הילה פנחס
בעבר, גיל הפרישה נתפס בתודעה הציבורית כמעין קו סיום שקט, תחילת הסוף של החיים האקטיביים. אולם הגרונטולוגיה המודרנית, מדע הזיקנה, מנפצת לחלוטין את הפרדיגמה הזאת.
"כשאדם פורש כיום, יש לו בדרך כלל עוד 30 שנה לחיות טוב", מסבירה ד"ר יעל בנבנישתי, מומחית לגרונטולוגיה ומשנה למנכ"ל אינשורטק ישראל. "זהו מספר זהה של שנים לשנות העבודה שלו, שבהן הוא יכול להישאר רלוונטי, פעיל ויוצר. לכן אני מעדיפה לדבר על אריכות ימים (Longevity) ולא על זיקנה. אבל כדי שהשנים האלה יהיו איכותיות, צריך להיערך אליהן ולא רק בריאותית, אלא קודם כול כלכלית".
אולי יעניין אתכם
לדבריה, חוסר הכנה כלכלית לשלושת העשורים הללו עלול לפגוע אנושות באיכות החיים. "בעבר, התכנון הפיננסי לקראת הפרישה נעשה בצורה חובבנית או לפי רמות סיכון שרירותיות. היום התכנון הפך למורכב והוא חייב להיות מותאם אישית באופן מוחלט". ההמלצה החד־משמעית של ד"ר בנבנישתי היא לא להשאיר דבר ליד המקרה. לפנות לאיש מקצוע, להסדיר צוואות וייפוי כוח מתמשך, ולהתייעץ עם סוכנים פיננסיים שייקחו בחשבון פרמטרים מורכבים כמו המצב הבריאותי כגורם סיכון, מספר הילדים והרצון לתמוך כלכלית במשפחה.
בגזרה הטכנולוגית, המציאות בשטח מוכיחה שהמבוגרים של היום אינם נרתעים מטכנולוגיה כפי שנוטים לחשוב. ישנן הרבה אפליקציות שיכולות לתת מענה ולסייע למבוגר. "בסך הכול מדובר באנשים שהיו חלק אינטגרלי מעולם העבודה המודרני", אומרת בנבנישתי. "האפליקציות מובנות בצורה מונגשת, ידידותית ועם חוויית לקוח פשוטה, לכן אין שום סיבה שתהיה מגבלה. כיום קיימים סימולטורים מתקדמים שמשקפים למבוגר מה הוא צפוי לקבל בגיל הפרישה ומאפשרים לו לבחור מסלולים פיננסיים בהתאם. במקביל, מדינת ישראל מקדמת את המסלקה הפיננסית. מדובר בכלי חיוני שנמצא בשלבים רגולטוריים מתקדמים, וברגע שהוא ירכז ויפלח את כל חסכונותיו ארוכי הטווח של המבוגר, הוא יעניק לו תמונה מדויקת ויאפשר לו לקבל את כל מה שמגיע לו".
המרחב הווירטואלי והחיפוש אחר משמעות
המעבר לגיל הזהב מטלטל לעיתים קרובות את הדינמיקה המשפחתית, ומציב בפני הילדים דילמה: איפה עובר הגבול בין דאגה וטיפול ובין שמירה על עצמאותו וכבודו של ההורה? "הפתרון הוא פשוט: דברו איתם", פוסקת ד"ר בנבנישתי. "תקשורת ישירה היא המפתח, בלי לנסות לקרוא בין השורות. צריך גם לזכור שלא כל המבוגרים אוהבים הפעלות קבוצתיות. יש כאלה שאוהבים להיות לבד וטוב להם עם זה, והילדים צריכים לקבל ולכבד את הבחירה הזאת, כל עוד היא מיטיבה עם ההורה".
בשביל מי שמחפשים אינטראקציה וחשים חוסר רלוונטיות לאחר הפרישה, הטכנולוגיה מציעה כיום ערוצים חברתיים ותעסוקתיים חדשים בלי לצאת מהבית. "ישנן אפליקציות המשמשות כמרכזי יום וירטואליים", מספרת בנבנישתי. "מקיימים הרצאות ופעילויות בלייב, חוגגים ימי הולדת וחגים ביחד, הכול באופן מקוון. מחקרים מראים שברגע שמבוגר פותח מצלמה זה נותן לו דרייב להתלבש, להסתדר ולסדר את סביבתו, מה שמספק מענה עצום לתחושת החיוניות. זהו פתרון מופלא למבוגרים שמוגבלים בניידות או חוששים לצאת החוצה במזג אוויר לא נוח".
