אות של נתינה: כך נראית הצטיינות בשירות הלאומי

אות מצטייני הנשיא לשירות הלאומי־אזרחי מוענק מדי שנה לבנות ובני שירות שבלטו בעשייה יוצאת דופן, בהתמדה יומיומית ובתרומה משמעותית לחברה ולמדינה. מאחורי רשימת המצטיינות והמצטיינים מסתתרים סיפורים של אחריות, רגישות ומסירות – סיפורים שמספרים לא רק על מי שקיבלו את האות, אלא גם על האנשים שפגשו בדרך.

שניים מן הסיפורים האלה הם סיפוריהן של רחל מעיין פטשניק מהיישוב שילת וטליה אלטשולר מירושלים, שתי בנות שירות בשנתן השנייה. רחל מעיין מלווה ילדים בבית ספר לחינוך מיוחד ומשפחות שנפגעו מטרור מטעם עמותת 'שלומית', וטליה פועלת בירוחם עם קשישות בודדות וילדים בחינוך המיוחד מטעם עמותת 'עמינדב'. דרך העשייה של שתיהן אפשר לראות איך שירות שקט ויומיומי מצליח לגעת בדיוק במקומות שבהם החברה זקוקה לו ביותר – ומדוע הן נבחרו לקבל את אות ההצטיינות.

"הלב שלי התפוצץ"

רחל מעיין פטשניק משלבת בשנה האחרונה בין שתי זירות פעילות. בשעות הבוקר היא משובצת בכיתה קבועה בבית הספר לחינוך מיוחד 'אילנות', שם היא סועדת ומלווה את התלמידים בכל פן אפשרי – טיפולי, חינוכי ותקשורתי, לצד הובלת אירועים וימי שיא להעלאת המורל. "התפקיד שלי בכיתה, מעבר לעזרה הפיזית והתקשורתית, הוא בעצם בכל תחום ובכל מיני דברים שלנו נראים רגילים וקלים והתלמידים שלי זקוקים בהם לעזרה ותיווך", היא מסבירה. "בנוסף לכך, התפקיד של בת השירות אצלנו הוא גם לעשות כל מיני ימי שיא כאלה, שוברי שגרה, ובאמת להכניס שמחה. זה קצת מעבר לאשת צוות, אולי גם כי התלמידים מרגישים שאנחנו יותר קרובים אליהם בגיל, אז הם יכולים יותר לסמוך עלינו ולשתף אותנו".

אולי יעניין אתכם

עוד בתוכן שיווקי "מערכת החינוך אלרגית לעוד רפורמה ועוד רפורמה"

עוד בתוכן שיווקי מה המפלגות באמת מתכוונות לעשות עם מערכת החינוך?

העבודה הסיזיפית והיומיומית הניבה רגעי שיא שנחרטו עמוק בנפשה, במיוחד עם תלמיד אחד שאינו מדבר באופן רגיל. "זה תלמיד שאנחנו עובדים איתו הרבה על הגייה, הוא מדבר באמצעות צלילים והברות בודדות בסיסיות מאוד", מתארת רחל מעיין. "בתחילת השנה שעברה הוא ידע חמש מילים בסך הכול. היום, אחרי הרבה הרבה עבודה, הוא יודע יותר מ־30 מילים שבאמצעותן הוא מתקשר". אחת המילים הראשונות שעבדו עליהן יחד הייתה שמה שלה. "הייתי יושבת איתו ואומרת לו 'תגיד רחל מעיין, תגיד רחל מעיין', והייתי חוזרת על זה כל יום. יום אחד אני רואה שהוא מנסה להגיד את השם שלי, ואני שומעת 'ענן' – שזה הניסיון שלו להגיד מעיין. הלב שלי התפוצץ. הרגשתי גאווה, הרגשתי מסוגלות, הרגשתי המון המון שמחה וגאווה". אך גם ברגע הזה היא לא מבקשת את הקרדיט לעצמה: "חלילה לשנייה לייחס את ההצלחה שלו אליי, כי זו עבודה קשה שלו. ברור שעזרתי והייתי חלק בתהליך, והזכות הייתה שלי לעבור את התהליך הזה איתו".

