"לרכס עלי טאהר יש לא רק משמעות תפקודית, אלא גם סמלית"

"מהרגע שבו הגענו לרכס פעלנו באופן מאוד יצירתי, אבל גם שיטתי. שם המשחק היה בעיניי הנחישות הגדולה מאוד לא לוותר, פשוט לא לוותר", כך משחזר סגן־אלוף מ', מפקד יחידת אגוז, בשיחה מיוחדת עם 'בשבע', את דרך הפעולה שהובילה להכרעת הקרב על רכס עלי טאהר בדרום לבנון.

סגן־אלוף מ' מציג תפיסה מבצעית המבוססת על תחבולה, גמישות ויכולות מיוחדות. "היכולת להשתמש באמל"ח ייעודי עם מיומנויות מאוד גדולות של לוחמי היחידה בפעולות קומנדו, עם כוחות קטנים שמסתננים למרחב, תוך הבנת האיומים מנגד – זה דבר שהוא מאוד משמעותי במרחב כזה מורכב.

"מתחילים בכיתור, שליטה מרחבית על צירי ההגעה וצירי הבריחה והנסיגה האפשריים, משמידים וגורעים יכולות מנגד, כי הם היו ערוכים היטב בסוגיית התצפיות והאמצעים שלהם. ואז מתחילים להיכנס פנימה, ראשונים לגעת ברכס, רגליים בעל־קרקע, ומקבלים החלטה שבעיניי היא כל כך חשובה: פשוט לא לרדת מהרכס", מפרט מפקד אגוז את שלבי הפעולה המדורגים שהביאו לביסוס האחיזה בשטח.

מאחורי ההחלטה להיצמד לקרקע ולא להרפות עמד אתגר טופוגרפי ומבצעי יוצא דופן. "צריך להבין את תנאי השטח: מדובר היה במרחב סבוך, צפוף ומסולע, עם טרסות והפרשי גבהים חדים – מקום שקראנו לו בהתחלה 'רכס ההפתעות'. פגשנו שם מטענים מכל הסוגים והמינים, מצלמות מסוגים שונים, מרחבים ממוקדים לפירים, ואמצעי תקשורת שלהם שמקשרים אותם לחלל החיצון ולמערכות הגדולות יותר שלהם", מסביר סגן־אלוף מ', "את כל המרחב המורכב הזה – הפכנו לשטח בשליטתנו".

אולי יעניין אתכם

עוד מאת יוסף ארנפלד "מי שלא פועל נגד עלילת דם, דומה לצבא שלא מגיב לירי"

עוד מאת יוסף ארנפלד חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

התנאים הקיצוניים הללו דרשו מהכוחות לפעול בחשאיות מרבית לאורך זמן. "הגענו למרחב והסתננו תחת העיניים הבוחנות שלהם", הוא משחזר, "הצלחנו להגיע למצב שאחרי ימים ארוכים השגנו שליטה מבצעית גבוהה, כזאת שהפכה את הקערה. היה ברור לנו שמכאן ואילך אנחנו הולכים להשמדה, והמגע איתם הפך למגע קרוב".

תוך כדי התקדמות הבינו לוחמי היחידה כי במעמקי התת־קרקע נותר מספר רב של מחבלים כלואים. הבנה זו הובילה לשינוי תפיסתי בניהול המערכה. "הפכנו את המתחם המבוצר – שהיה מוקד הכוח ומרכז הכובד של האויב – לשטח ההשמדה הכי גדול שלו. התחלנו להכיר כל מרעול, כל שביל וכל מסלע. סימנו הכול ונכנסנו למארבים ממושכים ומדויקים שהביאו את כל יכולות היחידה קדימה, עם לוחמים נחושים בצורה בלתי רגילה".

מבצעי קומנדו פורצי דרך

השלב הבא בלחימה היה פירוק שיטתי של תשתיות האויב וציד ממוקד. "חיפשנו את המגע, כי היה ברור לי שכשהם ירגישו את האיום המיידי, תמונת הקרב תיראה אחרת. השמדנו מצבורי אמל"ח ומצבורי לוגיסטיקה, והתחלנו להשלים את הפאזל של איפה נחשף עוד פיר ועוד פיר".

