דילוג לתוכן הראשי

העדכונים של בשבע, ישירות אליכם

בוחרים ערוץ אחד — ומקבלים רק את מה שחשוב.

ערוץ הוואטסאפ עדכונים נבחרים, בלי רעש קבוצת הוואטסאפ אותם עדכונים, בקבוצה ערוץ הטלגרם למי שחי בטלגרם
תוכן שיווקי

"הסטודנטים רואים רפואה אמיתית כבר מהיום הראשון"

מרכז המומחים שהוקם באוניברסיטת אריאל מהווה מודל ייחודי ויחיד במינו בנוף האקדמיה.

צילום: אוניברסיטת אריאל
צילום: אוניברסיטת אריאל

מירי בן-דוד ליוי

 

פרופ' אהוד גרוסמן, נשיא אוניברסיטת אריאל ומומחה ברפואה פנימית ויתר לחץ דם, מספר על ההתפתחות של הרעיון. "הייחוד של אוניברסיטת אריאל הוא שיש בה פקולטה לרפואה ולמקצועות הבריאות. יש למעשה בתי ספר לכל התחומים – רפואה, ביולוגיה מולקולרית, פיזיותרפיה, סיעוד וריפוי בעיסוק. הרעיון היה שכאשר מקימים בית ספר לרפואה, צריך לבנות במקביל גם בית חולים. אבל בית חולים דורש אישור ממשלה, ולכן חשבנו על מרכז רפואי".

המטרה הייתה כפולה: מצד אחד לתת שירותים לאוכלוסייה באזור, שחלק גדול ממנה נאלץ כיום לנסוע למקומות רחוקים וסובל מזמינות נמוכה של שירותי רפואה, ומצד שני להכשיר סטודנטים לרפואה ולמקצועות הבריאות, כך שכבר מהיום הראשון ללימודיהם הם יהיו חשופים לעולם הרפואה. פרופ' גרוסמן הוא אחד המומחים ברשימת הרופאים במרכז. "זהו כלי שירותי חשוב מאוד לאוכלוסייה שנמצאת במרחב, שאין לה מספיק שירותי רפואה זמינים, ובמקביל זהו כלי הוראתי והכשרתי מהמעלה הראשונה. לכן ריכזנו מומחים בעלי שם, שרובם אנשי סגל בפקולטה לרפואה, ואמרנו להם: בואו נקים מרפאות מומחים כדי להנגיש את הרפואה לאנשים".

אולי יעניין אתכם

מה היתרון של המרפאות הללו לציבור?

"אנחנו מדברים בעיקר על רפואה של מומחים. זו אינה רפואת משפחה. יש לנו קרדיולוג, נוירולוגית ילדים, רופא עור, אנדוקרינולוג, גסטרואנטרולוג, גריאטר, אורולוג ועוד. אלה אנשים ברמה של פרופסורים, שחלקם ניהלו מחלקות ומכונים בבתי החולים הגדולים בארץ. יש לנו גריאטר שהיה מנהל המחלקה הגריאטרית בבלינסון, גסטרואנטרולוג שניהל את מכון הגסטרו בבלינסון, קרדיולוג שניהל את המחלקה הקרדיולוגית בהלל יפה, ואני עצמי ניהלתי מחלקה והייתי מנהל היחידה ליתר לחץ דם. הרעיון הוא שאנשים יקבלו ייעוץ ברמה גבוהה. ברפואה הראשונית אפשר לפתור חלק מהבעיות, אבל לפעמים יש צורך בהתייעצות, בחוות דעת של מומחה נוסף – Second Opinion. לפעמים הרופא הראשוני לא מצליח לפתור את הבעיה, ואז קיימת האפשרות לקבל ייעוץ מקצועי".

לומדים בנחת

מבחינת האקדמיה, היתרון הוא שמדובר במרפאה לימודית. "יש סטודנטים, וכשאני מסביר להם, אני מסביר גם לחולה. גם החולה מבין בינתיים טוב יותר, ויש זמן. לא ממהרים למטופל הבא. עובדים בצורה יסודית ובנחת. זו מרפאה שמשמשת גם להוראה, ולכן מסבירים יותר מהרגיל, מלמדים ונותנים שירות ברמה גבוהה. זה משהו שלא קיים במקומות אחרים, ואנחנו עושים את זה בעיקר מתוך מטרות חברתיות של שיפור השירות, וכמובן ככלי הוראתי לסטודנטים שלנו".

