שנת הלימודים בפתח: אין מחסור במורים, יש קיבעון ריכוזי

נראה ששנת הלימודים תשפ"ז הבאה עלינו לטובה, מתחילה בדשדוש קל בגזרת החינוך. ברחבי הארץ עולה מן השטח מצוקה גדולה של מחסור במורים, מורות וגננות – בדגש על מחנכים ומורים למקצועות הריאליים ולאנגלית. בתי ספר רבים, עד לימים אלה ממש, לא מצאו מחנכים לכיתות שלמות, והם מתפשרים על סטודנטים לחינוך שטרם עשו התמחות, ומייעדים אותם להיות מורים במשרה מלאה – ולעיתים הם נזרקים למים העמוקים ונדרשים להחזיק כיתות שנחשבות קשות, ללא כל ניסיון מקדים.

השאלה שעוברת לכולנו בראש, ובעיקר להורים המודאגים ולמנהלי המוסדות אובדי העצות, היא – למה? היכן כל הסטודנטים הרבים שלומדים חינוך? על אחת כמה וכמה במגזר שלנו, שבו רבים בוחרים בחינוך והוראה ממניע אידאולוגי טהור, גם על חשבון קריירה זוהרת ורווחית בהרבה.

"צריך להבין שבניגוד לתחושה הרווחת, ככלל, לא חסרים מורים במערכת", קובעת אביטל בן־שלמה, ראש ארגון 'עוף החול' המקדם מדיניות חינוך, ולשעבר המשנה למנכ"ל משרד החינוך, "כאשר בוחנים את הנתונים העובדתיים לאורך זמן, ובהשוואה בין־לאומית, מגלים שבשני העשורים האחרונים (בין תש"ס לתש"ף), קצב הגידול במספר המשרות המלאות של מורים בישראל עקף באופן דרמטי את קצב גידול התלמידים: בחינוך היסודי נוספו 64 אחוז משרות מורים מלאות, מול גידול של 44 אחוז בלבד במספר התלמידים, ובחטיבות הביניים הגידול במשרות הגיע ל־53 אחוז מול עלייה של 24 אחוז בלבד במספר התלמידים.

"יתרה מכך, נתוני ה־OECD מציגים תמונה חד־משמעית: יחס התלמידים למורה בחינוך העל־יסודי בישראל, כעשרה תלמידים למורה בחינוך הציבורי, טוב ונדיב משמעותית מממוצע ה־OECD, העומד על כ־13 תלמידים למורה. זה מציב את ישראל לצד מדינות כמו נורבגיה ובלגיה והרחק לפני מדינות כמו ארצות הברית, פינלנד ובריטניה. המספרים הללו מדהימים ומפתיעים בהתחשב בכך ששיעור התלמידים ביחס לאוכלוסייה בישראל הוא הגבוה ביותר מבין כל המדינות המפותחות, עובדה שמוכיחה מעל לכל ספק כי מבחינה כמותית, מצב כוח ההוראה בישראל רק הלך והשתפר. זה מוזר, נכון? כי את המציאות בשטח אנחנו חווים אחרת לגמרי".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אוריה שילת בצעד תמוה: שר השיכון זימן לשימוע את מנכ"ל רמ"י

עוד מאת אוריה שילת הומור מגויס

דבריה של בן־שלמה נשמעים אולי מקוממים, כי הרי כולנו – הורים, בני משפחה, אנשי חינוך ובני זוג של אנשי חינוך – חווים מציאות הפוכה לגמרי. כדאי להמשיך לקרוא, כי הציבור לא טועה בתחושותיו. המצוקה אכן גדולה, אך הסיבות הן אינן בהכרח אלה שעולות באופן אינטואיטיבי מהחוויה בשטח. "הנתונים הכי בסיסיים פתוחים ושקופים לכולם", אומרת בן־שלמה ומרחיבה: "בשני העשורים האחרונים, אם ניקח נניח רק את המסגרות של בתי הספר היסודיים, מספר התלמידים עלה ב־44 אחוזים במערכת, אך במקביל מספר המורים עלה ב־64 אחוזים. הנתונים אומרים דבר פשוט – המערכת קלטה הרבה יותר מורים מאשר תלמידים. זה מצב טוב בהרבה ממה שהיה פה לפני 20 שנה. יש הרבה יותר מורים ממה שהיה אי פעם ביחס למספר התלמידים בישראל, ואיכשהו יוצא שאנחנו חווים מחסור בשטח. אין מחנכים, מאחדים כיתות, ולא מוצאים מורים למקצועות ליבה.

