הרשות הפלשתינית קובעת עובדות בשטח לקראת פלישה לישראל

לצפייה בכתבה המצולמת משטח האש >> https://be7.co.il/23120

כשחושבים על המושג 'שטח אש', העין מדמיינת מתחם אימונים צבאי סגור, נגמ"שים מתמרנים ודיונות שוממות. ובכן, כשמדובר ביהודה ושומרון – המציאות הפוכה לחלוטין. יצאנו לסיור מיוחד בשטח אש 203 שבמערב השומרון, יחד עם מנש שמואלי, רכז השטח של תנועת 'רגבים'. שמואלי מכיר כאן כל שביל עפר כמו את כף ידו, והוא מוביל אותנו אל לב תמונת המצב העגומה: עשרות מבנים בלתי חוקיים ואתרי שרפת פסולת פיראטיים שמחניקים ומזהמים את האוויר של גוש דן וכל שפלת החוף.

במהלך הסיור אנו נחשפים לראשונה לנתוני מחקר חדש של 'רגבים', הבוחן את מצב שטחי האש של צה"ל ביהודה ושומרון. המספרים כמעט בלתי נתפסים: בשטחי האש בלבד בנויים כיום יותר מ־5,000 מבנים בלתי חוקיים. מול האנרכיה הזאת, מערכת האכיפה והמינהל האזרחי נראים משותקים – אפילו צווים בסיסיים להפסקת עבודה כמעט שאינם מחולקים כאן.

"כדי להבין מה קורה כאן, צריך לסכם את התמונה הגדולה במילה אחת: תוכנית פיאד", מסביר שמואלי כשאנו משקיפים על המרחב. הוא מתייחס לתוכנית האסטרטגית שרקמה הרשות הפלשתינית בשנים 2009-2008, שמטרתה לקבוע עובדות בשטח ולהקים מדינה פלשתינית בלב מדינת ישראל. "בשביל להקים מדינה אתה חייב קרקע, ואתה חייב לתפוס שטחים. זה בדיוק מה שקורה מול העיניים שלנו".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד "לרכס עלי טאהר יש לא רק משמעות תפקודית, אלא גם סמלית"

עוד מאת יוסף ארנפלד "מי שלא פועל נגד עלילת דם, דומה לצבא שלא מגיב לירי"

הכביש שבו אנו נוסעים מחבר בין הכפרים זאוויה ודיר בלוט. מרכזי הכפרים הללו מוגדרים כשטחיB , אך השטח העצום שביניהם הוא שטח C בשליטה ישראלית מלאה. המטרה הפלשתינית ברורה: ליצור רצף טריטוריאלי שיבלע את שטחי C. השתלטות הזאת אינה מקרית, אלא עובדת כמו מכונה משומנת לפי שלבים קבועים: תחילה פורצים העבריינים ציר בשטח ותופסים קו ראשוני, לאחר מכן הם מבצעים חיבור פיראטי של תשתית מים. בשלב הבא מחברים את המקום לתשתית חשמל, ורק אז, כשהשטח כבר מרושת ומבוסס, מתחילים בחלוקת מגרשים, הבאת חומרי בניין ובנייה מסיבית של בתים. "את התשתיות האלה הם גונבים ממדינת ישראל בעקיפין", מסביר שמואלי, "בסופו של דבר, יש כאן חיבור לרשתות הארציות של המים והחשמל".

שמואלי עוצר את הרכב ליד ערמת זבל ענקית ומצחינה בצד הדרך. זהו אינו אתר פסולת רשמי אלא פיראטי לחלוטין, אחד מני רבים. הוא מחטט מעט בערמת האשפה ומציג קבלות ומסמכים. "הנה, תראו מאיפה זה הגיע: ראש העין. השטח הזה הפך לחצר האחורית של מדינת ישראל הקטנה". מסתבר שהמשוואה פשוטה וכלכלית: הטמנת פסולת כחוק בתוך הקו הירוק עולה כסף רב. קבלנים ועברייני איכות סביבה שרוצים לחסוך בעלויות, פשוט מעמיסים משאיות, חוצים את קו התפר או את המחסומים, ושופכים את הפסולת בשטח ההפקר של השומרון.

