"הקתמ"ר אמר שצה"ל צריך להיות כור היתוך לגברים ונשים"

ד' התגייס לחיל התותחנים בשנת 2011 במסגרת "הסדר מרכז". בימים ההם, כל גדודי החיל, למעט גדוד 334 (מערך ה־MLRS), היו מגדריים, כלומר בלי לוחמות בתוך הסוללות. נשים שירתו בתקופה ההיא בעיקר בתפקידי מפקדה של תחומים מסוימים, אך הדרג הלוחם בסוללות עצמן היה על טהרת הגברים בלבד.

תהליך השינוי בחיל החל לזחול פנימה בהדרגה. בשלב מאוחר יותר, כפי שזוכר ד', שולבו לוחמות בגדוד דרקון (55), בגדוד רשף (402) ולאחר מכן גם בגדוד נמר (405). המעוז האחרון שנותר ללא שינוי היה גדוד קרן (411). במשך שנים ארוכות, הגדוד הזה היה ביתם הטבעי של בני הישיבות. "בגלל הסיפור הזה, גדוד קרן הפך לגדוד של הבני"שים", מסביר ד' בשיחה עם 'בשבע', "ראשי ישיבות ההסדר היו שולחים את התלמידים לתותחנים, ובפרט מהסדר מרכז, והכתובת הייתה גדוד קרן. זו הסיבה שרוב הבני"שים שנמצאים היום בשירות מילואים בחיל הם בוגרי הגדוד הזה".

בשלב מסוים הוחלט בלשכת הקתמ"ר (קצין תותחנים ראשי) לבטל את ההפרדה לחלוטין. בעקבות ההחלטה שולבו לוחמות גם בתוך הסוללות של גדוד קרן. בשלב הטירונות הן שובצו יחד עם הלוחמים בצוותים, כאשר ההנחה הרשמית הייתה שבסופו של דבר הלוחמות לא ישובצו בצוותי התומ"תים (תותחים מתנייעים) עצמם, אלא ישמשו כלוחמות במפי"ק – מרכז פיקוד ירי קדמי, נגמ"ש הפיקוד שבו מבוצעים חישובי הירי.

"אני אישית לא חוויתי את המציאות הזאת בשירות הסדיר הקצר שלי, וגם לא במילואים, למעט פגישה פה ושם בקצינות או בבעלות תפקידים דומים", מבהיר ד'. ואולם המשמעות של המהלך הייתה ברורה ומיידית: "מאז שהלוחמות נכנסו גם לגדוד קרן, נגמר הסיפור של מחלקות ההסדר בחיל התותחנים. מגיעים חבר'ה דתיים בודדים, כפי שניתן למצוא בכל חיל אחר בצבא, אבל המבנה המקורי פשוט נעלם".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד "לרכס עלי טאהר יש לא רק משמעות תפקודית, אלא גם סמלית"

עוד מאת יוסף ארנפלד "מי שלא פועל נגד עלילת דם, דומה לצבא שלא מגיב לירי"

ד' מדגיש כי המהלך לא עבר בשקט, וכי ראשי הישיבות התריעו מראש מפני השלכות המהלך והכנסת הלוחמות לגדוד קרן, שהיה החממה האחרונה של הציבור הדתי בחיל. למרות האזהרות, ההחלטה של קצין התותחנים הראשי יצאה לפועל. "זה נפל על אוזניים ערלות", אומר ד', "הוא פשוט החליט שהשילוב הזה יותר חשוב לו".

ההחלטה ההיא מהדהדת עד היום וגורמת לבעיות ממשיות בשטח, בעיקר במערך המילואים של החיל. ד' מספר כי עוד לפני העיסוק הציבורי הנוכחי בסוגיית השילוב בחיל השריון, הנושא עלה שוב ושוב בשיחות בתוך החיל. "קצינים בחיל סיפרו לנו כמה וכמה פעמים שקצין התותחנים הראשי, גם הקודם וגם הנוכחי, תת־אלוף יאיר ביבי, הביעו רצון להחזיר את הגלגל לאחור ולהקים מחדש גדוד מגדרי אחד, שיהיה במתכונת של גדוד קרן ההיסטורי".