עם זאת, הטכנולוגיה היא רק כלי. המנוע האמיתי הוא המשמעות. "אדם שיוצא לפרישה חייב למצוא לעצמו סדר יום בעל ערך. בין אם זה חוג קרמיקה, התנדבות או הכנת אוכל לנכדים. מבוגר שמרגיש חסר ערך דועך במהירות. התזונה שלו נפגעת, הוא מזניח את בריאותו ומפסיק ללכת לבדיקות רפואיות. זה כמו כדור שלג שמתגלגל במדרון. כשהמבוגר קם בבוקר עם מטרה מסוימת, כל השאר מתגלגל מעצמו".
כדי להבין מדוע הדעיכה המנטלית שמתארת ד"ר בנבנישתי הופכת מהר כל כך להידרדרות גופנית, צריך לצלול אל המנגנונים הביולוגיים שמנהלים את תהליך ההזדקנות. תחום מחקר הלונג־ליביטי אינו עוסק רק בהארכת החיים כשלעצמם, אלא בהארכת השנים שבהן אנו בריאים ועצמאיים (Healthspan).
המדע המודרני מצביע על כמה מנגנונים ביולוגיים שמניעים את תהליך ההזדקנות, ובראשם התקצרות הטלומרים – אותם "מגיני פלסטיק" בקצות הדי־אן־איי שככל שהם מתקצרים עם כל התחלקות תא, כך נפגעת יכולת התפקוד שלו. לצד זאת, ניכרת ירידה ביעילות המיטוכונדריה, תחנות הכוח התאיות, מה שמוביל להפחתת האנרגיה בגוף ולהאטה בקצב ההתאוששות. תהליך זה מלווה לרוב בדלקת כרונית בדרגה נמוכה (Inflammaging), המפעילה את מערכת החיסון "על אש קטנה" לאורך שנים וגורמת לנזק רקמתי מצטבר. מנגנונים אלו מושפעים ישירות מהמערכת האפיגנטית – רשת הסימונים הקובעת אילו גנים יתבטאו ואילו יישארו רדומים, המושפעת מאורח החיים, השינה והתזונה – לצד קהילת חיידקי המעי (המיקרוביום), הממלאת תפקיד מכריע בוויסות מערכת החיסון ורמות הדלקת בגוף.
התובנה המדעית הזאת מחזקת את הקביעה שהדרך שבה נזדקן מושפעת באופן דרמטי מהבחירות היומיומיות שלנו. אולם כאשר המנגנונים הביולוגיים הללו פוגשים את המציאות הקלינית המורכבת, התיאוריה המדעית הופכת לאתגר רפואי יומיומי בבתי החולים.
האתגר הרפואי והקוגניטיבי
"כשאנחנו מדברים על רפואה של הגיל המבוגר, לדעתי הגיל הרלוונטי באמת לתפיסה הוליסטית הוא 75 ומעלה ולא 65 כפי שכתוב בספרות. אנחנו מדברים על עולם אחר לחלוטין מרפואה של צעירים", קובע פרופ' תומר אבני, מנהל מחלקה פנימית בבית החולים 'מעיני הישועה'. "כמטפל באוכלוסייה הזאת, אתה מחויב להגביר את כל החושים, לפתוח את הראש ולחשוב רחב בהרבה".
פרופ' אבני מסביר כי האדם המבוגר שברירי לאין שיעור. בעוד שאדם צעיר עם מחלה זיהומית יישאר יציב ויתגבר עליה במהירות ללא צורך בהתערבות של בית חולים, אצל מבוגר מערכות הגוף עלולות לקרוס במהירות, והתסמינים משתנים לחלוטין. "מחלה זיהומית חריפה אצל מבוגר לא חייבת להתבטא בחום גבוה, אלא עשויה להופיע אך ורק כבלבול פתאומי".
