הבית הרחק מהבית: המיזם שמחזיר רופאים לישראל

מדינת ישראל מתמודדת בשנים האחרונות עם מחסור חמור והולך וגובר ברופאים, אך נתון מדהים מגלה כי למעלה מ-60% מהרופאים הפועלים כיום במערכת הבריאות המקומית רכשו את השכלתם מעבר לים – במדינות מזרח ומרכז אירופה כמו צ'כיה, פולין, הונגריה ואוסטריה. נכון להיום, כ-5,800 סטודנטים ישראלים לומדים רפואה במרחב הזה, אלא שרבים מהם בוחרים בסיום לימודיהם שלא לחזור לישראל.

הנתונים מדאיגים: בעוד שבשנה הראשונה ללימודים כמעט כל הסטודנטים בטוחים שישובו ארצה, בשנה השנייה החשיפה לאפשרויות הגלובליות גדלה, ובמהלך שש שנות הלימודים הקשר עם הארץ הולך ומתרופף. מי שפועל בשנים האחרונות כדי לשנות את המציאות הזו בשטח הוא ארגון "הבית הישראלי לסטודנטים", הפועל כיום בפולין ובצ'כיה ומלווה אלפי ישראלים. מאחורי הקמת המיזם עומד אביחי איובי, שחווה בעצמו את האתגר מקרוב.

"אשתי למדה רפואה בפולין, בקטוביץ', ואצלי יהדות וציונות זה ערך עליון. מדינת ישראל זה הדבר הכי גדול שיש לנו", מספר איובי על הרקע שהוביל להקמת המיזם. "וגם לנו היה קשה לחזור, למרות שאנחנו חזרנו אחרי שנתיים. אשתי התקבלה שוב לשיבא והמשיכה את הלימודים כאן, אבל כבר אחרי שנתיים היה לנו מאוד מאוד קשה לחזור".

איובי משחזר כיצד הכל התחיל באופן ספונטני לחלוטין, מתוך דירתם הקטנה בחו"ל: "את 'הבית הישראלי' הקמנו אצלנו בבית. לא טסנו כדי להקים ארגון. בשבת הראשונה שלנו שם, שלחנו הודעה בוואטסאפ של הישראלים והזמנו אנשים לאכול איתנו ארוחת שישי. הגיעו שמונה, ותוך חודש נהיה הגיעו אלינו מידי שבת בקביעות 50–60 סטודנטים. כך החלטנו שאנחנו מפתחים את זה עד הסוף. הבנו שאנחנו חלק מהצורך, חלק מהקהילה הזו שרוצה מענה ומעטפת"

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

עוד מאת יוסף ארנפלד חשד: כבאי תושב כפר קאסם תכנן פיגועי ענק

היוזמה הביתית הפכה במהירות לארגון מקצועי הפועל בשני צירים מרכזיים: הציר הקהילתי והציר המקצועי. "שכרנו בית וקראנו לו 'הבית הישראלי לסטודנטים'", מסביר איובי. "דאגנו שבתוכו יהיה כל דבר שיהודי וישראלי צריך כדי שנהיה יחד – מסאנדיי סקול לילדים, ועד לערבי סטודנטים, מסיבות, שיעורים, בית כנסת, יוגה, פילאטיס ומתחם WeWork . הכל כדי שנהיה ביחד. נכון שיש יוגה במתנ"ס המקומי, אבל כשזה יוגה ב'בית הישראלי' ומתכנסים בו ישראלים, הקבוצה נשארת מאוחדת".

במקביל, הארגון מספק את החוליה המקשרת הקריטית למערכת הבריאות בארץ. "בציר המקצועי אנחנו מחברים את הסטודנטים לבכירי רפואה ישראלים, מפגישים אותם עם רופאים, ועושים הרצאות קליניות. אנחנו פותחים בפניהם אופציות פה בארץ כדי להנגיש להם את הדרך חזרה לישראל". כיום משרת הארגון למעלה מאלף סטודנטים, ומפעיל מרכז קהילתי שוקק חיים ברובע פראג 2 בצ'כיה – הצמוד לאזור התיירותי ומרכז שלוש פקולטות לרפואה שבהן לומדים כ-800 סטודנטים ישראלים – לצד הבית המקורי בקטוביץ'.