הסיבה לרצון הזה אינה רק אידאולוגית, אלא פרקטית לחלוטין. "מה שקרה בפועל הוא שהבנות כמעט לא מגיעות לשירות מילואים, ואז לקתמ"ר פשוט אין מספיק מילואימניקים. מנגד, הבני"שים – למרות שהם לא רוב הסוללה, הם כוח אדם שמגיע בעקביות לאורך שנים. לצורך העניין, ברמה האישית, מאז שסיימתי את הסדיר אני עושה מילואים ברצף. בפיקוד החיל הבינו שחשוב להם, בשביל לשמר את צבא המילואים, שיהיה להם איזשהו פתח להגעת הבני"שים. אבל בפועל זה עדיין לא קורה. הלוואי שזה יקרה, אבל זה המצב כרגע".

חסרונו של כוח אדם חדש מהישיבות מורגש בשירות המילואים?

"יש עוד חבר'ה צעירים ממני שהיו בהסדר מרכז ובהסדר רגיל, אבל המציאות משתנה. אם יש גדוד שלמג"ד שלו חשוב שיהיו לו בני"שים, הוא ידאג שלא יגיעו לשם בנות. כלומר, גם אם באותו מחזור סדיר היו בנות, המג"ד ישתדל שבמערך המילואים הגדוד יישאר על טהרת הגברים, כדי לשמר את הגעת הלוחמים הדתיים".

"אני לא יודע איך נראית החוויה היומיומית בסוללה מעורבת בסדיר, כי לא שירתי בסוללה כזאת", מסייג ד', "אבל החבר'ה הצעירים שהגיעו מהסדיר אמרו לנו שיש שם בלגן. כל הסיפור הזה משפיע בסופו של דבר על המקצועיות, וגם החבר'ה החילונים בסדיר אמרו לנו את זה. הבנות בחיל הן מקצועיות ורציניות, אבל הערבוב הזה פוגע במקצועיות. בקו שעשינו בשנה האחרונה החלפנו גדוד תותחנים סדיר. ראינו שהם פחות מקצועיים – ולא בגלל שהם חיילים סדירים, אלא כי הבלגן שם חגג. בסופו של דבר, כל החיילים הם חיילים טובים. אני ממש לא אומר שהבני"שים טובים יותר או ערכיים יותר מחילונים, אבל כשמעמידים אותם בסיטואציה בלתי אפשרית – זה פוגע בהם ובחיל כולו".

שישה חילות בלי חיילים דתיים

כדי להבין את שורשי המשבר בחיל התותחנים ואת ההקשר הרחב שלו, כדאי להביט על המדיניות הכוללת של צה"ל בעשורים האחרונים. הרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת ההסדר הר עציון, מלווה את סוגיית היחסים שבין ישיבות ההסדר לצה"ל כבר שנים רבות. בדבריו הוא מעניק מבט־על נוקב על התהליכים שהובילו למצב הנוכחי. "הסיפור בתותחנים התחיל למעשה בין שנת 2000 ל־2005, אז החלו להכניס לוחמות למערכים שונים בצבא", הוא מסביר בשיחה עם 'בשבע', "המדיניות שהייתה נהוגה עד אז, וסוכמה בשעתה עם מנהיגי הציבור הדתי־לאומי, בהם הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו זצ"ל, התבססה על שני נדבכים: קוד אחד המחייב את הצבא כולו – כגון לינה נפרדת לחלוטין – וקודים נוספים המחייבים יחידות שבהן משרתים חיילים דתיים. קודים אלו נוגעים לאיסורי ייחוד, מגע והלכות נוספות, שאי אפשר לחייב חייל שומר הלכה לעבור עליהם. כתוצאה מכך, החל משנת 2000 התחלקו היחידות הקרביות בצה"ל לשני סוגים: יחידות מעורבות ויחידות נפרדות".