מתוך הפידבקים שאתה מקבל מהסטודנטים, אתה מרגיש שזה משדרג להם את הלימוד?

"בוודאי שכן. אין כמו ניסיון וחוויה. הסטודנטים רואים בזמן אמת את המרצים והמורים שלהם עובדים מול מטופלים. הם נחשפים לרפואה כבר בשלבים הראשונים של הלימודים. באופן טבעי, בכל האוניברסיטאות בארץ שבהן מלמדים רפואה, הסטודנטים מתפזרים למרפאות בקהילה, וגם לא תמיד הם פוגשים מומחים בכירים. אצלנו יש סלקציה. אנחנו עובדים בדיוק עם המורים שלנו, והכול נמצא בתוך הקמפוס. סטודנט בשנה הראשונה והשנייה, שעדיין חסר ניסיון, מקבל חשיפה לחולים, לומד איך לדבר איתם, איך לקחת מהם היסטוריה רפואית, איך להסביר להם את מצבם ואיך לשכנע אותם להיענות לטיפול. כל הדברים האלה נלמדים בשטח, בלי לנסוע לשום מקום".

כיצד מתנהל בפועל המפגש בין הרופא, הסטודנטים והמטופל?

"בדרך כלל אני יושב עם המטופל ועם שני סטודנטים לצידי. המטופלים יודעים מראש שהסטודנטים נמצאים בחדר, ואם מישהו אינו מעוניין – הסטודנטים יוצאים. הסטודנטים שומעים איך אני לוקח אנמנזה, איך אני מדבר עם המטופל, ומותר להם להוסיף שאלות משלהם. לפעמים הם אפילו מגלים דברים שאני לא חשבתי עליהם. קרה לא פעם שהסטודנט שם לב לניואנסים ולדברים שלא שמתי לב אליהם, והוא שאל ובירר והוציא מידע שלא עלה בשאלות הבסיסיות, וכמובן שזה נהדר. הקונפסט הזה מעניק לסטודנטים יכולת התבוננות ויכולת לשאול שאלות. בסופו של דבר הם רואים איך מוציאים מידע ואיך בונים את ההיסטוריה של המטופל, וכשהם מגיעים לשלבים הקליניים הם מגיעים מוכנים יותר".

רוב המטופלים מגיעים למרכז הרפואי בעקבות המלצות מפה לאוזן. "אנחנו כמובן רוצים להרחיב את החשיפה, ולאט לאט הפעילות גדלה. יש תחומים שבהם קשה מאוד להשיג תורים בארץ. למשל נוירולוגיית ילדים. התורים אצלנו כבר נמשכים כמה חודשים, אבל במקומות אחרים מדובר לעיתים בשנים, כך שהזמינות אצלנו בכל מקרה גבוהה יותר".

מרפאות המומחים מצטרפות למערך הקיים. "יש לנו את היחידה הגדולה ביותר בארץ להתפתחות הילד, ויש לנו מרכז שיקום יום ברמה גבוהה. בגלל העובדה שיש לנו פיזיותרפיסטים שהם גם אנשי הוראה וגם סטודנטים, המטופלים מקבלים שיקום אורתופדי ושיקום נוירולוגי ברמה גבוהה. בקרב הסטודנטים שלנו יש גם חיילים פצועים. מכיוון שהכול נמצא בתוך הקמפוס, הם יכולים ללמוד ובמקביל להגיע לטיפולי פיזיותרפיה. כאמור, זהו מודל ייחודי שלא נמצא בשום מקום אחר בארץ, מודל שמאפשר לסטודנט לקבל את הניסיון הראשוני כבר מהשלבים הראשונים של הלימודים".

בעתיד הקרוב ייפתחו מוקד מיון קדמי, מכון גסטרו ומכון דימות, ובהמשך ייפתחו יחידות נוספות, כולל חדרי ניתוח בינוניים שבהם יהיה ניתן לבצע פרוצדורות. "אני מעריך שבתוך כשנה יהיה כאן מרכז רפואי פעיל במגוון רחב של תחומים".