"יש פה שני דברים", היא מסבירה, "הראשון הוא מה שאני מכנה 'איים של מחסור'. זאת אומרת שיש תחומים או אזורים שבהם קיים מחסור אמיתי, אבל זה מחסור נקודתי ולא רוחבי. למשל, מחסור במחנכים ומחנכות. הרי כל מורה יכול להיות מחנך. אז אם יש מורים בבית ספר, למה חסרים מחנכים?".

לשאלה הזאת היא עונה באופן נחרץ: חסרים מחנכים כי המורים לא רוצים להיות מחנכים, משום שבתלוש השכר הגמול על חינוך הוא כ־1,300 שקל בלבד, כאשר ההשקעה בחינוך כיתה גדולה בהרבה מההשקעה כמורה מקצועי. "אין מה להשוות", קובעת בן שלמה, "מורה מקצועי, יש לו אחר הצהריים, יש לו הרבה יותר פניוּת, האחריות על הכתפיים שלו מוגדרת מאוד, והיא לא על כל דבר שקורה לאחד התלמידים שלו, אם הוא נמצא או לא נמצא. התוצאה היא שמורים פשוט לא רוצים להיות מחנכים. זו דוגמה אחת, וזו הדוגמה שהמורים הכי מרגישים. והיא חד־משמעית לא עניין של מספר האנשים שחסרים, אלא חוסר אטרקטיביות של התפקיד והיעדר תגמול הולם".

המערכת יוצרת תלות של המורים

חוץ מהמחסור במחנכי כיתות, ישנו מחסור נוסף במורים למקצועות הליבה, בעיקר מתמטיקה ואנגלית, וכן מורים לבגרויות במקצועות מדעיים כמו פיזיקה בחינוך העל־יסודי. "לא חסרים מורים לספרות, לא חסרים מורים לתנ"ך. חסרים מורים למתמטיקה ואנגלית, ובמקומות מסוימים גם מקצועות נוספים", היא אומרת ומפרטת: "זה נקרא 'מקצועות נדרשים', ושם הבעיה היא אחרת – האנשים שמתאימים ללמד את המקצועות האלה, בדרך כלל יש להם חלופות תעסוקה אחרות מחוץ למערכת החינוך".

לדבריה, במצב שבו התנאים לא נוחים, ויש קשיים בתוך המערכת, או שהשכר פחות אטרקטיבי – הם הראשונים לעזוב את המערכת. "יש להם לאן לעבור. יש להם השכלה וכישורים שמאפשרים להם להיכנס למקצועות אחרים, בשכר טוב יותר ובתנאים טובים יותר", היא מסבירה.

בן־שלמה תולה את הסיבות לכך במודל ההעסקה הקיבוצי של משרד החינוך, שבעטיו אין יכולת לתגמל דווקא מורים למתמטיקה או לאנגלית, אף שבמקצועות אלה ניכר החוסר העיקרי בבתי הספר. למרות ההבנה שלאותם מורים יש אופציות רווחיות ונוצצות בהרבה מחוץ למערכת, מורה למתמטיקה עדיין יקבל את אותו שכר כמו כל מורה אחר. זאת בשונה מכל תחום אחר במשק, שבו כאשר יש מחסור במשאבים או באנשי מקצוע מסוימים יעלו את המחיר או את התגמול והתנאים – משום שככה עובד שוק חופשי שיש בו תחרות על הון אנושי ומשאבים. "במערכת החינוך זה לא יכול לקרות", קובעת בן־שלמה בצער, "השכר הוא אחיד לכל המקצועות, ולכן קשה מאוד להתמודד עם מחסור מהסוג הזה. בעיקר באזור תל אביב ובכמה רשויות נוספות במרכז יש מחסור שהוא קצת יותר רחב, והוא לא מתבטא רק במחנכים ובמקצועות ספציפיים. שם האתגר קשור גם לעובדה שהוצאות המחיה באזורים האלה הן גבוהות, ולאנשים קשה מאוד לחיות ממשרה של מורה. כל זה הוא רק צד אחד של האתגר.