"אנחנו רואים את זה בכל מקום, במיוחד במקומות שצמודים לקו התפר ולמחסומים, איפה שקל ונוח למשאיות להגיע", מתאר שמואלי, "במחסום מזמוריה, מאחורי הר חומה, יוצאות מדי יום מאות משאיות עם פסולת ממזרח ירושלים. הן נוסעות לכיוון 'השמורה ההסכמית' במזרח גוש עציון – שמורת טבע לכל דבר – ופשוט שופכות שם הכול. כאן בדרך לשטח האש זה מתחיל בערמה קטנה, ותוך זמן קצר הופך לאתר פסולת מפלצתי שמבעיר את האוויר".

ההפקרות הסביבתית אינה עוצרת באשפה ביתית או תעשייתית. המרחב כולו מלא במחצבות פיראטיות ובאלפי מגרטות רכב בלתי חוקיות. "אין היום שום פתרון או אכיפה לרכבים שיורדים מהכביש או לרכבים גנובים", הוא מסביר, "הכול מתנקז לשטח C, כי הרשות הפלשתינית מעודדת, תומכת ומכוונת את האוכלוסייה הערבית לתפוס בדיוק את השטחים האלה כדי לייצר אחיזה".

אנחנו ממשיכים בנסיעה על הכביש שסללה הרשות הפלשתינית. זהו כביש שרק כלי רכב ערביים נוסעים בו, ובמשך שנים רבות אף גורם ישראלי לא העז להסתובב כאן. "שנים של התעלמות והתייחסות ליהודה ושומרון כאילו זה לא השטח שלנו, יצרו את המציאות הזאת", מחדד שמואלי, "שלא נדבר על פקחים או אנשי המינהל האזרחי. כיום, כדי שצה"ל בכלל ירצה או יוכל להגיע לכאן, הוא כבר צריך ארמדה שלמה של כוחות ואבטחה. המקום שאמור להיות מטווח האימונים של הצבא, הפך לשטח בנוי ועוין".

אנחנו יורדים מעט לכיוון נחל רפאת. הזיהום כאן מכה בחושים מיד. זרם הביוב המצחין שמזהם את הנחל מחלחל ישירות אל מי התהום – אותו משאב אסטרטגי חיוני שכולנו תלויים בו. ההפקרות הסביבתית הזאת אינה ייחודית רק לכאן; באזורים תעשייתיים אחרים, כמו בוואדי חרמייה שליד עטרת, המצב מזעזע לא פחות והעוברים ושבים שם נאלצים לסתום את האף. כשיש הפקרות מוחלטת, כל אחד מזרים לנחלים מה שהוא רוצה, משמנים ודלקים ועד שפכים ביתיים.

אבל האסון הסביבתי לא נעצר בתוך המים. שמואלי מצביע על ערמות של שקיות ייחודיות המפוזרות בשטח. "אתם רואים את השקיות האלה? עוד מעט תבינו מאיפה הן מגיעות, אנחנו נפגוש עוד הרבה כאלה לאורך הדרך", הוא מסביר, "מדובר בפסולת של מפעל ספות פיראטי שפועל ממש כאן, עמוק בתוך שטח האש. במהלך היום הם אוגרים כאן את כל הזבל והשאריות של המפעל, ובערבים הם פשוט מפזרים אותם בכל רחבי השטח ומעלים הכול באש. מי שנחנק מהעשן ומהרעלים של השרפות האלה, הם כל תושבי מרכז הארץ".