לדברי פרופ' גרוסמן, הרעיון היה קיים כבר כמה שנים אבל קרם עור וגידים בשנים האחרונות. "כשבנו את בית הספר לרפואה בנו שבע קומות, ומתוכן שלוש יועדו למרכז רפואי. היה ברור שיש צורך בדבר כזה באזור, וגם הבינו שמדובר במודל מצוין בשביל בית הספר לרפואה ולמקצועות הבריאות, אבל היו עיכובים שונים, כולל תקופת הקורונה ומלחמות. המעטפת הייתה קיימת, אבל יציקת התוכן המשמעותית התרחשה בשנתיים האחרונות. דברים כאלה לוקחים זמן, אבל זה הולך ומתקדם".

מהיכן מגיעים אליכם?

"מכל הארץ. בין היתר בזכות המומחים בעלי השם שפועלים כאן. המטופל הצפוני ביותר שהגיע אליי היה מצפת, והדרומי ביותר – מאילת. ברור שהם הגיעו במיוחד לצורך ייעוץ אצל מומחה ספציפי".

מענה קרוב לבית

פרופ' ישעיהו בלוססקי, מומחה ברפואה פנימית וגריאטריה, שמפעיל את מרפאת הגריאטריה במרכז הרפואי שבאוניברסיטת אריאל, סבור כי פרט לחשיבות האקדמית של המיזם, יש לו גם משמעות קהילתית עצומה לתושבי האזור, ובעיקר לאוכלוסייה המבוגרת. "למיטב ידיעתי, אני הרופא הגריאטר היחיד שעובד באריאל. זה שירות שהיה צריך אותו, והרבה פעמים אנשים נשלחים לפתח תקווה, לרמת גן או למקומות אחרים במרכז הארץ כדי להיבדק, וכאן יש להם מענה קרוב לבית. כשמדובר באנשים מבוגרים שהניידות שלהם מוגבלת, קשה מאוד להסיע אותם למרחקים גדולים, ולכן הקרבה הזאת חשובה מאוד".

לדבריו, מדובר בצורך אמיתי שקיים בשטח. אנשים מבוגרים נדרשים לא פעם להיעזר בבני משפחה כדי להגיע לבדיקה רפואית, והעובדה שהם יכולים לקבל מענה קרוב לבית מקילה לא רק עליהם אלא גם על בני המשפחה שמלווים אותם.

בלוססקי מלווה את הפרויקט קרוב לשנה וחצי, כמעט מראשית הדרך. "הרעיון שפיתחה אוניברסיטת אריאל יוצר חיבור יוצא דופן בין הלימודים התאורטיים ובין המציאות הקלינית. הסטודנטים יכולים להתנסות לצד מומחים ולראות בפועל כיצד מה שהם למדו מתחבר עם הקליניקה היומיומית. זה למעשה שדה קליני. יש מרפאות של יתר לחץ דם, גסטרואנטרולוגיה, רפואת עור, אונקולוגיה וכמובן גם גריאטריה, ומבחינתנו, היתרון הגדול ביותר של המודל טמון דווקא בחוויה שמקבלים הסטודנטים. לי, כסטודנט לרפואה, לא הייתה האפשרות הזאת. אני חושב שזה סוג של חיבור חזק מאוד בין התאוריה למעשה, בין מה שנלמד בכיתה ובין המציאות".

לדבריו, סטודנטים במוסדות אחרים אינם זוכים בדרך כלל לחוויה דומה. "באוניברסיטאות אחרות הסטודנטים מצטרפים בעיקר למחלקות אשפוז, אבל מעט מאוד, אם בכלל, למרפאות. כאן הם נמצאים במספר קטן מאוד – סטודנט אחד עד שלושה לכל היותר – יחד עם הרופא, המטופל ובני משפחתו, ונוצרת אינטראקציה מאוד טובה. בעיניי, דווקא הקבוצה המצומצמת מאפשרת לסטודנטים ללמוד לעומק. הם יכולים לשאול שאלות, ואם הם לא מעיזים לשאול בזמן הביקור עצמו, אז אחרי שהמטופל יוצא אנחנו נשארים ודנים במקרה באופן פרטני. לא מדובר בשעות ארוכות, אבל החשיפה הישירה הזאת מאוד חשובה בשבילם".

מהו ההבדל העיקרי בין עבודה בבית חולים לעבודה במרכז רפואי?

