת תודעה זו נעשית פחות באמצעות פעולות טכניות, ובעיקר כתוצאה של קליטת הילד את אורח החיים של ההורים, את האווירה השורה בבית בנוגע למצוות ומעשים טובים…

בין לב לידיים

ההבחנה היסודית ביותר בין שלבי החינוך היא בשאלה אם הוא מנסה לגעת בלב הילד ורגשותיו, או לתרגל את ידיו כיצד לבצע את מעשה המצווה. בקומה הראשונה (מהתורה) ההורה מצווה לייצר אווירה חיובית שתחדור ללבבו של הילד ותחבר אותו רגשית למצווה, ואילו בקומה השנייה (מדרבנן) ההורים צריכים להרגיל את הילד לביצוע המצווה בידיו, בצורה פרקטית… ברובד של התורה, מצוות חינוך היא כללית ומשאירה שיקול דעת כמעט אינסופי להורה באופן החינוך של ילדיו. מטרתה של תקנת חכמים היא הכנה פרקטית לקיום המצוות, ולכך קבעו גדרים אובייקטיבים ברורים ומוחלטים. אולם המטרה ברובד התורה היא שמירת "דרך ה'", יצירת אווירה של קדושה וחיבור למצווה, והדרך לשם תלויה לגמרי בהחלטת ההורה ובהכרתו הסובייקטיבית את הילד…

סיכום שער א' – היסוד החיובי של החינוך למצוות

  • חיוב (מהתורה) לגעת בלבבו של הילד, ולייצר אווירה של להט וקדושה ביחס לכל מצווה. חיוב זה מתחיל בגיל שנתיים-שלוש, וסובייקטיבי לגמרי.
  • החובה (מדרבנן) שהילד יתרגל לקיים את המצווה במלואה בצורה פרקטית (קיום אובייקטיבי ושווה לכולם) עוד לפני גיל מצוות. הגיל שבו ההורה מחויב לחנך את הילד לקיום מלא של המצווה משתנה ממצווה למצווה ומילד ולילד, בממוצע מדובר בסביבות גיל 7-6.

 

זו הייתה נגיעה קטנה מתוך השער הראשון של הספר "ותן בליבם".

לספר ארבעה שערים. בשני השערים הראשונים הספר צולל לעקרונות החינוך למצוות של ילדים קטנים, שטרם הגיעו לגיל מצוות. להורה תוצע מפה של עקרונות חינוכיים, יסודות חשובים ותשתיתיים, שאנו מציעים שישמשו עבור כל הורה כמשקפיים שדרכם הוא מתבונן ופועל.

השער הראשון עוסק בצד החיובי – מהו חינוך? כיצד מחנכים? מה תפקידנו כהורים בחינוך ילדינו למצוות? אילו פעולות חיוביות עלינו לבצע כדי לחבר את ילדינו לעולם של תורה ומצוות?

השער השני עוסק בגבולות שעלינו להציב לילדינו בהקשר הרוחני.

בשער השלישי מורידים את העקרונות שנבנו בשערים הראשונים לדוגמאות מעשיות ומוחשיות במספר תחומים: שבת, תפילה, בין אדם לחברו ומידות (צדקה וגמילות חסדים, גניבה, לשון הרע) ועוד. בכל אחד מהתחומים הללו ישנן המלצות לפעולות ממשיות, לאור היסודות החינוכיים שבנינו.

בשער הרביעי ישנם דגשים נוספים בהקשר של חינוך ילדים למצוות, הנוגעים בכמה תחומים: אווירה בבית, דוגמה אישית, השפעה חברתית (בחירת מוסד לימודים, תנועת נוער ומקום מגורים), לימוד תורה – מה ללמד וכיצד, התאמת החינוך לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, וכן דגשים משמעותיים בנוגע לחשיפה למסכים ולמכשירים ניידים.

הלוואי שאנו, כהורים, נשקיע את הזמן הראוי ללימוד מעמיק ולמחשבה מעשית בנוגע לחינוך ילדינו בכלל, ולחינוך ילדינו למצוות בפרט!

 

 

מה לקרוא עכשיו