מאוחר יותר, לקראת סוף הסיור, החלטנו לערוך ביקור פתע במפעל הספות הפיראטי. מוסא, הבעלים של המפעל שמתגורר בכפר דיר בלוט, הופתע כהוגן ויצא לקראתנו בחיל ורעדה. הוא עצמו רכש את רזי המקצוע, כמו גם את השפה העברית, כשעבד במשך שנים רבות במפעל רהיטים ישראלי בראשון לציון. לדבריו, הוא מספק סחורה לכל רחבי מדינת ישראל במחירים זולים בהרבה ממחיר השוק. הסיבה לא ממש מפתיעה: מחיר השכירות לכל שטח המפעל העצום הוא בסך הכול 3,000 שקל לחודש, חשבון המים והחשמל מסתכם בכ־500 שקל, וארנונה, מס הכנסה או מע"מ אינם עולים כלל במניין. לא פלא שיש ביקוש רב לסחורה שהוא מייצר, רק שאת המחירים, הזיהום ושאר תופעות הלוואי, משלמים כולנו.

אין תחליף לנוכחות בשטח

שטחי האש ביהודה ושומרון, שהוגדרו וסומנו על ידי צה"ל בשנות ה־70 וה־80, משתרעים כיום על פני כמיליון דונם, רובם במזרח יהודה ושומרון ובבקעת הירדן. בשטחים המזרחיים, כמו שטח אש 900 או באזורי בא"ח כפיר ומשכיות, הצבא עוד מתאמן באופן סדיר, כולל אימונים של חיל האוויר. אולם בשטח אש 203 שבמערב השומרון, הסיפור שונה לחלוטין. חטיבות סדירות כמעט שאינן דורכות כאן, והאימונים המעטים שמתקיימים מוגבלים בעיקר לפעילויות ייעודיות של יחידות מיוחדות כמו סיירת מטכ"ל או שלדג. כשהצבא לא נמצא בשטח באופן קבוע, הרשות הפלשתינית מזהה את הוואקום ודוחפת בכל הכוח קדימה כדי לייצר אחיזה ערבית חזקה.

מול האחיזה הפלשתינית מתבלטת בבדידותה חווה ישראלית קטנה שהוקמה במרחב לפני כשמונה חודשים על ידי אלחנן לרנר. החווה נושאת את השם 'שיר לדוד', על שם דוד ליבי הי"ד, והיא הוקמה בניסיון של אנשי החווה לבלום בגופם את ההשתלטות על הקרקעות. מלבד היעדר הנוכחות הצבאית, גם מערכת האכיפה האזרחית משותקת. מפקחי המינהל האזרחי אינם ממהרים להגיע למקומות האלה, וכשהשטח רחוק מהעין – הוא רחוק מהלב. המינהל האזרחי אומנם מבצע לעיתים מיפוי מסוים באמצעות רחפנים, אך פקחיו כמעט שאינם מסתובבים פיזית בשטח, והמיפוי המרוחק הזה כמעט לעולם אינו מתורגם לאכיפה ממשית או להריסת המבנים הבלתי חוקיים.

האם משהו בכל זאת השתנה בשנתיים האחרונות? תהיתי באוזני מנש. "מדובר בקרב בלימה עיקש", משיב שמואלי ומצביע על כמה גורמים שהצליחו לחולל שינוי מסוים במציאות בשטח. הגורם המרכזי והמהותי ביותר הוא מהפכת החוות החקלאיות. "לנוכחות הפיזית בשטח אין תחליף. עד לפריצת החוות, רוב התושבים ביהודה ושומרון התכנסו בתוך גדרות היישובים שלהם. אנשים נסעו מהבית לעבודה ובחזרה, ואף אחד לא באמת ידע מה קורה מעבר לגדר. החוות משנות את המשוואה, מפני שהן פועלות לתפיסת מרחב הגדולה פי כמה וכמה משטחו של יישוב רגיל".

לצד החוות, חלה עלייה של ממש במודעות הציבורית: אנשים מסתובבים הרבה יותר בשטח, ואליהם מצטרפים המוני אנשי המילואים שנמצאים ביהודה ושומרון ומחוברים כיום לעניין בצורה הדוקה. גורם נוסף לבלימה נעוץ בהשלכות הכלכליות של המלחמה, שהשפיעו לרעה על תקציבי הרשות הפלשתינית וצמצמו את המשאבים הפנויים שהיו לה להשקעה בהשתלטות. עם זאת, הדרך לניצחון עוד ארוכה מאוד. המספרים הכוללים ביהודה ושומרון קשים לעיכול: כיום עומד האומדן על כ־102 אלף מבנים בלתי חוקיים בכל רחבי יהודה ושומרון.

