"ועדי עובדים סוחטים את המדינה, חייבים איזונים ובלמים"

ביום חמישי האחרון תכננה עירית בן־ישר לטוס לחו"ל עם חברתה. השתיים הגיעו לנמל התעופה בן גוריון בשעות הבוקר, ללא כל ידיעה על העיכובים הכבדים שצפויים להן בהמשך היום בעקבות שביתת הפתע.

"הגענו לנתב"ג בסביבות 11 וחצי, כשהטיסה שלנו הייתה אמורה להיות בשתיים וחצי", משחזרת בן־ישר, "עברנו את הבידוק הביטחוני הראשוני, וברגע שניגשנו לעמוד בתור לצ'ק־אין, ניגש אחד הדיילים ואמר לבודקים הביטחוניים שעוצרים כרגע את הכול. בהתחלה לא הבנו מה זה אומר, ואז לאט לאט ראינו שהדלפקים נסגרים ודיילי הקרקע פשוט הפסיקו לעבוד".

במהלך השעות הבאות התמלא אולם ההמראות באלפי נוסעים מחכים, ללא כל מענה מצד הצוותים בשטח. "התורים הצטברו ממש, אבל כל האנשים עמדו בתור בסבלנות. עמדנו קרוב לחמש שעות, וגם כשאנשים ניגשו לדיילים – לא היו תשובות לאף אחד. הבנו שקורה משהו, אבל לא ידענו מה. לאט לאט התעדכנו מהתקשורת שבעצם פצחו בשביתה".

בשעות הצהריים הגיעה ההודעה על השבתה מלאה של הפעילות. "מתישהו יצאה ההודעה שבשעה שתיים עוצרים הכול. כל נתב"ג נעצר לגמרי. בשעה שלוש אמרו שחוזרים. הדיילים אומנם חזרו לעמדות שלהם, וכולם מחאו להם כפיים, אבל בפועל הם המשיכו לא לעשות כלום. הדלפקים עדיין היו סגורים. היה כאוס כי לא ידעו מה הולך להיות, אבל האנשים התנהגו בנחת וברוגע".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

עוד מאת יוסף ארנפלד הובא למנוחות נתנאל שקרון הי"ד שנרצח בערב יום כיפור

גם אחרי שעבר עוד זמן, והשערים החלו להיפתח מחדש, הדרך לעלייה למטוס הייתה רצופה הנחיות משתנות ואלתורים. "כשהתחילו לפתוח חלק מהדלפקים, היה שם דייל שניסה לצעוק לכולם בלי מיקרופון – 'בואו לכאן, בואו לשם'. בהתחלה אמרו שרק למי שיש לו טרולי מותר לעלות, או להעביר את התכולה של המזוודות לשקיות. חלק מהאנשים התחילו לפתוח מזוודות ולהעביר ציוד לשקיות, וזרקו את המזוודות בצד כדי לעלות לטיסה. אנחנו אמרנו שאין מצב שאנחנו עולות בלי המזוודות שלנו, אז חיכינו עוד קצת, ולאט לאט פתחו טיסה פה וטיסה שם".

בסופו של דבר הגיעה ההמתנה הארוכה לסיומה, והנוסעים יכלו לצאת לדרך. "בסוף אישרו לנו לעלות עם המזוודות. טיסה שהייתה אמורה להמריא בשתיים וחצי בצהריים יצאה בפועל רק בסביבות שבע בערב. השיבוש הזה בתוכניות היה עגום למדי; הפסדנו יום שלם מהחופשה כיוון שנחתנו ביעד מאוחר בלילה במקום בשעות אחר הצהריים".

הציבור משלם את המחיר

הסיפור של עירית בן־ישר והנוסעים שעמדו לצידה בתור היה רק השיקוף בשטח של אירוע רחב בהרבה. בשעה שתיים בצהריים הופחתה הפעילות האווירית בנמל התעופה בן גוריון באופן יזום עד לעצירה מלאה של הנחיתות, בעוד ההמראות עוכבו ועודכנו בהדרגה. את הצעד השערורייתי הזה הוביל, לכאורה, ועד העובדים בראשות פנחס עידן, שהורה על השיבושים דווקא באחד הימים העמוסים ביותר בשנה.

בזמן שאלפי נוסעים ניסו להבין את המתרחש, סביב השעה שלוש הודיעה רשות שדות התעופה על חידוש מדורג של הנחיתות וההמראות בהתאם ללוח טיסות מעודכן. ואולם במישור הארגוני, הבלבול רק גבר: בהסתדרות לא הכחישו תחילה כי עידן קיבל את ברכתו של יושב הראש ארנון בר־דוד, אולם בהמשך טען בר־דוד כי הופתע בעצמו מהכאוס בשטח. "דיברתי עם פנחס עידן רק אחרי, שלחתי לו הודעה 'אחי מה קורה? זה נכון?'. ההתערבות שלנו החזירה את הסדר", טען יושב ראש ההסתדרות. עידן מצידו אף הכחיש במכתבים רשמיים, עמוסים בשגיאות AI, כי בכלל התקיימה שביתה.