"אם האתגר לא רוחבי – גם הפתרון צריך להיות לא רוחבי", היא ממשיכה, "צריך להבין שאם חסרים מחנכים, אז יש להגדיל בצורה משמעותית את גמול החינוך. סימן שהשכר למחנכים לא תואם את המאמץ הכרוך בכך. אבל ארגוני המורים מתנגדים לתיקונים נקודתיים, כי התפיסה שלהם זה שהכול צריך להיקבע לפי הוותק, כי זה משמר את השליטה שלהם. זה מונע את כוח המיקוח של המורה שבקצה, ומחזיק את כל כוח המיקוח בידיים של הארגון – ואז התלות של המורים בארגון גדולה מאוד, וזה מה שמייצר להם את מנוף הכוח בכל הפעילות שלהם מול המערכת".

לצעירים אין סיבה לבחור בהוראה

אכן, צד אחר של האתגר שעליו מדברת בן־שלמה הוא הקושי להתאים את מבנה ההעסקה לשוק המודרני, שנובע מכוחם הבלתי מוגבל של ארגוני המורים. אלה במשך עשרות שנים פועלים באותן שיטות, ואותן יש להם אינטרס גדול לשמר, שלא לטובת מורים חדשים וצעירים שעשויים להזרים דם חדש ונקי במערכת. "הרבה מאוד תחומים עוברים איזשהו משבר מבחינת כוח אדם, כי יש שינויים גדולים מאוד בעולם בכלל", קובעת בן־שלמה, "פעם היה הגיוני מאוד שאדם נכנס לעבודה בשכר נמוך, וכל מה שהוא רוצה זה את הקביעות, כי הוא יודע שעוד 30 שנה הוא יקבל משכורת יפה ופנסיה יפה. זה כבר לא עובד היום, כי מעט מאוד אנשים נכנסים למערכת החינוך בשביל להיות מורה מעכשיו במשך 40 שנה. זו לא התפיסה, וזה כבר לא עובד. לא רלוונטי להגיד לבן אדם: 'תיכנס עכשיו בשכר נמוך, אבל תחכה, תשרוד במערכת, וזה ישתלם לך עוד 20, 30, 40 שנה'.

"מצד אחד, השכר הממוצע למורה בישראל הוא טוב. בישראל השכר הממוצע למורה הוא בערך 90 אחוז מהשכר הממוצע לאקדמאים במשק ביתר התחומים. במדינות ה־OECD, או במדינות המתקדמות, מורים מרוויחים בממוצע בערך 80 אחוז ממה שמרוויחים יתר האקדמאים באותה מדינה. זאת אומרת, הפער הוא קטן, וזה עוד בלי שמביאים בחשבון את החופשות ואת כל מבנה המשרה, שעם כל התנאים הנלווים הוא טוב מאוד ביחס למקצועות אחרים.