במהלך הסיור אנחנו נכנסים לתוך שכונה חדשה לחלוטין שהקים הכפר דיר בלוט בתוך שטח האש, על אדמות מדינה. אין מדובר בשכונת מצוקה, אלא דווקא בווילות פאר מפלצתיות המשקיפות על כל קו הרקיע של מרכז הארץ. תנופת הפיתוח כאן מדהימה ומדאיגה: חלק ניכר מהתשתיות והמבנים הוקמו ממש במהלך המלחמה האחרונה. עמודי החשמל חדשים לגמרי, הבתים מודרניים, והכביש תחת גלגלינו נסלל רק בחודשים האחרונים, במקום שבו עבר שביל כורכר רק לפני זמן קצר. "הקמת השכונה נועדה ליצור רצף טריטוריאלי ערבי, לחסום את מרכז הארץ ולשלוט על קו התפר. עוד מעט נראה כמה אנחנו קרובים לראש העין – מדובר במרחק יריקה, טווח שבו בכל כלי נשק פשוט יש משום איום ישיר על חלונות הבתים בעיר", מתריע שמואלי.

"כשאדם משקיע מיליוני שקלים בווילת פאר בלב שטח אש צבאי, הוא עושה זאת מתוך ידיעה ברורה וביטחון מוחלט שאף גורם לא יבוא ויהרוס לו את הבית", הוא אומר, "התושבים והקבלנים כאן מכירים את המפות היטב: הם יודעים בדיוק איפה עובר שטח C, היכן מוגדר שטח אש ואיפה נמצאות אדמות המדינה. הסיבה לאי מימוש צווי ההריסה היא פשוטה, ומבוססת על שימוש ציני במערכת המשפט הישראלית. ברגע שפקחי המינהל האזרחי מניחים צו הריסה על מבנה בלתי חוקי, בעלי המבנה פונים באופן מיידי לבג"ץ באמצעות ארגוני שמאל או עורכי דין פרטיים. יחד עם העתירה מוצא באופן אוטומטי צו ביניים המקפיא את המצב בשטח, ומכאן מתחילה סחבת משפטית שנמשכת שנים ארוכות, שבמהלכן המבנים נשארים על כנם ואף מתרחבים".

הערבים בונים, ליהודים הורסים

נתוני המחקר החדש של 'רגבים' שמציג שמואלי, מעלים כי בכלל שטחי האש ביהודה ושומרון ישנם כיום כ־5,700 מבנים בלתי חוקיים. "אנחנו נמצאים עכשיו בגזרה של שטח אש 203", הוא מפרט, "אבל התופעה הזאת קיימת גם במרחב הדרומי יותר, באזור שבין הכפרים רנתיס ושוקבה, שגם שם רואים פריצות צירים, וילות חדשות וחיבור של כפרים על מרחב התפר. אותה תמונה משתקפת גם צפונית אלינו, לאורך כביש 5 ועד לפאתי אורנית. עם זאת, מוקדי הבנייה המסיביים ביותר נמצאים בדרום הר חברון, בשטחי אש 917 ו־918. באזורים האלו, אף שבית המשפט העליון הנחה כבר לפני שנים להרוס את המבנים הבלתי חוקיים, המערכת מתמהמהת ומסרבת להוציא לפועל את הפסיקה – בדיוק כמו במקרה של חאן אל־אחמר – בשל לחצים בין־לאומיים ואחרים שמונעים את ההריסות באורח קבע".

כדי להבין את גודל האבסורד, שמואלי מחזיר אותנו לחלוקת הקרקעות של הסכמי אוסלו. המטרה המקורית ביצירת שטחי C – המשתרעים על פני כארבעה מיליון דונם (לעומת כשני מיליון דונם של שטחי A ו־B) – הייתה ליצור מסדרונות בשליטה ישראלית, שימנעו רצף טריטוריאלי ערבי. המפה שמציג שמואלי ממחישה זאת היטב: השטחים המקווקווים הם שטחי A ו־B, הכתמים השחורים הכהים מייצגים את השטחים הבנויים בתוכם, ואילו הצבע הלבן מסמן את שטחי C, שמרביתם נמצאים במזרח השומרון ובבקעת הירדן.