במשרד האוצר אמדו את הנזק הישיר למשק כתוצאה מהשבתת הפתע בסכום של בין 25 ל־30 מיליון שקלים. התגובות החריפות לא איחרו לבוא: שרת התחבורה מירי רגב מסרה תגובה תקיפה במיוחד: "הנחיתי את הנהלת רשות שדות התעופה לעתור לאלתר לבית הדין לעבודה כנגד ועד העובדים על מנת לאלץ אותם לעצור את השביתה הבריונית והלא חוקית. מי שקיבל את ההחלטה לקחת את עשרות אלפי אזרחי ישראל כבני ערובה, ישלם מחיר כבד".

מרשות שדות התעופה נמסר כי "הפסקת פעילות נתב"ג בשיא עונת הקיץ היא צעד קיצוני, בלתי נסבל, קשה ומיותר, שפוגע בראש ובראשונה בציבור. צר לנו שיושב ראש ועד העובדים בוחר להסיט את הדיון מהעיקר. רשות שדות התעופה פועלת בחודשים האחרונים באופן אינטנסיבי לגיוס עובדים חדשים בכלל היחידות. אלפי נוסעים, בהם ילדים ומשפחות שתכננו במשך חודשים את חופשת הקיץ שלהם, עלולים למצוא את עצמם היום ללא אפשרות לצאת לחו״ל או לשוב לישראל. מחלוקות בין הנהלה לעובדים צריכות להתברר באחריות ובשיח, ולא על גבם של הנוסעים".

ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיב לכאוס בנתב"ג והצהיר: "מי שיעמוד בדרך – יעוף הביתה". בהמשך לכך, הנחה נתניהו להדיח את פנחס עידן מחברותו בתנועת הליכוד בעקבות השביתה והנזק שנגרם לאזרחים ולמשק. עידן קיבל בסופו של דבר את הודעת ההדחה, אך המשיך לטעון כי לא הוא שהורה על השבתת הנמל: "דרשתי לבצע בדיקה בלתי מתפשרת למציאת האחראי שנתן את ההוראה להפסקת הפעילות בנתב"ג", ציין. בפועל, גם לאחר ההודעות על החזרה לשגרה, נמשכו העומסים והשיבושים בטיפול בכבודה – תזכורת לכך שעד החזרה לשגרה, הציבור בטרמינל ממשיך לשלם את המחיר.

לא סכסוך פנימי בלבד

לצד הסערה הפוליטית, האירוע בנמל התעופה בן גוריון מעורר דאגה עמוקה גם בקרב מומחים ואנשי מקצוע בתחום התיירות והתעופה. דודי רובינשטיין, מומחה לתעופה ותיירות, סבור כי השבתת הפתע בנתב"ג היא תמרור אזהרה אדום החורג בהרבה מוויכוח שגרתי על תנאי העסקה. "האירוע שחווינו בנתב"ג חורג בעיניי בהרבה מוויכוח שגרתי על תנאי העסקה", אומר רובינשטיין, "מהמידע שנחשף סביב השביתה עולה תמונה מטרידה של מאבק בין יושב ראש ועד העובדים פנחס עידן, לבין הנהלת רשות שדות התעופה – מאבק שבמרכזו לכאורה גם שאלת מבנה הוועד והמשכיות ההנהגה בו. אם אכן נכונות הטענות שלפיהן הדרישה לתקנים חדשים קשורה, בין היתר, לאפשרות לשלב את בנו של יושב ראש הוועד במנגנון שיאפשר לו להתמודד בעתיד על הנהגת הוועד – מדובר בנושא חמור מאוד שמחייב בדיקה ציבורית יסודית ושקופה".

רובינשטיין מדגיש כי עצם קיומו של ועד עובדים אינו הבעיה, אלא היעדרם של איזונים ובלמים במקום שבו מרכז עוצמה כה קריטי. "ועד עובדים הוא גוף חשוב ולגיטימי, ויש לו תפקיד משמעותי בהגנה על זכויות העובדים. אבל כוח ציבורי בסדר גודל כזה חייב להגיע גם עם אחריות, איזונים ובלמים. כאשר ועד אחד מסוגל, בהחלטה אחת, לשבש את שער הכניסה והיציאה המרכזי של מדינת ישראל – דווקא באחד הימים העמוסים ביותר בשנה – אי אפשר להתייחס לכך כאל סכסוך פנימי בלבד".

