כשאנרכיסטים הופכים ל"לוחמי חירות"

אין ספק שקצב האירועים במדינת ישראל הוא חסר תקדים בקנה מידה היסטורי. נדמה שפרקי היסטוריה שלמים מתנגשים זה בזה ללא רחם: מה שבעבר היה דורש מאות שנים של תהליכים חברתיים, מתרחש כאן כיום בתוך שנתיים-שלוש לכל היותר. המהירות המטורפת הזו מייצרת תופעת לוואי מסוכנת – שיכחון קולקטיבי. "מלחמת התקומה" שבה אנו מצויים השכיחה במידת מה את הטרור האזרחי והחברתי שקדם לה, אותו טרור שאיים להשבית את המדינה, ושהשפיע בצורה ישירה או עקיפה על המוכנות שלנו ועל החלשת הלכידות הלאומית ערב השביעי באוקוטובר.

הכרזת הקואליציה על הרפורמה המשפטית הקימה מרבצם את גדולי השמאל. החשש של אותן אליטות מאיבוד המושכות של מוסדות הכוח של מדינת ישראל – מה שמכונה ה"דיפ-סטייט" – לא נשאר בגדר לחישות מבוהלות במסדרונות ועד הבית בצפון תל אביב. הוא הפך למפגן כוח כוחני ששיתק את המדינה במשך ימים ארוכים, במה שייזכר לדיראון עולם כהפגנות קפלן. והנה, בימים אלו ממש, יש מי שמנסים להשכיח מאיתנו את השבר העמוק ההוא, לשכתב את ההיסטוריה, ולהפוך את סיר הלחץ האנרכיסטי למיתוס הירואי של הצלת המולדת.

עדות חיה לניסיון הנדסת התודעה הזה נחתה אמש בתיבת המייל שלי: הזמנה ל"הקרנת בכורה עולמית" בסינמטק חיפה של הסרט: RISING  – קולות של מאבק ותקווה. הסרט התיעודי הראשון העוסק במחאה כנגד הרפורמה המשפטית. הסרט החדש, שיוצא בימים אלה להקרנת בכורה, מבקש להכתיר את כל אותם אלו שהשביתו את המדינה, פוררו אותה מבפנים וגרמו לנזקים כמעט בלתי הפיכים, בתור "לוחמי החירות והדמוקרטיה".

הסרט מתמקד בחמש דמויות ובראשן משה רדמן, לצד אילנה קמינקא, ערן ליטמן ועודד רונן – דמויות הנטועות עמוק באקטיביזם של השמאל הקיצוני. לצידם מופיעה מרים לפיד, המוכתרת בתור "ממייסדות גוש אמונים", אלא שהיא התרחקה מאור הזרקורים ומקונזצנוס הימין מזה שנים רבות. הניסיון להציג את הנבחרת הזו כפסיפס מייצג של "האזרח הקטן" הוא, במקרה הטוב, עצימת עיניים מכוונת. מעניין מאוד לגלות שעבור יוצרי הסרט, "החברה הישראלית" כוללת אך ורק נציגי ציבור מסוים מאוד, בעוד שציבורים שלמים – חרדים, דתיים, אנשי פריפריה וכל מי שמייצג את המיינסטרים הישראלי האמיתי – פשוט הודרו מהמסך ולא קיימים בנרטיב של המאבק.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד רוח השריון: הפצועים והלוחמים שרים את הפסקול של החיל

עוד מאת יוסף ארנפלד צפת לובשת חג: פסטיבל הכליזמרים ה-39 יצא לדרך

לדברי מפיקי הסרט, היצירה מביאה "תיעוד נדיר של התהוות המחאה האזרחית בישראל, ועוקבת אחר אנשים מן השורה שהפכו לדמויות מרכזיות במאבק". על העובדה שמדובר בתיעוד ראשון מסוגו על המסך אין חולק. אך ההמשך היומרני, המתאר את המחאה ככזו "שהוציאה מאות אלפי בני אדם לרחובות והפכה לאחת מתנועות המחאה הגדולות בעולם", אפעס, פחות מתיישר עם המציאות האובייקטיבית ועם המימון הכבד שזרם שם מאחורי הקלעים.

בהודעה לעיתונות מציבים המפיקים רף השפעה מגלומני למדי וטוענים כי הסרט מותיר את הצופה עם מחשבות על אחריות חברתית, כוח אזרחי, והיכולת של חברה שסועה למצוא מחדש תקווה, תוך הצגת שאלות בוערות כמו האם אזרחים יכולים לעצור הידרדרות לשלטון כוחני וכיצד שומרים על אנושיות בתוך כאוס.

הניסוחים הפתטיים הללו מעוררים תהייה מתבקשת וכואבת: כיצד התהפכה הקערה ב-180 מעלות ביחס של התקשורת והאליטות למחאה אזרחית? היכן היו הדיבורים הנשגבים הללו על "כוח אזרחי" ו"עצירת שלטון כוחני" כאשר מאות אלפי אזרחים מחו נגד גירוש גוש קטיף? אז, כזכור, המערכת כולה – ובג"ץ בראשה – רמסה את זכויות האדם של המפגינים, עצרה קטינים עד תום ההליכים וגילתה אפס סובלנות ל"כוח אזרחי". בקפלן, לעומת זאת, חסימת נתיבי איילון, סרבנות ופגיעה בכלכלת המדינה הוגדרו כ"הגנה על הדמוקרטיה".

בשורה התחתונה, למרות סימני השאלה והנדסת התודעה, מדובר בסרט שהוא חובת צפייה דווקא עבור אנשי המחנה הלאומי. זהו לא רק סרט דוקומנטרי אלא פרק לימוד חיוני מאין כמוהו ושיעור מרתק באפקטיביות, המדגים כיצד בונים מחאה יעילה ומגייסים משאבי עתק. זהו גם שיעור בהיסטוריוגרפיה שמראה איך צד אחד מצליח לקבע את הנרטיב שלו בזיכרון הציבורי, ובעיקר – זוהי תזכורת חיונית וכלי מפתח כדי שלא נשכח, לעולם, מי החליש את המערכת, מי השבית את המשק, מי הדיר חצי מהעם מההגדרה של "החברה הישראלית" ומי הכשיר את הקרקע עבור אויבינו, שפירשו את השבר הפנימי הזה כהזדמנות פז להתנפל עלינו.