"המפה הזאת מפריכה לחלוטין את הטענה הפלשתינית הקבועה, כאילו אין להם מקום לבנות בתוך שטחי A ו־B ולכן הם 'נאלצים' לפלוש לשטחי C", הוא מסביר, "עשינו מיפוי מדויק כדי לבדוק את הטיעון הזה, והנתונים מוכיחים אחרת. בשטחי A ו־B הרשות הפלשתינית קובעת את החוקים – יש להם שם שליטה אזרחית מלאה והם יכולים לבנות כמעט כל מה שהם רוצים ואיפה שהם רוצים. המיפוי שלנו בכלל לא מתמקד בבנייה שם, כי מבחינה חוקית המגרשים הפתוחים עומדים לרשותם. אבל הרשות מבינה היטב שעל שטחי C מתנהלת המערכה האמיתית. לשם הם חותרים, ובאמצעות הבנייה הבלתי חוקית הם יוצרים דה פקטו רצפים שמחברים בין רפאת, זאוויה, מסחה ובידיה".

המפה של שמואלי מעודכנת לשנת 2022, והסימונים האדומים שעליה זועקים לשמיים. "הגרפים והמספרים מראים עלייה דרסטית, זינוק חד בהיקפי הבנייה הבלתי חוקית בתקופת ממשלת בנט־לפיד", הוא מציין, ומוסיף כי בידי התנועה כבר נמצאים נתוני המיפוי החדשים של שנת 2025, המציגים תמונה קשה עוד יותר. תופעה בולטת נוספת בשטח היא בנייני רפאים עצומים: "בניגוד לירושלים, ביהודה ושומרון יש המון מבנים ריקים. הם משקיעים הון בבניית בניינים של שבע קומות, כשבפועל גרים בקומה אחת או שתיים בלבד. המטרה היא לא פתרון דיור – המטרה היא תפיסת שטח אסטרטגי".

כשרואים את תנופת הבנייה הזאת מול הריסתן התכופה של חוות חקלאיות יהודיות, עולה השאלה הכואבת: למה את האנרכיה הזאת לא הורסים? "התשובה הקבועה שאנחנו מקבלים מהמינהל האזרחי היא: 'אנחנו פועלים בהתאם לסדרי עדיפויות'", אומר שמואלי בתסכול, "זה התירוץ הרשמי. כדי להילחם בזה, בשנה הקרובה אנחנו יוצאים למהלך של עתירות חוזרות לבג"ץ. מדובר בעתירות שהגשנו כבר לפני 15 ו־20 שנה נגד מבנים בלתי חוקיים, ובזמנו בג"ץ דחה אותן רק בגלל אותו טיעון של 'סדרי עדיפויות'. אנחנו חוזרים למבנים האלה היום, מראים שהם עדיין עומדים בשטח, ותובעים אכיפה. אבל בינתיים הרוב המוחלט קיים".

הנתון המבהיל ביותר במיפוי של 'רגבים' נוגע לרצועת הביטחון המיידית של מדינת ישראל. "הגענו למספר בלתי נתפס של 16 אלף מבנים בלתי חוקיים שנמצאים ברצועה של קילומטר אחד בלבד מגדר הביטחון", חושף שמואלי, "זה רק בקילומטר הראשון. כשמרחיבים את הטווח, המספר הזה כמובן מכפיל את עצמו. במקרים רבים, קו התפר הוא פצצה מתקתקת, כמו למשל ביישוב מתן, שם המרחק בין בית יהודי ביישוב לבית ערבי בכפר עומד על 70 מטרים בלבד. מה שחוצץ ביניהם זו 'גדר קונספציה' דקה, ובצד השני אתה רואה באגרים גדולים חונים באין מפריע ממש צמוד לגדר. רבים מתושבי המרכז בטוחים שיהודה ושומרון זה אי שם מעבר להרי החושך, הם לא מבינים שהאיום יושב להם על הגדר".