מטופלים רבים חווים חולשה קוגניטיבית ותפקודית חדה בעקבות מחלה אקוטית, המשפיעה גם על האופן שבו הם תופסים את חומרת מצבם. "בנוסף לכך", ממשיך פרופ' אבני להסביר, "השילוב של מחלות כלי דם ומחלות כרוניות אחרות האופייניות לגיל הזה פוגע בקוגניציה, ולעיתים המבוגרים נוטלים קוקטייל תרופתי מורכב, שבעצמו עלול להוביל למצבים דמויי דמנציה".
הפגיעה הקוגניטיבית והתרופתית שמתאר פרופ' אבני אינה מתרחשת בחלל ריק, והיא נקשרת בקו ישיר לאותו כדור שלג של אובדן משמעות ובדידות שעליו התריעה ד"ר בנבנישתי. הערפול הקוגניטיבי מקשה על המבוגר לזהות את מצוקתו שלו, לנהל את תרופותיו או לקרוא לעזרה. כשהערפול הזה פוגש בדידות וחוסר תמיכה משפחתית, ההידרדרות הופכת לקטלנית.
הבדידות יוצרת דיכאון עמוק, והדיכאון מוביל להסתגרות, שמאיצה עוד יותר את הניוון הקוגניטיבי והגופני. "בדידות היא לא מילה פומפוזית, היא מציאות יומיומית אצלי במחלקה", אומר פרופ' אבני בכאב. "קחו למשל מבוגר ששילוב של תרופות ומחלות כלי דם גרמו לו לירידה קוגניטיבית, ומרוב דיכאון ובדידות הוא מסרב לצאת מהבית כדי לחדש את מרשמי התרופות שלו, או פשוט שוכח ומפסיק ליטול טיפול חיוני לסוכרת או לאי־ספיקת לב. או מבוגר שמתפתח אצלו חום גבוה, אך בשל הבדידות והדיכאון הוא לא מתקשר לבנו, עד שהמצב מתדרדר לכדי כך שכוחות ההצלה נאלצים לפרוץ את דלת ביתו".
אחד המקרים הדרמטיים ביותר שנחרטו בזיכרונו מהשנה האחרונה ממחיש בדיוק את המקום שבו הבדידות, הירידה הקוגניטיבית וההפקרה פוגשות את הרצפה, פשוטו כמשמעו. מדובר במבוגר שנמצא מוטל על הרצפה ברחוב בעיר כפר סבא. אדם טוב לב שעבר ברחוב הבחין בו, הרים אותו, והבין שהאיש לא מקבל מענה או חושש לפנות למרכזים הרפואיים המקומיים. אותו אזרח לקח אותו בעצמו והביא אותו ל'מעיני הישועה'.
"האיש הגיע אלינו במצב שקשה לתאר במילים: מוזנח בצורה קיצונית, מלוכלך, וסובל מפצעים קשים כתוצאה מהשכיבה הממושכת על הכביש. הצוות במחלקה התגייס כולו ברגישות ובמסירות עצומה. האחיות רחצו וניקו אותו, עבדו שעות ארוכות כדי לנקות ולחטא את גופו פצע אחר פצע. במקביל, העובדת הסוציאלית שלנו פעלה מול שירותי הרווחה כדי למצוא לו פתרון קבוע ומכבד. האירוע הזה, שהדגיש את הערך העליון של קדושת החיים אצלנו, הסתיים בכך שהאיש החלים ועבר למקום בטוח".
המרדף אחר ה"לונג־ליביטי"
פרופסור אבני מדגיש פער מעניין שקיים כיום בעולם הרפואה. בעוד שבשטח אנו נאבקים יום יום על מתן מענה בסיסי ומכבד לקשישים בודדים, השיח הציבורי והמדעי העולמי נוטה לעיתים להתמקד דווקא בקצה השני של המתרס – בניסיון המודרני למתוח את גבולות תוחלת החיים הרחק מעבר למוכר לנו. "ברפואה המודרנית יש לנו כיום טכנולוגיה להאריך את החיים כמעט בכל מחיר. העולם סוער סביב טרנד ה'לונג־ליביטי'. החל ממולטי־מיליארדרים שמנטרים כל צעד ונשימה של עצמם, דרך תזונה קפדנית ועד נטילת עשרות תוספי תזונה ביום".