"הבעיה היא לא בשכר הממוצע, הבעיה היא בהתפלגות השכר", קובעת בן־שלמה, "מורה מתחיל בישראל מקבל פחות מחצי ממורה בשיא הוותק, פער של יותר מ־60 אחוז ממה שמורה מתחיל מקבל בממוצע ב־OECD לעומת מורה בשיא הוותק. זאת אומרת, פערי השכר בין מורים חדשים למורים ותיקים הם מאוד מאוד גדולים. בנוסף לכך, בישראל הוותק ממשיך להיות רכיב מרכזי בשכר לכל אורך הקריירה. במדינות אחרות הוותק מפסיק להשפיע אחרי 17-15 שנים, וחלקן אפילו הורידו את זה ל־10 שנים, כי ראו שהוותק משפיע על איכות ההוראה ב־15-10 השנים הראשונות, ואחר כך הוותק יכול להיות אפילו פקטור של שחיקה ולא של איכות. אז ברוב המדינות המפותחות לא מתגמלים על ותק יותר מ־15-10 שנים.

"לעומת זאת, בישראל, גם על השנה ה־30 והשנה ה־35 ממשיכים לתגמל על הוותק, ולכן זה עוד יותר מקצין את הפערים בין מורים חדשים למורים ותיקים. אדם צעיר שמתלבט כרגע מה הוא רוצה לעשות בחיים, אין לו סיבה טובה ללכת להוראה. זה לא הגיוני. אתה לא תלך עכשיו ותלמד בשביל להיכנס בשכר נמוך מאוד. לא רק שמורים צעירים מתחילים בשכר נמוך, הם גם מקבלים בדרך כלל משרות חלקיות מאוד. אם שכר התחלתי למורה הוא 9,000 שקל, מה שעוד איכשהו נראה סביר, מורה מתחיל לא באמת יקבל 9,000 שקל. הוא יקבל 5,000 שקל, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר – כי הוא יקבל משרה חלקית מאוד, ואת הכיתות הכי קשות. היום כבר רבע מהמורים עוזבים את מערכת החינוך בחמש השנים הראשונות, וכשמסתכלים על המורים שהגיעו עם תנאי הקבלה הגבוהים יותר ללימודי הוראה – שיעור העזיבה גבוה הרבה יותר, כי כמו המורים למתמטיקה ואנגלית, יש להם חלופות העסקה אחרות, והם נוטשים את המערכת מהר מאוד".

לכל בעיה מוסיפים שעות לימוד

כל זה, לדברי בן־שלמה, היה רק הסיבה הראשונה לבעיה. הסיבה השנייה נובעת משיטת התקצוב של בתי הספר, שהיא לפי שעות, ולא בשקלים. "בית ספר, לפי כמות הכיתות, מקבל איקס שעות, ועכשיו את השעות האלה צריך לאייש", היא מסבירה, "פעם התקציב לכיתה בממוצע היה כ־35 שעות. הגענו כבר למצב שכיתה מקבלת יותר מ־50 שעות, שזה לא דומה לשום דבר באף מדינה אחרת. זה לא הגיוני. הרבה מהשעות הן שעות רוחב, שעות שמשמשות לפיצול של הכיתות, או כיתות קטנות, ובעצם מנהל צריך לאייש את כל השעות האלה".

לדברי בן־שלמה – שכאמור שימשה גם בתפקיד משנה למנכ"ל משרד החינוך – זאת שיטת התקצוב של משרד החינוך, שלא יודע להתנהל אחרת. "בכל דבר שרוצים לקדם, נניח לימוד תנ"ך – מוסיפים שעות ללימודי תנ"ך. רוצים לקדם לימודי מתמטיקה ומדעים, אז עושים תוכנית שהחלק הגדול שלה זה עוד שעות למתמטיקה ומדעים, ואם רוצים עכשיו לחזק את הצפון או את העוטף, אז מביאים להם שעות נוספות", אומרת בן־שלמה בתסכול, "זו השפה, הפתרון לכל דבר זה שעות נוספות. חוץ מזה שהייתה בשני העשורים האחרונים גם הרפורמה של הקטנת הכיתות, שהיא למעשה הגדילה בשיעור אדיר את מספר השעות במערכת, וגם מהלכים נוספים של הארכת יום הלימודים, שגם העמיסה עוד המון שעות".