"בבית החולים הדינמיקה אחרת. יש סבבי רופאים, ביקורים והמון לחץ. לא תמיד יש זמן לשבת בשקט ולדון לעומק בבעיות של המטופלים. כאן יש את הזמן הזה ואת ההתעמקות. באופן ספציפי בתחום שלי, החשיפה הזאת מאפשרת לסטודנטים להבין עד כמה מורכב הטיפול באדם המבוגר. הסטודנטים חווים ביקור חי ואמיתי עם אדם מבוגר, ובמהלך הביקור אני פורס בפניהם את הייחודיות של הגריאטריה לעומת מקצועות אחרים".

לדבריו, הביקור מתחיל דווקא בסיפור האישי של האדם. "אנחנו מתחילים מהרקע האישי – במה הוא עבד כל השנים, מהיכן הגיע, כמה זמן הוא בפנסיה ומה תנאי החיים שלו כיום. אנחנו בודקים האם הוא מקבל עזרה בתפקוד היומיומי, האם הוא מתגורר לבד או עם בני משפחה, ומה מערך התמיכה שעומד לרשותו. לאורך כל התשאול החשוב הזה, הסטודנטים יושבים איתנו ולומדים מה שואלים ומה רלוונטי. לאחר מכן נבדקים התפקודים הבסיסיים. אנחנו בודקים את היכולת להתלבש, להתרחץ, לאכול ולתפקד בתוך הבית. בהמשך נבחנים גם התפקודים המורכבים יותר".

"אנחנו בודקים את היכולת של המטופל להשתמש בכסף, להפעיל מכשירי חשמל, לצאת מהבית ולהתנהל באופן עצמאי", הוא מוסיף. "אנחנו גם מעניקים לסטודנט את ההבנה של חשיבות החלק החברתי בחייו של האדם המבוגר. ביחד אנחנו בודקים מי עוזר למטופל ביום־יום, מי תומך בו, ומה מערכת התמיכה שלו. לאחר מכן מתבצעת הערכה קוגניטיבית ועוד הערכות, ומשם עוברים לבדיקה גופנית ולסריקת תרופות. שוב, לסטודנט יש הזדמנות לחוות כל חלק בטיפול והכול מאוד ברור וקורה לנגד עיניו. במקרה שלנו כל התהליך הזה מאפשר לסטודנטים להבין שהאדם המבוגר הוא הרבה יותר מסך המחלות שלו. לא מדובר רק במחלה כזו או אחרת, אלא גם בהשפעה שלה על איכות החיים, על התפקוד ועל חיי היומיום. כל מקרה הוא ייחודי, וכל מטופל מביא איתו עולם שלם".

המערך מתנהל ביסודיות שמשדרגת את הידע וההתמצאות של הסטודנטים. "במסגרת המרפאה מבוצעות גם הערכות קוגניטיביות לאנשים הסובלים מירידה בזיכרון או מדמנציה, במטרה לבחון כיצד ניתן לסייע להם. בנוסף לכך מתבצעות הערכות תפקודיות וקוגניטיביות לצורך פנייה לביטוח הלאומי, וכן הערכות רפואיות שבמסגרתן נבדקת האפשרות לבצע התאמות ושינויים בטיפול התרופתי".

גם המטופלים ובני משפחותיהם", הוא מספר, מביעים שביעות רצון רבה מהשירות. "יש הרבה אנשים שאומרים: איזה יופי, אני לא צריך לקחת את אבא או את אמא לרמת גן, לתל אביב או לפתח תקווה. טוב שאתם כאן. יש פידבק מאוד חיובי. ללא ספק, חלק חשוב בחוויה נובע גם מהזמן שמוקדש לכל מטופל. במזכירות שלנו יודעים שאני רואה מטופלים עד שעה וחצי. אני רואה בזה תרומה לקהילה והרבה מעבר לעבודה".

מהי בדרך כלל התגובה של המטופלים ושל בני המשפחה לכך שיש בחדר עוד דמויות?

"לרוב מדובר בעוד שני סטודנטים. הם מאוד דיסקרטיים, ואני תמיד שואל את המטופל אם הוא מסכים לנוכחות שלהם. אני לא זוכר אפילו פעם אחת שמישהו התנגד. להפך, נדמה כי רבים מהמטופלים מבינים את הערך שבדבר. אני חושב שהם מבינים שזה מוסיף עוד נדבך של עומק. בסופו של דבר, בזכות הדברים האלה יהיו לנו רופאים טובים יותר. אני באמת מאמין שזה מוסיף, וזה טוב לכולם".

 

 

מה לקרוא עכשיו