ההישגים בשטח חסרי תקדים ומגובים במספרים. בעוד שבמקומות כמו בודפשט לומדים כ-1,000 ישראלים, בקושיץ כ-400 ובקטוביץ כ-200, הרי שבקטוביץ נרשם מהפך אמיתי. בעיר שבה שיעורי ההישארות בחו"ל עמדו בעבר על כ-32%, נרשם בארבע השנים האחרונות נתון חסר תקדים של 0% ירידה בקרב הסטודנטים המעורבים בארגון. "גרמנו לזה שבקטוביץ כולם עכשיו חוזרים לבתי חולים בישראל", מדגיש איובי. "הצלחנו לבנות התקשרויות בין האוניברסיטה שלנו לבתי חולים בארץ וזה מקצר להם את הלימודים בשנתיים – שנתיים סופר קריטיות שבעבר גרמו להם לא לחזור. האנשים שמגיעים ללמוד בלוקיישנים שלנו יודעים מהיום הראשון שיש להם לאן לחזור, והם יוצרים קשרים עם רופאים לאורך כל הדרך".

אלא שלמרות ההצלחה הפנומנלית, מדינת ישראל הרשמית נותרה מחוץ לאירוע. הארגון פועל מאז 2022 ומחזיק בדאטה מדויקת שהמדינה משוועת לה – אך הוא מתקיים כולו מפילנתרופיה פרטית, קרנות ותומכים שמגיעים לשטח ומתפעמים מהעבודה. "אנחנו כרגע לא נתמכים על ידי משרדי הממשלה", מודה איובי בכאב. "אנחנו כן עובדים בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, אבל מדינת ישראל עדיין לא בסיפור הזה, למרות שאנחנו עונים לו על אינטרס סופר קריטי. בסוף, רוב הרופאים שהמערכת בנויה עליהם מגיעים משם, אבל משרד הבריאות לא יודע אפילו כמה רופאים יגיעו בשנה הבאה לישראל. אין להם את הידע הזה".

לדבריו, הניסיונות של המדינה לטפל בבעיה מרחוק פשוט אינם יעילים: "מדינת ישראל לא באירוע. הם מנסים לשלוח כל מיני זרועות ובלוני ניסוי, אבל כשאף אחד לא נמצא בשטח פיזית בצורה יומיומית, עם רכז קהילתי ומנהלי קהילה, זה לא עובד. אנחנו עובדים במודל של שליחים: מטיסים זוג מישראל שמנהל את האירוע ואת הקהילה ביומיום. הבית פתוח כל יום, יש קפה, חוגים ופעילויות. השילוב בין הקהילתי הקבוע למקצועי הוא מה שמנצח את הניתוק. כמו שהניתוק מלווה אותך במשך שש שנים – מנגד, החיבור חייב להיות מלווה במשך שש שנים".

הצורך בחיבור הרציף הזה מקבל משנה תוקף נוכח החסמים הרבים שממתינים לבוגרים בארץ, לצד הפיתויים הגדולים בחו"ל. "אחוזי הירידה בכללי הולכים ועולים במהלך השנים ויש הרבה סיבות: יוקר מחיה, מלחמות, רפורמות או מהפכות שמפחידות פה אנשים, פוליטיקה ואופציות בחו"ל", מסביר איובי. "סטודנט שמסיים שם מקבל תואר דוקטור ויום למחרת יכול להתחיל לעבוד בכל אירופה בתור רופא. כדי לעבוד בישראל, הוא צריך לעבור מבחן רישוי, שזה סדר גודל של שנה, ועוד סטאז' שזה עוד שנה. בחו"ל אין דבר כזה סטאז'. יש המון חסמים וחוסר היכרות. אני יודע בדיוק מה הסטודנט חווה ומה קשה לו, כי הייתי שם עם אשתי. משרד הבריאות עדיין לא בפנים, ואנחנו עומדים בינתיים בזכות עצמנו".