בית הספר 'אילנות' הפתיע אותה כבר מהיום הראשון. "התאהבתי במקום, בתלמידים, בצוות המקצועי והחם, ובעיקר באווירה השמחה שיש במקום שלכאורה מצופה ממנו להיות עצוב", היא אומרת. "מה שהפתיע אותי הכי הרבה זה שאין שם אפילו טיפה של רחמים ועצבות – נטו שמחה, המון אהבה. אנשי הצוות הם פשוט אנשים טובים משורש נשמתם, אנשים של טוב וחסד. זה משהו שלא ציפיתי לו, לכל האנשים הטובים שעטפו אותי בשנתיים האלה". גם בימים שבהם אין התקדמות נראית לעין, היא מוצאת את הכוחות להמשיך: "צריך פשוט לזכור שזה קורה ושזה ככה, וכל אחד יש לו את הדרך שלו ואת הזמן שלו. כשמרגישים קצת ייאוש, אני פשוט מסתכלת על איפה הם היום לעומת איפה שהיו בתחילת השנתיים האחרונות – ולראות את כל ההתקדמות הזאת ולדעת שיש לי חלק בזה, זה הכי מחזק".

מעניקות את הזמן

לצד השירות התובעני בבית הספר, רחל מעיין בחרה מיוזמתה שלא לחזור לביתה בשעות אחר הצהריים אלא להצטרף לתקני הצהריים של עמותת 'משפחה אחת', המלווה משפחות שכולות שנפגעו מטרור. ההחלטה הזאת נבטה בליבה בסוף השנה שעברה, מתוך הבנה שהמציאות הביטחונית דורשת מעורבות אקטיבית. "בסוף השנה שעברה הרגשתי שכבר נכנסתי לשגרה השוטפת, ושיש לצערנו מציאות של מלחמה שקשה להתעלם ממנה", היא אומרת. "בתור בת שירות בתקופה היסטורית כזאת שיש לה זמן אחר הצהריים, הדבר הראוי לעשות איתו הוא להעניק אותו לאנשים שנתנו את היקר להם מכול".

ציר הזמן שלה בעמותה נע עם כרוניקת הכאב הישראלית: בתחילת השנה ליוותה משפחה שבה האב נפצע, ועכשיו היא נמצאת אצל משפחה שכולה. בין פעם לשלוש פעמים בשבוע היא מגיעה לבית, עוזרת עם הילדים ובמה שצריך כדי להעניק לאם מעט מנוחה. "זו פשוט זכות. למדתי מהם מה זה חיים במובן הכי בסיסי שיש – לא בצורה מפוצצת, אלא נטו ממקום של פשטות ויומיומיות, ולהמשיך עם הפנים קדימה. המשפחה הזאת פשוט מעוררת השראה, אין לי מילה אחרת לזה".

כשקיבלה את ההודעה על בחירתה למצטיינת, תגובתה הראשונית הייתה מבוכה. "בעיקר המון מבוכה וחוסר הבנה והרבה מאוד הלם", היא מודה. "יש כל כך הרבה בני ובנות שירות מדהימים, אנשי חסד שנותנים את הלב, וזה מוזר להיות במקום הזה. בכנות, זה עדיין מאוד מביך אותי". מהשנתיים הללו היא לוקחת צידה לדרך: "את האהבה והשמחה שקיבלתי מהתלמידים, ואת תעצומות הנפש של המשפחות והתלמידים – כי הם בסופו של דבר כולם אנשים שפשוט עובדים קשה בשביל להמשיך לחיות את השגרה שלהם בצורה הכי פשוטה שיש".

יום הולדת בפעם הראשונה

במרחק שעות נסיעה משם, בעיירה הדרומית ירוחם, פועלת טליה אלטשולר במסגרת פרויקט 'והדרת' של עמותת 'עמינדב'. טליה, שהעבירה את שנת השירות הראשונה שלה בכפר השיקומי 'עדי נגב' ומגיעה לירוחם כבר עם עיניים פקוחות לאוכלוסיות שהחברה נוטה לפעמים לשכוח, לקחה על עצמה משימה יוצאת דופן: ללוות עשר קשישות בודדות ברחבי העיר – מספר גבוה בהרבה מהתקן המקובל בפרויקט.