"משימה לאומית מהמעלה הראשונה"

אנחנו ממשיכים בנסיעה, והרכב מתמרן על שביל עפר מפותל שחוצה את תוואי הנחל. שמואלי מסביר שפורצי הצירים הערבים מכוונים את התוואי לאורך גדות הנחלים, שכן זרימת הוואדי מאפשרת להם להסתיר את העבודות ולהזרים שפכים בקלות. לצד השביל ניתן לראות שיחי עגבניות שצומחים פרא ישירות מתוך מי הביוב המזוהמים. המקום משמש גם כאתר השלכה פיראטי לפסולת חקלאית ופגרים: "הם גוררים לכאן פרות מתות ומשליכים אותן בנחל. במשך שבוע אי אפשר להסתובב כאן מהסירחון, עד שהרימות גומרות את הבשר, והסיפור חוזר על עצמו".

עד לרגע זה, הנוף ההררי הסתיר את המתרחש מעבר לקו הירוק. שמואלי מבקש מאיתנו להביט קדימה: "שימו לב, עכשיו עדיין לא רואים כלום. אבל תוך שנייה, בעיקול הבא, אנחנו נחשפים בבת אחת למציאות". הרכב פונה בעיקול, ובן רגע נגלים לעינינו בנייני המגורים המודרניים והגבוהים של העיר ראש העין, קרובים ומוחשיים להחריד. במרחק של פחות מקילומטר מאיתנו משתרעת עיר ואם בישראל.

"הנה, תסתכלו", אומר שמואלי בכאב ומצביע על עמודי העשן השחור שמתחילים לעלות מאתרי הפסולת ומשאריות מפעל הספות שבשטח האש, "עכשיו אתם מבינים בדיוק למה תושבי ראש העין נחנקים בבתים שלהם מדי ערב. האיום הביטחוני והאסון הסביבתי של גוש דן מיוצרים כאן, באור יום, מול שטח הפקר שאף אחד לא טורח לאכוף בו את החוק".

המראות של וילות הפאר המאיימות על חלונות הבתים של ראש העין, לצד עמודי העשן השחור המרעילים את האוויר של גוש דן, מבהירים מעל לכל ספק: המערכה על שטחי האש ביהודה ושומרון היא כבר מזמן לא אירוע נדל"ני מקומי, אלא פצצה מתקתקת – ביטחונית וסביבתית כאחד – המונחת לפתחה של מדינת ישראל כולה. נוכח חוסר האונים של המינהל האזרחי והשימוש הציני במערכת המשפט, המציאות בשטח זועקת לשינוי תפיסה אסטרטגי – אכיפה נחרצת ויד ברזל שתשיב את המשילות ואת רוח צה"ל אל מרחבי השומרון.

"אנחנו נמצאים בנקודת זמן שבה אפשר וצריך לשנות כיוון", מוסיף יוסי דגן, ראש מועצת שומרון, שאיתו נפגשנו בסיום הסיור, "שטחי האש ביהודה ושומרון הם נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, ובשנים האחרונות נוצר כאן מצב שמחייב טיפול עמוק ויסודי. לצד האתגרים, יש כאן הזדמנות אמיתית להחזיר את הסדר, לחזק את המשילות ולהבטיח סביבה נקייה ובריאה לכל תושבי האזור וגם למיליוני אזרחים בגוש דן.

"אני קורא לממשלה ולכל גורמי האכיפה לפעול בנחישות ובאחריות, לא מתוך חולשה אלא מתוך הבנה שזה אינטרס לאומי ראשון במעלה", מוסיף דגן, "אכיפה עקבית, לצד תכנון נכון ושיתוף פעולה בין הגורמים השונים, יכולים להביא לשינוי אמיתי בשטח. זו לא רק משימה ביטחונית, זו משימה סביבתית ולאומית מהמעלה הראשונה".

לצפייה בכתבה המצולמת >> https://be7.co.il/23120