"חשוב להגיד את האמת", מבהיר פרופ' אבני, "מעולם לא הוכח מדעית שיש פעילות או תוסף שמסוגלים להאריך את החיים מעבר לגבול הביולוגי. האנשים האלה אכן מרגישים טוב יותר, ובמבחנים אובייקטיביים הגוף שלהם מציג אחוזי שומן ושריר של גיל צעיר בהרבה, אבל האם זה יאריך את חייהם? אף אחד לא יודע. אנחנו כן יודעים מה מקצר את החיים: עישון, חשיפה לא מוגנת לשמש או עבודה במכרות פחם. להאריך אותם באופן מלאכותי? זה כבר סיפור אחר".
פרופ' אבני מדגיש כי הזדקנות בכבוד היא תלוית סביבה, משמעות ותוכן, ומביא כדוגמה את מה שהוא רואה מדי יום בבני ברק: "ישנם אנשים מעל גיל מאה, חדים כתער. הגוף שלהם אולי כבר בוגד בהם, אך הם מתפקדים במלוא המרץ בתפקידם החשוב ביותר כמנהיגי קהילה, כרבנים וכדומה. ראיתי את זה במספרים עצומים מאז שהגעתי לכאן, באופן חריג מכל מקום אחר".
השאיפה לשמירה על כבודו, עצמאותו וסביבתו של הקשיש, שעליה דיברה ד"ר בנבנישתי, מקבלת משמעות קיצונית ואמיצה כאשר מדובר במטופלים במצב סיעודי מורכב ביותר. מונשמים, מרותקים למיטה או מוזנים בצינורות. בעוד שברוב חלקי הארץ נהוג להפנות חולים אלו למוסדות כרוניים צפופים, המאופיינים בחיידקים עמידים ושיעורי הישרדות נמוכים, פרופ' אבני מציג מודל אחר, הרווח מאוד במגזר החרדי בבני ברק וראוי לאימוץ רחב.
"לקחת את הטיפול המורכב הזה הביתה, עם מכונות הנשמה, חמצן, מוניטורים ואחיות 24/7 – זה בהחלט מנצח כל מוסד", הוא מצהיר חד־משמעית. "שום מוסד, גם הטוב ביותר, לא מגיע לאיכות החיים של מבוגר המוקף במשפחתו בסביבתו הטבעית. הנתינה והרצון להתחייב לטיפולי בית באוכלוסייה הזאת הם מאריכי החיים האמיתיים".
המחיר של הבחירה הזאת, כפי שמסכימים שני המומחים, הוא כבד. מדובר בהוצאה כלכלית אדירה ובהתחייבות אישית ולוגיסטית עצומה מצד בני המשפחה. אך בסופו של דבר, בין התכנון הפיננסי המוקדם, השימוש המושכל בטכנולוגיה, השמירה על הקשר המשפחתי והטיפול הרפואי ההוליסטי, נראה כי הנוסחה האמיתית לאריכות ימים אינה טמונה בתוספי תזונה יקרים, אלא ביכולת של המבוגר והסביבה שלו לצקת תוכן ומשמעות ליום שאחרי.
מנטל לנכס חברתי
כאשר התיאוריות הגרונטולוגיות על אריכות ימים וחיפוש משמעות פוגשות את השטח, נולדות יוזמות שמשנות סדרי עולם. מי שלקח את המושג "לונג־ליביטי" ותרגם אותו לציונות מעשית ותרומה חברתית הוא יצחק אשחר (72), מייסד גרעיני 'אנו באנו' ויושב ראש התנועה. אשחר, במקור ממצפה הושעיה, מתגורר כיום בקריית שמונה כחלק מגרעין פנסיונרים ייחודי.
"כשיצאתי לפנסיה", מספר אשחר, "בדקתי מה המשמעות של השלב הזה בחיים, לא בהיבט האישי שלי אלא כתפיסת עולם. גיליתי שיש הבדל עצום בין ישראל לעולם המערבי. בישראל, ברגע שאתה פורש, אתה נכנס מיד לקטגוריה של הגיל השלישי, והחברה אומרת לך בעצם: 'אל תפריע לנו, אנחנו נעזור לך. אתה בפנסיה עד שתעזוב את העולם'. מתייחסים למבוגרים כנטל".