הרב גורדין מתאר כיצד התהליך החל בפלוגות ספורות, טיפס לרמת הגדודים, ובהמשך הגיע אף לחטיבות שלמות. "נכון לרגע זה", הוא אומר, "ישנם שישה מערכי לחימה מעורבים שבהם חיילים דתיים כמעט אינם משרתים: מערך האיסוף הקרבי, הגנת הגבולות, ההגנה האווירית, חילוץ והצלה של פיקוד העורף, איסוף קרבי וחיל התותחנים".

לדבריו, ישנם חילות שבהם שילוב הנשים הוא עובדה קיימת בשל אופי המערך, כגון מערך הגנת הגבולות המבוסס על מסה גדולה של לוחמות. אך הבעיה העיקרית נעוצה בחילות אחרים: "ישנם שלושה חילות שבהם שירתו בעבר בני ישיבות והציבור הדתי בהיקפים נרחבים – חילוץ והצלה, איסוף קרבי ותותחנים. לפחות לגבי חיל התותחנים, ואולי גם לגבי איסוף קרבי, אפשר היה לנהל את הדברים אחרת לגמרי. המשמעות של המצב הנוכחי היא שחיילים דתיים פשוט כבר אינם יכולים לשרת שם. החילות הללו הפכו לחילוניים לחלוטין, וכל חייל דתי עם פרופיל 72 מחויב למעשה להתגייס לחיל השריון, כשהברירה האחרת היא תפקידים ספורים בחיל הים. נוצר מצב חמור שבו יש לנו כיום חילות חילוניים לחלוטין לעומת חילות דתיים, וזו בעיה חברתית ומבצעית קשה ביותר".

כשצוללים להיסטוריה של חיל התותחנים, מגלים שמודל ההפרדה המגדרי עבד היטב במשך שנים. "בערך בשנים 2005-2004, כשהכניסו לוחמות לחיל, הסיכום היה ברור", משחזר הרב גורדין, "בחיל ישנם שני אגדים סדירים (המקבילה החטיבתית של החיל – י"א): אגד בקעה ואגד רמת הגולן. אגד אחד קלט את הלוחמות, והאגד השני נותר בלי לוחמות בשביל החיילים הדתיים ובני הישיבות. המודל הזה עבד בצורה מצוינת ובשלום מוחלט במשך הרבה מאוד שנים".

התפנית התרחשה עם חילופי הגברי בפיקוד החיל. "הגיע קצין תותחנים ראשי חדש, ושמענו ממנו ציטוטים מפורשים, שבשנות ה־50 הצבא שימש ככור היתוך לאשכנזים וספרדים, וכעת הצבא צריך לשמש ככור היתוך מודרני שבו נשים, דתיים וכולם נמצאים יחד בתוך אותה קלחת. זה היה עניין אידאולוגי מובהק", מדגיש הרב גורדין, "בתותחנים מדובר במספרים זעומים. בתוך סוללה יש רק שני תפקידים שבהם ניתן לשבץ לוחמות, בעיקר במפי"ק – מרכז פיקוד ירי קדמי. בפועל, מדובר בשלוש עד חמש לוחמות בלבד בסוללה כולה, ובגדוד שלם יש בין 10 ל־12 לוחמות בלבד".

לדברי הרב גורדין, בשלב הראשון של השינוי שולבו הלוחמות בשני גדודים, ובהמשך שולבו בגדוד שלישי תוך הבטחה כי הגדוד הרביעי יישאר מגדרי לטובת החיילים הדתיים. "היה ניסיון לבדוק אם המודל הזה מחזיק מעמד, אך לאחר גיוס אחד או שניים התברר שזה לא מסתדר בשטח, ולא הצליחו להקפיד שם על פקודת השירות המשותף ועל דרישות ההלכה. במקום להחזיר את הגדוד המעורב למתכונת של גדוד נפרד, הצבא בחר להיפרד דווקא מבני הישיבות. שנה או שנתיים לאחר מכן, דאגו בפיקוד החיל לערב גם את הגדוד הרביעי. מאז אין יותר חיילים דתיים ובני ישיבות במערך הלוחם של החיל ברמה האוגדתית".