לצד הפעילות הזאת, יומיים בשבוע היא מגיעה גם לבית ספר חדש לחינוך מיוחד שנפתח השנה בירוחם – מסגרת שלא הייתה קיימת עד כה בעיר, ושעד פתיחתה ילדים מהאזור שנזקקו למענה כזה נאלצו לנסוע למסגרות רחוקות. "זה באמת ממש כיף ומיוחד להיות חלק ממשהו חדש וכל כך חשוב", היא אומרת. בבית הספר היא מלווה כיתות של ילדים על הרצף האוטיסטי. "הילדים שם הכי מתוקים שיש. רק לשבת איתם, לעזור להם ללמוד או לשחק איתם בהפסקות, לתת להם את המקום והאהבה – זה פשוט נותן הכול, וזה הכי כיף שיש".

"בעבר יצא לי לבקר זקנים, אז הכרתי את הרעיון והחשיבות שלו מקרוב", מספרת טליה. "אני חושבת שזה מאוד חשוב. בסוף הם חלק משמעותי מהחברה שלנו, ואנחנו חייבים לתת להם מקום של כבוד ולעזור להפיג את הבדידות שמגיעה לרוב המבוגרים עם ההזדקנות".

היומיום שלה מורכב מביקורי בית קבועים שהופכים למרחב חי ויוצר. "אנחנו עושות ביחד כל מיני דברים – מטיילות, מבשלות, רוקדות, מטפלות בגינה, מציירות, רוקמות, סורגות, מדברות ושומעות סיפורים", היא מפרטת. "הביקור נותן להן את המקום להרגיש חיוניות כשהן מלמדות אותנו דברים חדשים. זה המקום שלהן לפרוק ולספר, מקום שמרגיש קרוב, שהוא לא משפחה ולא אנשים שמכירים שנים". אחד הרגעים המרגשים נרשם כשטליה וחברתה הגיעו לחגוג יום הולדת לאחת הקשישות שאין לה משפחה בארץ. "היא מאוד התרגשה וסיפרה לנו שאף פעם לא חגגו לה יום הולדת. וזה פשוט חימם את הלב".

ציר הכאב של המלחמה נוכח בצורה עמוקה גם בשירותה של טליה, שפיתחה קשר מיוחד עם אחת הקשישות, סבתא שכולה שאיבדה את אחד מנכדיה בטבח במסיבת הנובה ב־7 באוקטובר. בשבילה טליה מהווה משענת רגשית ודמות תומכת בתוך האבל הכבד.

את ירוחם עצמה היא מתארת כמקום שאי אפשר לא להישאב לתוכו. "ירוחם היא עיר מאוד מיוחדת, עיירה קטנה ומגובשת שבה כולם מכירים את כולם ויודעים מה קורה בצד השני של העיר", היא מספרת בחום. "כולם מתעניינים ודואגים לכולם. זו עיר שהיא משפחה – וכל מי שנכנס רואה אילו אנשים טובים גרים פה. ירוחם היא פשוט משפחה אחת ואי אפשר לא להישאב לכל הטוב הזה".

"למדתי שלא לעשות מכל נמלה פיל"

השנתיים בשירות חוללו בטליה שינוי פנימי של ממש. "מאז שהתחלתי את השירות התבגרתי מאוד. למדתי המון על החיים וגיליתי איך למרות שלפעמים קשה, חשוב וצריך לצחוק ולחייך", היא מעידה. "לפעמים אני חושבת ומתלבטת ונמצאת בלחץ, ואז אני חושבת עליהן ואומרת לעצמי: יאללה, זה לא קריטי. הן בנות 80 ו־90, ולא נראה לי שהן חושבות על הדברים שהחליטו בגיל 20. אני לוקחת את הדברים יותר בפרופורציות, ולמדתי להסתכל על העולם בצורה חיובית ולא לעשות מכל נמלה פיל".