אשחר מסרב לקבל את התפיסה הזאת, ומציע חלוקה מבוססת תפקוד ולא כרונולוגיה: "בארצות רבות בעולם מחלקים את התקופה הזאת לגיל השלישי והגיל הרביעי. הגיל השלישי הוא גיל תפקודי, יש לך זמן פנוי, ידע וניסיון עצום. רק בגיל הרביעי המצב מתהפך ואתה הופך נזקק לאחרים. שאלתי את עצמי: איך אנחנו מנצלים את העוצמה של הגיל השלישי? הרי לא מדובר בשנה־שנתיים, אלא במספר לא מבוטל של שנים. בואו נהפוך את בני הגיל הזה מנטל לנכס לחברה".
מתוך התפיסה הזאת פיתח אשחר שלוש תוכניות לאומיות המעניקות לקשישים את אותה תזונה מנטלית ומשמעות חיונית שעליה דיברו ד"ר בנבנישתי ופרופ' אבני. התוכנית הראשונה היא 'מסעות סבבה', הפועלת כבר חמש שנים וכוללת יותר מ־53 קבוצות ויותר מ־1,300 משתתפים. התוכנית מכשירה סבים וסבתות להיות מדריכי ידיעת הארץ ומורשת בסדרות של טיולים רגליים. התנאי? המבוגרים מתחייבים להדריך את הנכדים שלהם באותם מסלולים ובאותן מתודות. "כך אנו מרוויחים קשר רב־דורי עמוק, שהוא ערך מוסף אדיר", מסביר אשחר.
התוכנית השנייה עוסקת בהעברת זיכרון השואה לדורותיו. מאחר שלא נותרו כמעט שורדי שואה, מי שיכולים להעביר את המסר הם בני הדור השני. התוכנית מקיימת סדנאות משותפות של בני הגיל השלישי עם נכדיהם, במטרה לגלות ולשמר יחד את זיכרון השואה המשפחתי.
גולת הכותרת הם גרעיני 'אנו באנו' – קבוצות של פנסיונרים שעוזבים את בתיהם הנוחים במרכז ועוברים להתגורר ולפעול בפריפריה הגאוגרפית. "עברנו לקריית שמונה קבוצה של 25 איש", מספר אשחר בגאווה. "אנחנו מקבלים דירות מהרשות המקומית, ומתחייבים לגור שם ולהתנדב בהתאם לכישורים של החברים ולצרכים של העיר – מורים, עורכי דין ורופאים. למשל, אחת מחברות הגרעין שלנו היא רופאה, ויחד איתה הקמנו בעיר מרפאה מייעצת. רופאים מומחים מגיעים אלינו בהתנדבות ומעניקים ייעוץ רפואי לחלוטין ללא תשלום, כל אחד בתחומו".
הצורך במרפאה כזאת בפריפריה הוא קריטי, כפי שמסביר אשחר: "הנגישות הרפואית שם כמעט לא קיימת, במיוחד בהיבטים של רפואה יועצת מומחית. התוכנית הזאת הצליחה כל כך, שאנחנו מקימים אותה כעת ביישובים נוספים, ואף מרחיבים את המודל למגורים בכפרי נוער שבהם הפנסיונרים משתלבים בתפקידי מפתח. אנחנו אפילו בודקים כעת אפשרות לצאת לחו"ל כדי ללמד עברית בקהילות יהודיות".
בסופו של דבר, המעגל נסגר. אריכות ימים ובריאות אינן נמדדות רק בערכים ביולוגיים של אורך הטלומרים, בניטור דיגיטלי או באנטיביוטיקה בבתי החולים. כפי שמסכמים ד"ר בנבנישתי, פרופ' אבני ויצחק אשחר, אריכות ימים אמיתית נמדדת באיכות, בכבוד, ובמציאת סיבה לקום בשבילה בבוקר. "אורח חיים בריא הוא חשוב", חותם אשחר, "אבל הדבר החשוב ביותר הוא לתת לאדם משמעות. בכך שאנו מאפשרים להם להעניק מעצמם ולשנות את החברה, אנו מחזירים להם את החיוניות, גם בגיל המבוגר ביותר".