לדבריה, הסיטואציה הזאת לא דומה לשום דבר באף מדינה אחרת, שכן במדינות אחרות לומדים בממוצע 25 שעות בשבוע, ובישראל מתחילים מ־32 שעות. למרות ריבוי השעות במערכת, לא נראה שיש לדבר תועלת לרמת הידע או איכות ההוראה: "בסוף, במבחני הישגים אנחנו מדשדשים, אנחנו נמצאים בשליש התחתון של המדינות המתקדמות. המספר הפסיכי של השעות, בשישה ימי לימוד בשבוע – שהרי אנחנו המדינה המתקדמת היחידה שתלמידים לומדים בה שישה ימים בשבוע, ולא חמישה ימים – רק מעמיסים על המערכת ולא מועילים מבחינה איכותית. זה עוד המון שעות. יש כל מיני סיבות לעובדה שבית ספר מקבל שעות נוספות, אבל אין לו שום דרך ליהנות מהמשאב הזה, חוץ מלאייש את השעות האלה במורים, לקלוט מורים ולאייש עוד משרה ועוד משרה – ואז מדברים על מחסור.

"בוודאי, הרבה בתי ספר סובלים ממחסור. אבל בבתי ספר אחרים אין שום מחסור, להפך – יש להם עודף. אנחנו לא סופרים אותם בעודף, כי הם פשוט הצליחו לאייש את מאת האחוזים של השעות שלהם. כשלחלק מאוד גדול מבתי הספר יש עודף מורים, בתי ספר אחרים סובלים ממחסור במורים. אם נוריד את השעות ונחלק בדומה למדינות אחרות, בסדר גודל של סך הכול 30-25 שעות לכיתה, סיימנו את המשבר של המחסור במורים. מחר בבוקר לא חסרים מורים, להפך, אולי יהיה צריך אפילו להתחיל לפטר. אז אני לא אומרת לפטר מורים, אני אומרת שאם אפילו רק נוריד את ימי שישי ונעבור למצב שבו בית הספר פועל חמישה ימים בשבוע, אין מחסור במורים".

נבחרי הציבור חוששים משינויים

טל לוריא, מורה לשעבר ומומחה למדיניות חינוך, מחבר הספר 'עד הילדים', הקים ארגון מורים חדש שמבקש לקרוא תיגר על המונופול והסחטנות של ארגון המורים והסתדרות המורים. בדומה לבן־שלמה, גם לוריא טוען בתוקף כי המחסור במורים בישראל לא קשור במחסור אמיתי, אלא בהתנהלות הלקויה והריקבון במערכת. "המחסור במורים הוא פיקציה", הוא קובע נחרצות, "המחסור לא גורף ולא כללי כפי שמנסים לצייר, שכן עובדתית – הגידול במורים מדי שנה גבוה מגידול התלמידים במערכת. זאת אומרת שנכנסים למערכת החינוך בכל שנה יותר מורים מאשר מספר הכיתות החדשות שנפתחות. לפי הנתונים היבשים, יש מורה אחד על כל 15-12 תלמידים. אז איפה טמונה הבעיה? דבר ראשון, כן נכנסים למערכת כל שנה פחות ופחות מורים – כרגע זו לא בעיה כי יש עודף – אבל אם זה יימשך ככה תהיה לנו בעיה עם זה בעתיד. הדבר השני הוא שהמחסור במורים הוא גאוגרפי ותלוי מקצוע. למשל, במחוז תל אביב חסרים הכי הרבה מורים, ומהצד השני, בפריפריה חסרים הרבה מורים למקצועות המדעיים. ביהודה ושומרון למשל לא חסרים מורים בכלל, בשום מקצוע.