בצה"ל אמרו: המילואים לא חשובים

הנורות האדומות נדלקו בזמן אמת, ונציגי הישיבות ניסו לפעול מול הדרגים הגבוהים ביותר בצבא. "בתקופה ההיא הגענו לפגישות ודיברנו ישירות עם הרמטכ"ל דאז, אביב כוכבי, ועם ראש אכ"א דאז, יניב עשור", מספר הרב גורדין בכאב, "התרענו בפניהם בצורה הברורה ביותר שהם הופכים את צה"ל לצבא של שבטים מופרדים. גם רבנים בכירים כתבו מכתב רשמי בעניין, אך הצבא בחר להתעלם לחלוטין. הרי מדובר במספרים קטנים מאוד של נשים. הבאנו להם נתונים מדויקים, פלוגה אחרי פלוגה, והראינו להם את המספרים בשטח. אפילו לא ביקשנו שיוציאו את הלוחמות שכבר משרתות, כל מה שביקשנו היה להפסיק להזרים לוחמות חדשות לגדודים הללו, כך שתוך שנה־שנתיים הגדודים יחזרו להיות נפרדים מעצמם. הם סירבו".

הנימוק הרשמי לסירוב מעולם לא ניתן בצורה עניינית, אך מאחורי הקלעים נחשפה הסיבה האמיתית: "הנימוק שנאמר לנו בחצי פה, ומדי פעם נפלט להם בשיחות, היה החשש העמוק מאיך זה ייראה בתקשורת. בפיקוד הבינו היטב שהחזרת הגדוד למתכונת נפרדת לא תפגע בנשים, שהרי נותרו להן גדודים אחרים לשרת בהם, אבל הם פחדו פחד מוות מאיך שזה ייראה בתקשורת ומאיך שהמהלך יתקבל בציבור הכללי. לא היה שום הסבר הגיוני או מבצעי אחר להחלטה לפגוע בציבור שלם בגלל עשר לוחמות בגדוד. הם פשוט חשבו שאנחנו רק מאיימים בדיבורים ולא נממש את האזהרות שלנו".

ההתעלמות הזאת פגעה בחיל בנקודה הרגישה ביותר – מערך המילואים. "התרענו בפניהם על שני דברים קריטיים: הפגיעה במודל צבא העם, והפגיעה החמורה במערך המילואים. באותם ימים נאמר לנו במפורש על ידי קצינים בכירים מאוד ש'בעידן האסטרטגי של היום, המילואים כבר אינם חשובים'. היום כולם רואים את התוצאה המרה: חיל התותחנים נמצא כיום בחוסר עצום של כוח אדם במילואים. אחוז הדתיים והבני"שים במילואים של החיל הוא גבוה יחסית, ומכיוון שאין לחיל זרימה של בני ישיבות חדשים מהסדיר – השורות הולכות ומתדלדלות, ובחיל התותחנים זה כואב במיוחד".

למרות הביקורת הנוקבת על משקעי העבר, הרב גורדין מביט אל העתיד בציפייה ובאמון בהנהגת הצבא הנוכחית. "צריך לזכור שמאז שנכנס לתפקידו, הרמטכ"ל הנוכחי אייל זמיר כמעט לא פשט את מדי הב' שלו. הוא מנהל מלחמה בלתי פוסקת וממושכת בכל החזיתות. הנושא של השירות המשותף וההשלכות החמורות שלו הם אירוע מטריד מאוד, אך קשה מאוד לרמטכ"ל לנהל ולפתור סוגיה כה מורכבת כשהוא נתון כולו בתוך מערכה מלחמתית, הן מבחינת זמן והן מבחינת קשב".