מבחינה תפעולית, הנזקים של מהלך כזה אינם נעלמים ברגע שבו הדלפקים נפתחים מחדש. "בעולם התעופה, שלוש שעות של השבתה אינן מסתיימות אחרי שלוש שעות", מזכיר רובינשטיין את השרשרת התפעולית שנפגעת, "הנזק מתגלגל הלאה: טיסות נדחות, מטוסים וצוותים יוצאים מסבב הפעילות המתוכנן, נוסעים מפספסים טיסות המשך, ולעיתים נדרשים יומיים ואף יותר עד שהמערכת חוזרת לשגרה מלאה. מי שמשלם את המחיר הם בראש ובראשונה הנוסעים".

עם זאת, רובינשטיין מקפיד להפריד בין הנהגת הוועד לבין ציבור העובדים עצמו: "חשוב לי להדגיש: הביקורת שלי אינה מופנית כלפי עובדי נתב"ג. העובדים עושים עבודה חשובה, קשה ומוערכת, וודאי שזכותם להתאגד ולהיאבק על זכויותיהם. הבעיה היא במבנה הכוח ובמצב שבו אין מנגנוני ריסון מספקים כאשר נעשה שימוש בכלי כה דרמטי כמו השבתת נמל התעופה הלאומי".

רובינשטיין מתריע כי ללא שינוי עומק יסודי במבנה הרגולטורי, המראות הללו ישובו ויחזרו: "האירוע הזה מחייב בחינה מחדש מן היסוד של מבנה הוועד, סמכויותיו והאיזונים הנדרשים מול האינטרס הציבורי. לא ייתכן שאדם או גוף יחזיקו בפועל במפתחות לשער האווירי של מדינת ישראל ללא מערכת ברורה של אחריות, פיקוח ובקרה. אם לא יטופל שורש הבעיה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו פעם אחר פעם מול שביתות פתאומיות, כשהנוסעים והמשק הישראלי כולו הופכים לבני ערובה במאבקים שאינם בהכרח קשורים ישירות לזכויות העובדים".

לאמץ את שיטת רונלד רייגן

מבט מעמיק על ההיבט הכלכלי ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה ועדי העובדים בישראל מסוגלים להשבית את המשק מעניק דוד טל, הכתב הכלכלי של אתר 'בשבע'. "כששואלים עד כמה האירוע הזה שערורייתי ומהו ההיקף הכלכלי שלו – התשובה היא שהנזק כבד ומטריד מאוד", הוא קובע. בראייה כלכלית ומבנית, טל מסביר כי ישנם שני אלמנטים עיקריים שחשוב להבין את משמעותם.

"קודם כול, במדינת ישראל ההגבלות על זכות השביתה מעטות ביותר", אומר טל, "אומנם קיימת בחוק הגדרה של 'שביתה בלתי מוגנת' תחת תנאים מאוד מסוימים, ובתי הדין לעבודה מוסמכים להוציא צווי מניעה לשביתות, אבל אין חוקים מקיפים אשר מסדירים לאילו שירותים ציבוריים מותר לשבות ותחת אילו תנאים. המצב החוקי יוצר מרחב גדול לפרשנות בית הדין, מה שבתורו יוצר אי ודאות גדולה. בנוסף לכך, להסתדרות הכללית יש השפעה רבה על מינויים והתנהלות בתוך בתי הדין לעבודה, כך שמבחינתה מדובר במגרש ביתי יחסית, גם כאשר הצדק לא בהכרח לצידה. במדינה מתוקנת ומסודרת, אזרחים ועסקים צריכים לדעת בוודאות שהמערכת פועלת לפי חוקים ברורים ושקופים".

מעבר לכך, מציין טל, עצם נוכחותו של איום השביתה מייצר נזק מתמשך. "גם כשאין שביתה בפועל, היכולת להחזיק באיום מתמיד היא כלי שקשה מאוד לעצור אותו, מכיוון שהחוק אינו מעניק מנגנוני סיכול מתאימים. בדומה לשיטת סחיטה שבה אין צורך לשרוף את העסק כדי להרוויח ממנו, עצם קיומו של האיום מספיק כדי להשיג את התוצאה. לכן ספירת ימי השביתה בפועל אינה משקפת את הנזק הכלכלי האמיתי שנגרם למשק הישראלי".

במישור הציבורי, טל מבקש להשוות את המצב בישראל לנעשה בעולם הרחב. "מה ששערורייתי פה – כפי שמשתקף גם בדוחות הבין־לאומיים של ארגון ה־OECD – רמת ההגנה על שירותים חיוניים בישראל, כמו גם האכיפה על כיבוד הסכמים קיבוציים מצד הוועדים, הן אפסיות כמעט. ברוב המדינות המפותחות קיימת חקיקה מפורטת המגדירה מתי מותר לשבות ומתי לא, וכן אילו שירותים חיוניים חייבים להמשיך ולפעול כדי למנוע את קריסת המשק. בישראל, האיזון הנדרש הזה בין זכות ההתאגדות לרציפות התפקודית פשוט אינו קיים".