מהנשים המבוגרות היא שאבה חוכמה שאי אפשר לרכוש בשום מקום אחר. "למדתי מהן כל כך הרבה על החיים, על התמודדויות שהן עברו, על העלייה לארץ, על האהבה לארץ הזאת. למדתי כמה חשוב להעריך כל דבר קטן. וגם שגיל הוא רק מספר – שגם בגילים האלה אפשר להמשיך לטייל, ללכת לקניות ולעשות ספורט, אז אין תירוצים. וכמובן – מתכונים מעולים והרבה טעמים חדשים שכיף להכיר".

לדור הצעיר היא שולחת מסר ברור: "אני חושבת שכולנו צריכים פשוט יותר להסתכל סביבנו ולראות את האחר, ולא לפחד לגשת ולעזור או להגיד מילה טובה. זה נשמע קלישאה, אבל באמת החיוך הזה שווה הכול. הם דור מהמם, מלאים בחוכמת חיים מדהימה מכל מה שעברו. להיות איתם זה כל כך כיף, זה עוזר להם ולנו. אנחנו חייבים לתת להם את הכבוד שמגיע להם, ולהגיע לזִקנה זו הברכה הכי גדולה שאנחנו יכולים לבקש".

העשייה הייחודית של טליה בירוחם לא רק זיכתה אותה באות הצטיינות – היא הובילה להחלטה להרחיב את פעילות פרויקט 'והדרת' בעיר בשנים הבאות, עדות להשפעה ארוכת הטווח של בת שירות אחת. לקראת הפרידה היא כבר יודעת מה יהיה החלק הקשה ביותר: "הכי יחסר לי לא לראות את כל הסבתות שלי כל השבוע. בנינו כאן קשרים, עברנו חוויות ביחד, היו המון רגעים טובים ויפים. יחסרו לי מאוד השיחות, הצחוקים, התובנות והעצות שלהן". ומה היא לוקחת לשארית הדרך? "את האנשים המדהימים שזכיתי להכיר מכל הסוגים ומכל הדעות, ואת המודעות לעולם הזִקנה – הידיעה שאין תירוצים. אם אישה בת 90 חיה את החיים, אני חייבת לא לוותר לעצמי, לנצל כל רגע, לשמוח וליהנות ולעשות טוב".

מנהיגות אמיתית

ההצטיינות של רחל מעיין וטליה אינה עומדת בפני עצמה. היא משקפת דור שלם של בנות ובני שירות שבחרו להתייצב בחזית האזרחית דווקא בתקופה המאתגרת ביותר שידעה המדינה בשנים האחרונות.

נשיא המדינה, יצחק הרצוג, אמר למצטיינות ולמצטיינים: "התחלתם את השירות אחרי השבעה באוקטובר, והייתם שם מההתחלה לצד כוחות הביטחון במקומות קשים מאוד: בחדרי מיון, בבתי אבלים, במקלטים, במלונות של מפונים. אתם ללא ספק מהווים חלק מרשת הביטחון החברתית של מדינת ישראל".

שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק, הממונה על השירות הלאומי־אזרחי, הוסיפה: "היום אנחנו יודעים לומר בוודאות, שמי שמגיעה לשירות הלאומי תורמת תרומה רלוונטית ומשמעותית לחיזוק המדינה במלחמה, בחזית העורף".

מנכ"ל רשות השירות הלאומי־אזרחי, ראובן פינסקי, רואה בסיפורן של רחל מעיין וטליה ביטוי לדיוק של החזון שמנחה את הרשות. "בנות כמו רחל מעיין וטליה הן הדוגמה החיה לכך שהשירות הלאומי־אזרחי הוא הרבה יותר מסיוע – הוא חזית אזרחית של ממש", הוא אומר. "הן ראו את מי שהחברה נוטה לא לראות, ובחרו להיות שם – לא כי נדרש מהן, אלא כי כך הן מבינות מהי שליחות. אות ההצטיינות שהוענק להן הוא הכרה של המדינה בערך של נתינה שקטה, עיקשת ויומיומית".

רחל מעיין וטליה, כל אחת בגזרתה, מזכירות מהי המשמעות העמוקה של השירות הלאומי־אזרחי. במקצועיות, ברגישות, בצניעות ובאהבת אדם הן מחברות חלקים של חברה שלא רגילה להיפגש, ומגלות שמנהיגות אמיתית נמדדת במעשים הקטנים של היומיום.