"דבר שני", אומר לוריא, "יש הרבה מורים, בעיקר ביסודי, שמלמדים מקצועות שהם לא הוכשרו ללמד בכלל. זה אומר שעכשיו מורה שלא למד להיות מורה לחשבון, מלמד חשבון. מורה שלא למד הוראת מדעים, ילמד מדעים. למה הדבר הזה קורה? למה חסרים בעיקר מורים בתל אביב? למה חסרים מורים למקצועות מדעיים בפריפריה? ולמה ביסודי מורים מלמדים מקצועות שהם לא הוכשרו ללמד? כל הדבר הזה קורה משום שהשכר של המורים קשיח, הוא לא מושפע מהביקוש למורים במקצועות מסוימים והוא גם לא מושפע מההיצע. וכאשר רוצים לגייס כוח אדם מצד אחד, ומשלמים לכולם אותו דבר מצד שני – אי אפשר לפתור את הבעיה.

"הדבר השלישי הוא בעיית האיכות של המורים. כלומר, מגיעים מורים פחות איכותיים ממה שהיינו רוצים", אומר לוריא, "אם הייתי צריך להגדיר מחסור מעבר למחסור הגאוגרפי או פר מקצוע, הייתי קורא לזה מחסור באיכות, או בעיית איכות. וגם פה, זה נובע מאותה סיבה בדיוק. אם אני משלם לכל המורים החדשים את אותו השכר, בעצם אין לי שום יכולת להשפיע על איכות המורים שנכנסים לתוך המערכת. ולכן, למרות שנכנסים הרבה מורים חדשים בכל שנה, הם לא מתפזרים בצורה נכונה ולא מלמדים את מה שהמערכת באמת צריכה שהם ילמדו".

לוריא מבקש להדגיש כי החלק של ארגוני המורים במשבר הזה הוא "מהותי וקריטי". לדבריו, בדומה אך לא בתיאום עם דבריה של אביטל בן־שלמה, ארגוני המורים מנסים ככל שהם יכולים לשמר הסכמי שכר שיתחשבו בעיקר בוותק ולא באיכות ההוראה.

"ארגוני המורים מונעים רפורמות שיאפשרו להעסיק מורים בחוזים אישיים, או יאפשרו לרשויות מקומיות או למנהלים לשלם יותר למורים שהם זקוקים להם", הוא קובע, "בכל פעם שנחתם הסכם שכר מול משרד החינוך, תוספות השכר יהיו גבוהות יותר למורים הוותיקים ונמוכות פי שניים למורים החדשים והצעירים שנכנסים למערכת, והם בורחים ממנה החוצה בהמוניהם אחרי שהם מגיעים.

"בכל פעם שרוצים לעשות איזושהי רפורמה או שינוי כדי לשבור את הסיפור של הסכמי השכר, כדי להגמיש את המשרה ולוודא שהעסקת המורים תהיה תלויה בביקוש ובאיכות שלהם, ארגוני המורים מתנגדים. לכן לארגוני המורים יש חלק אינטגרלי ומהותי במצוקה הקיימת של כוח האדם היום".

לוריא מתאר בעיה נוספת, שאינה מערכתית או ארגונית לדבריו, אלא פוליטית: "בכל פעם שמגיע שר חינוך או שר אוצר חדש, ומנהלים משא ומתן על הסכם שכר חדש, משחקים בתוך המסגרת הקיימת ולא מנסים לשבור אותה. גם עכשיו, אחרי שהתחילו להכניס את כל הסיפור של החוזים האישיים, עדיין לא הלכו עם זה עד הסוף, הסתדרות המורים מסמסה את זה. חוץ מזה, החוזים האישיים המדוברים לא די אטרקטיביים כדי למשוך את כוח האדם האיכותי. לצערי, אין תמיכה פוליטית מצד הכנסת ואומץ פוליטי לשרי החינוך, לשרי האוצר ולראש הממשלה לעשות רפורמה מעמיקה באופן שבו משלמים שכר למורים בישראל, כדי למשוך כוח אדם איכותי, כדי לפתור את המשבר באיכות המורים ואת בעיית המחסור. אני בהחלט מאשים את ארגוני המורים, אבל בסוף אני גם מטיל פה אחריות על נבחרי הציבור שלנו, שלא עושים את מה שצריך לעשות".