כאמור, לפי הערכות ראשוניות במשרד האוצר, עלות ההשבתה שנמשכה מעט יותר משעתיים נאמדת בכ־30 מיליון שקלים. "שביתה יומית כבר הייתה עולה מאות מיליוני שקלים, אך הנזק מהשביתה גבוה הרבה יותר", ממשיך טל, "שביתות פתע כאלו פוגעות במוניטין של נתב"ג – וחברות התעופה יעלו את מחירי כרטיסי הטיסה כדי לפצות על עלויות אי הוודאות, או שפשוט ימעטו בטיסות לישראל. מעבר לכך, ממידע המגיע מגורמים שונים עולה כי הרקע למאבק האגרסיבי הוא ניסיון של יושב ראש ועד העובדים להפוך מאות עובדים זמניים – שנשכרו בשכר גבוה כתגבורת לקיץ – לתקנים קבועים. לפי עלות שכר משוערת של כ־35 אלף שקלים לחודש, עשרה חודשים מיותרים בשנה יעלו למדינה יותר מ־80 מיליון שקלים נוספים".

אין דרכים מועילות יותר להגיע ליעד הזה מאשר להשבית עורק תחבורה ראשי באופן פתאומי?

"ברמה הכלכלית והטקטית, מבחינת יושב ראש הוועד יש פונקציה ומטרה ברורות מאוד: הוא דואג לתועלת של הוועד. הנזק למדינת ישראל אינו מעניין אותו, ואין לו דרכים יעילות יותר למקסם את הכוח שלו. המדינה שונאת שהוא עושה את זה, ואינטרס הוועד הוא בדיוק לייצר שיתוק מיידי".

למה הוועד לא מעדכן מראש את הציבור – כפי שעושה הסתדרות המורים בתחילת שנת לימודים?

"במקרה הזה העמימות משרתת את המאבק. לפעמים, מבחינתם עדיף שהציבור לא ידע. אם היו אומרים מראש שהשביתה נועדה כדי להפוך תגבורת קיץ זמנית לתקנים קבועים לאורך כל השנה, בעלות של כמעט 100 מיליון שקל, כל אזרח הגיוני היה שואל משהו פשוט: 'הקיץ באמת עמוס, אך למה שנשלם על אותם עובדים עוד עשרה חודשים מיותרים בשנה?'. כשהציבור מבין את הדרישות, הוא לא משתף פעולה. בדיוק כמו שקורה לעיתים בשביתות חינוך, שבהן מופעלים קמפיינים שלמים כדי להסוות את נתוני השכר האמיתיים במערכת".

כאשר בוחנים את הכלים שבידי המדינה למניעת השערורייה הבאה, טל מבהיר כי המענה מחולק לשניים: הנדבך החוקי־פורמלי, ובעיקר השינוי בתודעה הציבורית. "במישור הפורמלי, חייבים לקבוע בחוק מגבלות ברורות על שביתות בזמן הסכם קיבוצי בתוקף, להגדיר שירותים חיוניים ולחייב מנגנוני בוררות חובה שאינם בשליטת אף אחד מהצדדים. אבל זה רק הכלי השני בחשיבותו. הדבר החשוב ביותר הוא שאנחנו, כציבור וכמצביעים, ניתן גב לממשלה ונבהיר לפוליטיקאים: 'עד כאן, אסור לכם להיכנע'. פוליטיקאים נכנעים ומשלמים כופר לא כי הם רעי לב, אלא כי האזרח בקצה רק רוצה שהמערכת תעבוד עכשיו. אם נבהיר לנבחרי הציבור שאנחנו מוכנים לספוג שיבושים זמניים כדי לפתור את הבעיה מהשורש – הלחץ והסחטנות יאבדו מהאפקטיביות שלהם".

כדוגמה היסטורית למחיר ולתוצאה של נחישות כזו, מביא טל את מהלכו המפורסם של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, מול פקחי התעופה השובתים ב־1981. "רייגן הבהיר שמדובר בשביתה בלתי חוקית ופיטר אלפי פקחים בבת אחת", הוא מספר, "זה היה צעד קשוח מאוד. אומנם היו שנים קשות של התאוששות במערכת התעופה האמריקנית, אבל מאז ועד היום שביתות פתע כאלו פשוט נעלמו. ברגע שוועד מבין שהוא עלול לאבד הכול בצעד חסר אחריות אחד, הנכונות להפעיל כלים בריוניים מתפוגגת. המחיר בטווח הקצר אומנם כואב, אבל הוא המוצא היחיד לקטיעת מעגל הסחיטה".