השבוע פרסמה כתבת N12 מיכל פעילן בחשבון ה-X (לשעבר טוויטר) שלה את הדברים הבאים: "אחרי כל ההכחשות של המשטרה בתגובה לכתבות שלנו שהראו כיצד השוטרים, בחסות בן גביר, אימצו פרקטיקה של הפשטה כדי להלך איימים על מפגינים נגד הממשלה, המשטרה תשלם יותר מ-600 אלף שקלים למפגינים שבוצע עליהם חיפוש בעירום. המשטרה תשלם במסגרת הסדר פשרה אל מול 13 תביעות שהגישו מפגינים באמצעות עו״ד אורן גולדברג ממערך עוטף עצורים. מטורף".
שפי פז, פעילת המחאה הימנית, המזוהה עם המאבק של תושבי דרום תל אביב בהשתלטות ואלימות המסתננים לא נשארה חייבת, והגיבה לפעילן בשאלה: "העירום של פעילי שמאל שווה פי 3.5 יותר מהעירום של פעילי ימין?" כשהיא מצרפת תמונה עם טבלת השוואה בה כתוב: "השוויון בפני החוק הוא אחיזת עיניים. כשהקפלניסטים תובעים את המשטרה על חיפוש בעירום – הם מקבלים 48,000 ש"ח (624,000 חלקי 13 תובעים), כשאני תבעתי את המשטרה על חיפוש בעירום – קיבלתי 16,500 ש"ח. פי 3.5 – העירום של קפלן שווה יותר".
"ב-2021 קיבלנו את הפסק דין, כן? הסיפור הזה קרה ב-2019", אומרת שפי פז ל'בשבע', על התביעה שהגישה נגד המשטרה בגין הפשטה משפילה שלא לצורך, וממשיכה: "השופטת הציעה לנו ללכת לפשרה. אמרנו – לא רוצים פשרה. השופטת אמרה, 'זה המקסימום שהתקבלו, זה כבר מעבר לתעריף המקובל ואני לא אתן לכם יותר מזה'. כולם כותבים לי 'מה שצריך זה עורך דין טוב'. זה לא קשור, יש לי עורך דין מצוין. זה כמו במשפטי דיבה, רואים כמה הם נותנים כשקפלניסט מנצח, לעומת כמה הם נותנים כשימני מנצח".
"כתבתי על זה ציוץ עוד באותו יום", מספרת פז וממשיכה: "ניסיתי להסביר מה קורה כשאדם שמוגדר כפעיל מחאה מימין או משמאל נכנס לאיזשהו דיון בבית משפט, מה קורה שם במוח של השופט כשהוא רואה, נגיד, את אחד מהגנרלים מהמחאה שתובעים, או כשהוא רואה את רמי בן יהודה – אלה הדוגמאות הקיצוניות. גם אם השופט לא רוצה, באופן אוטומטי הוא כבר מוטה".
את מה שפז מספרת על היחס בתביעות דיבה, היא חוותה בעצמה כשתבעה את עיתונאי 'הארץ' לשעבר אסף רונאל, על כך שכינה אותה 'ניאו נאצית' ברשת. היא זכתה בתביעה, ששופט בית משפט השלום בת"א דאז, יאיר דלוגין, קבע כי גובה הפיצוי הראוי בה הוא 80,000 ש"ח, אך הוריד את סכום הפיצוי ל-20,000 בשל נימוק לא יאמן – ראשית, פז התבטאה בחריפות נגד בג"ץ ושנית, אין לה 'שם טוב' בקרב הציבור, לכן מגיע לה פיצוי מופחת ביחס לפגיעה בשמה הטוב.
"היו לי שופטים שהרגשתי שהם בסדר עד השלב שבו הם היו צריכים לעשות את הצעד האחד הנוסף, הנועז, והם לא הצליחו, פשוט לא הצליחו", מתארת פז בתסכול. "הם מדברים כבר שלוש שנים על אכיפה בררנית לרעתם", היא אומרת על אנשי מחאת קפלן וממשיכה: "ברור שזה לא נכון. חד משמעית זה לא בסדר להפשיט פעילי מחאה בתחנת משטרה. הפשטה זה לסוחרי סמים, מחבלים, אנשים שחשודים שהם מסליקים סכיני גילוח ודברים כאלה. לא מפשיטים פעילי מחאה – וזה נכון לגבי כולם. אבל מתי הם נזכרו? כמה פעמים הפשיטו אותי לפני כן, את החבר'ה מהגבעות, סתם מתיישבים? כמה פעמים? את אף אחד מהם זה לא עניין. גם כשהפשיטו נערות בגילאי 14-12 במחאות על הגירוש מגוש קטיף – זה לא עניין אותם. מעצרי שווא מעולם לא עניינו אותם – עד שזה קרה להם."
"גם העונשים שהם מקבלים הם מצחיקים", קובעת פז ונותנת דוגמאות: "הבחור הזה שזרק באחת ההפגנות שלהם אבן וניפץ שמשה של רכב שנסעו בו אמא וילדים קטנים קיבל 'עבודות לתועלת הציבור'. הבחור שזרק את הלפיד, ואני לא חושבת שעד היום הוא בכלל הואשם במשהו, מנהל עכשיו מוזיאון בתל אביב". פז טוענת כי "האכיפה הבררנית לטובתם היא מכל כיוון, והם מנסים לייצר מצג שווא שהם אלה שמופלים לרעה. המשטרה לפעמים מתלבשת עליהם, זה נכון. המשטרה גם לפעמים מבצעת מעצרים מטומטמים ומיותרים, וזה נכון. ואני לא צריכה להסביר שהם רק משחקים לידיים שלהם – אבל זה לא נגמר בכתבי אישום אף פעם. וכתבי אישום זו האפליה האמיתית, לא מעצרים. מעצרים בפעם השנייה, השלישית והלאה, זה כבר שטויות. אין לזה משמעות, זה כמה שעות מהחיים, וגמרנו. מה שגומר את האנשים זה ההליכים המשפטיים. הם ארוכים, הם יקרים, הם אין סופיים, והם שוברים אותך תמיד בסוף."