בהתאם לכך, הרב גורדין מזהה כעת חלון הזדמנויות לשינוי. "העובדה שבתקופה האחרונה העצימות המלחמתית פחתה במעט מעניקה לרמטכ"ל הזדמנות אמיתית להתפנות ולטפל בנושא הזה. אני מעריך אותו מאוד, ומקווה שאכן ירים את הכפפה. ברור לכולם שלא מדובר במשהו שאפשר לפתור בדקה אחת. זו שאלה רחבה הרבה יותר מאשר רק שאלת גדודי השריון או התותחנים, זו שאלה על דמותו של צה"ל כולו. אני מאמין שהנושא הזה חשוב לו באופן אישי, ומקווה שהדברים יטופלו בהקדם. בסופו של דבר, המציאות בשטח היא זו שתשפוט".

קצין תותחנים ראשי הודה: טעינו

לא במקרה חזרנו אל התהליך שעבר על חיל התותחנים בשנים האחרונות. המבט לאחור נעשה על רקע טלטלה נוכחית ומיידית המאיימת על חיל השריון. בעקבות פסיקת בג"ץ, שלפיה יש לאפשר את שילובן של לוחמות במערך הטנקים, חתמו 36 רבנים – המהווים רוב מוחלט של ראשי ישיבות ההסדר – על מכתב דרמטי הקורא להפסיק לחלוטין את שליחת תלמידי הישיבות לחיל השריון, כבר החל מהגיוס הקרוב.

בקרב הרבנים הבולטים שחתמו על המכתב נמנים הרב יהושע שפירא והרב בן ציון אלגאזי, ראשי ישיבת רמת גן; הרב אפרים ג'יאמי, ראש ישיבת גבעת אולגה; הרב יצחק נריה, ראש ישיבת 'תורה בציון'; הרב ישעיהו מייטליס, ראש ישיבת נהריה; הרב משה חי בהרב, ראש ישיבת רמת השרון; הרב יוני הרוש, ראש ישיבת באר שבע; הרב יעקב בר חן, ראש ישיבת טירת הכרמל; והרב שמואל קוטאי, ראש ישיבת המאירי.

במכתבם הציבו ראשי הישיבות דרישה נחרצת בפני מערכת הביטחון למצוא פתרון הולם לתלמידים בעלי פרופיל רפואי שאינו מאפשר להם שירות בחטיבות החי"ר, מחוץ לשורות השריון. "אנו החתומים מטה, ראשי ישיבות הסדר, שתלמידינו נמצאים בחזית הלחימה, רואים בחומרה רבה את החלטת בג"ץ לחייב את צה"ל לשלב לוחמות בשריון המתמרן", כתבו הרבנים בפנייה חריפה, "צה"ל הוא צבא של עם ישראל, וקדושת המחנה היא הבסיס לרוחו של צה"ל ולהצלחה במיגור האויב. הכנסת חיילות לטנקים במעורב עם חיילים בנים, יש בה פגיעה רוחנית ומעשית ביכולת הלחימה. לאחר שיקול דעת נוקב, החלטנו ששירות בשריון אסור על פי ההלכה ולכן לא נשלח את תלמידינו לשירות בשריון החל מהגיוס הבא".

החשש מפני גורל דומה לזה של חיל התותחנים אינו מבוסס על השערות בלבד, אלא על הודאה של הדרגים המפקדים הבכירים ביותר בטעותם. לאחרונה חשף העיתונאי ישי פרידמן בערוץ 14 כי קצין התותחנים הראשי הקודם, תת־אלוף יאיר נתנס, נפגש לפני חודשים אחדים עם נציגי ישיבות מהציונות הדתית. במהלך הפגישה הודה בפניהם נתנס בגלוי כי שילוב החיילות, שגרר בעקבותיו את עזיבת חיילי ההסדר והישיבות, הוביל לפגיעה דרמטית במערך המילואים ובמבצעיותו הכוללת של החיל. "שגינו בהתנהלות שלנו. אין לנו מילואימניקים. יש לנו פחות קנים שיורים ואנחנו מבקשים להחזיר את התלמידים", צוטט נתנס בפגישה הסגורה.

על רקע של משבר עמוק בחיל אחד ואולטימטום הלכתי מפורש בחיל אחר, מבקש אורי פינסקי, ראש מטה איגוד ישיבות ההסדר, לשרטט את גבולות הגזרה הברורים של המגזר מול צה"ל. "בתותחנים חווינו כרסום הדרגתי", הוא קובע, "זה התחיל בצעדים קטנים, עד שבסופו של דבר השילוב המעורב דחק את בני הישיבות החוצה".

הנתונים בשטח, לדברי פינסקי, אינם משאירים מקום לספק. "בחיל התותחנים אין היום בני ישיבות כבר כמה שנים. חמור מכך – אין שם כמעט חיילים דתיים בכלל. אנשים שמכירים את המתרחש בבסיס שבטה, בסיס ההכשרות והטירונות של החיל, מספרים על מציאות עגומה: מה שפעם היה בתי כנסת שוקקים ו'שטיבלך' מלאים, הפך למקום שבו בימות השבוע כמעט אין מניין, ולפעמים בקושי מצליחים לארגן מניין לקריאת התורה בימים שני וחמישי. מספר הדתיים בחיל הפך למזערי, וזה כולל לא רק את בני ישיבות ההסדר אלא גם תלמידי ישיבות גבוהות, בוגרי מכינות קדם־צבאיות וחיילים דתיים שהתגייסו בלי מסגרת קודמת".

לשיטתו, מדובר בתוצאה בלתי נמנעת. "ברגע שצה"ל מחליט להכניס ערבוב של לוחמים ולוחמות לתוך חיל קרבי, הוא מציב חומה בפני החייל שומר המצוות. יש גבול, יש קו אדום ויש הלכה. בפגישותיי הרבות עם קצינים בכירים בצבא, אני נוהג להשתמש במושג שהם מכירים היטב: גבול גזרה, ג"ג. כל חייל שמגיע למטווח יודע שאם הוא לא יכיר ויכבד את גבול הגזרה, הוא עלול לירות לכיוונים מסוכנים. ההלכה היא גבול הגזרה שלנו. אין לנו פריבילגיה לשחק איתה או לעבור אותה, ולא משנה אילו כינויים ידביקו לנו – זו העמדה שלנו וזה המצב".

צבא העם בסכנת פירוק

פינסקי מדגיש כי העמידה על עקרונות ההלכה אינה מעידה, חלילה, על היחלשות במחויבות לביטחון המדינה. "אנחנו לא צריכים להוכיח לאיש כמה אנחנו אוהבים את צה"ל וכמה אנחנו מסורים לו. הציבור שלנו נמצא בחזיתות הראשונות, ולצערנו גם משלם על כך מחירים כבדים מנשוא במלחמה האחרונה. אנחנו עושים זאת בגאווה, באהבה ומתוך הכרה עמוקה שמדובר במצווה דאורייתא. דווקא מתוך המקום האמוני הזה צומחת המוטיבציה הגבוהה של החיילים שומרי ההלכה".

הדבר בא לידי ביטוי מובהק גם במערך המילואים, שבו שיעור הדתיים בחטיבות הלוחמות נע, להערכת גורמים בשטח, בין 50 ל־60 אחוזים, ואף יותר מכך. "האמונה שיש חובה דתית לשמור על עם ישראל ולהילחם בקמים עלינו לכלותנו, היא שמניעה אנשים לבוא שוב ושוב לימי מילואים ארוכים וממושכים, גם בגיל 40 ו־50", אומר פינסקי, "המציאות היא שהמחויבות הזאת יונקת מההלכה. ומכיוון שהיא יונקת מההלכה, אי אפשר לנתק אותה מגבולות הגזרה של אותה הלכה עצמה".

אולי באמת הצבא יכול להסתדר בלי בני ישיבות בחיל התותחנים או בשריון ולרכז את כולם בחטיבות החי"ר?

"הצבא לא באמת מסתדר עם זה", הוא משיב בנחרצות, "חיל התותחנים וחיל האיסוף הקרבי, שני חילות שבהם נכפה ערבוב לוחמים ולוחמות, נמצאים כיום במשבר חמור מאוד, בעיקר במערך המילואים שלהם. כל אדם שמכיר את המערכת מבפנים יודה בכך. חיל השריון פשוט לא יכול להרשות לעצמו להגיע למצב דומה ולהישאר בלי שומרי הלכה. השריון לא יעמוד בזה".

פינסקי מזכיר את זעקתם של גדולי הרבנים, ובראשם הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שקראו שוב ושוב לאורך השנים שלא לפלג את הצבא. "אנחנו מזהירים מפני יצירת מציאות של 'שני צבאות לשני עמים'. אין לנו שום דבר נגד הלוחמות – אני מכבד, מעריך ומצדיע באופן אישי לנשים שרוצות לתרום כלוחמות. צה"ל יכול לפתח בשבילן מסלולים משמעותיים וקרביים במערכים כמו הגנת הגבולות ומקומות אחרים, בלי ליצור ערבוב שאסור על פי ההלכה. הטיעון ש'אין פתרונות' אינו מחזיק מים, צה"ל יודע למצוא פתרונות יצירתיים כשרוצים. הבעיה היא שאם המגמה הזאת תתפשט מהתותחנים לשריון, ומשם לחטיבות כמו גולני או לסיירת מטכ"ל – צבא העם יתפרק".

פרט לשאלת שיבוץ הלוחמות בגדודים, המלחמה הנוכחית הציפה אתגרים הלכתיים מורכבים גם ברמת היום־יום בשטח. פינסקי מצביע על כך שהלחימה המודרנית מבוססת על צוותי קרב משולבים (צק"מים) – שילוב מבצעי מבורך שבו כוחות חי"ר, שריון, הנדסה ותותחנים פועלים יחד בתוך מתחמים מצומצמים. "מבחינה קרבית וטקטית, השילוב הזה מצוין ומביא תוצאות טובות", הוא מסביר, "אבל הוא יוצר אתגר צניעות עצום בשטחי הלחימה ומעבר לגבול. כשישנים ומצטופפים במשך ימים ארוכים בתוך נמ"ר, במוצב קדמי או באיתור קטנטן, נוצר ערבוב קשה".

"אנחנו שומעים סיפורים מהשטח על חיילים דתיים, אנשים נשואים ובעלי משפחות, שנדרשים לשהות ולישון בתנאים הללו יחד עם פרמדיקיות או קצינות", הוא מתאר, "זה לא מתאים, והנשים שלהם בבית זועקות בצדק שזה לא מתאים. אנחנו לא נגד הצבא, אנחנו שותפים מלאים ומדברים עם המערכת, וכשמדובר בפיקוח נפש ממש – כמו באירועי שמחת תורה שבהם אנשים נטבחו – ברור שכולם עוזבים את הכול ורצים יחד, צמודים ככל שנדרש, כדי להציל חיים. אבל עכשיו, כשרמת העצימות פחתה ואפשר להיערך, הצבא חייב להושיב צוות רציני, לקבוע נהלים ברורים ולמצוא פתרונות מערכתיים".

פינסקי ממשיל את המצב להלכות כשרות בשעת חירום. "חייל שנמצא בתוך אזור קרבות בלבנון ולא הגיעה אליו אספקה, ודאי שרבנים יורו לו לאכול גם בשר לא כשר כדי לשרוד. אבל האם זה פוטר את הצבא מהיערכות מראש עם מזון כשר כדי שלא נגיע למקרי הקצה האלה? בוודאי שלא. המציאות הנוכחית בשטח רומסת ברגל גסה את פקודת השירות המשותף שהצבא עצמו חתום עליה, ולא רק בלחימה אלא גם באימונים. הדרישה הברורה שלנו מצה"ל היא לבצע עבודת מטה רצינית ומהירה – לא כזו שתימשך שנים. כעת, כשהמלחמה עברה לשלבים פחות עצימים, זה הזמן לחשוב, לארגן ולתקן, כדי לשמור על הערך הבסיסי של 'והיה מחנך קדוש'. אנחנו לא דורשים שכל חייל יניח תפילין, אבל אנחנו לוחצים ועובדים כדי ששמירת ההלכות הבסיסיות וגבולות הגזרה של הלוחמים הדתיים יכובדו במלואם".