שיא הקרב התחולל מעל פתחי הפירים, במפגשים ישירים מטווחים קרובים ביותר. "עשינו מארבים על הפירים והצלחנו לראות את העיניים שלהם ברגע היציאה. הלוחמים ראו את הפחד ואת תנועות הגוף, וסימנו את האירועים הללו בהשמדה מוחלטת תוך שניות. זה הגיע מטווחים של ארבעה-חמישה מטרים עד 12-10 מטרים – שחזרו על עצמם מספר רב של פעמים. ברגע שזה קרה, הם הבינו שזה נגמר. זה כמו משל הצפרדע: היא יכולה להרגיש בנוח בסיר, אבל כשהמים מתחילים לרתוח אין לה לאן לברוח. סיימנו בהשמדה אדירה של הנכסים הללו וחיסלנו לא מעט מחבלים במרחב".

כדי להבין את הכרעת הקרב על עלי טאהר יש לחזור מעט לאחור, אל רצף הלחימה של יחידת אגוז מאז פרוץ מבצע 'שאגת הארי' בסוף חודש פברואר. "אנחנו ברצף מבצעי קומנדו נועזים, פורצי דרך בעומק השטח", מתאר סגן־אלוף מ', "במרחב של רכס הבופור היינו בעיצומם של מבצעים תחת אוגדה 36, במהלכים רחבים ותחבולניים שראו את רכס הבופור כיעד מרכזי. טיהרנו את הליטני, הרגנו אויב, השמדנו תשתיות ועשינו את אותו הדבר גם במרחב הסלוקי, כדי להכין את התנאים לחצייה המסיבית של החטיבות הלאה לרכס".

כשהגיעו לוחמי היחידה לקצה הצפוני של הבופור – בתור הכוח הקדמי ביותר של פיקוד הצפון באותה עת – הם נתקלו בתוואי תת־קרקעי מאויש שטרם טופל. "תוך ימים ספורים, בשילוב של כמה גורמים והרבה מאוד יצירתיות, תחבולה ותעוזה של הלוחמים, השמדנו את המחבלים, השגנו שליטה מבצעית, התחברנו לתוואי והבנו את גודל העניין", הוא מספר.

מהבופור כבר נשאו לוחמי היחידה את עיניהם צפונה, לעבר עלי טאהר. "היה לי ברור מה המשמעות של רכס עלי טאהר במרחב הזה – לא רק משמעות תפקודית, אלא משמעות סמלית. זה מרחב שנמצא במטרופולין הכי גדול וחשוב בדרום לבנון – מרחב נבטיה, השולט על הרמה ועל כל מרחב ריחן־סוג'וד. זה אזור משמעותי מאוד בשל התשתיות האיכותיות שהיו בו: מבוצרות וחפורות היטב, עם חללי פיקוד ושליטה, חדרי רפואה והמון אמל"ח שהשפיע על כוחותינו ועל יישובי הצפון".

"כולם הבינו את גודל השעה"

המהלך להכרעת הרכס החל בדחיפה נחושה מהשטח. "זה אירוע שהתחלנו מדחיפה גדולה מלמטה למעלה, וזה משהו שהרבה פחות יודעים", חושף סגן־אלוף מ', "רתמנו את כולם, כמובן בפיקוד חטיבת הקומנדו ואוגדה 36, אבל התעקשנו שלאור אילוצים שהיו במרחב, נכון ללכת קדימה בכוחות קטנים. התחלנו את כל המהלך בפשיטה חשאית בכוחות קטנים, תוך שימוש בתחבולה מורכבת מול כל מערכי הניטור של האויב. נכנסנו לכפר תבנית בלילה תחת אש רחבת היקף, ברדיוס של 30-20 קילומטרים שהקיף אותנו, כשהאויב מפעיל עשרות רחפני נפץ. האויב הבין שקורה משהו, אבל הוא לא ידע לשים את היד על הנקודה שבה נלחמנו".

במשך כמה ימים נטמעו הלוחמים בשטח בצוותים קטנים. "מכאן ואילך המערכה על הרכס נפתחה באופן רשמי," מציין סגן־אלוף מ', "וסיימנו אותה ערב ראש השנה, אחרי כארבעה חודשים של כיבוש, טיהור והשמדה של התוואים המשמעותיים הללו".

למעשה, כל הפעילות התרחשה במקביל להפסקת האש הרשמית. כיצד התמודדתם עם המורכבות הזאת, והאם השיח המדיני נכנס לסל השיקולים בניהול הקרב?

"המרחב מבחינתנו היה מרחב לחימה לכל דבר. אישרנו את התוכניות בכל הדרגים ועם כל השותפים – בהובלת חטיבת הקומנדו ואוגדה 36, דרך פיקוד הצפון ועד הרמטכ"ל והדרג המדיני. אני אומר כמפקד יחידה באופן חד־משמעי: כל פעולה וכל נטרול איום התבצעו ללא שום מגבלה, מתוך סנכרון והבנה ברורה של כל שרשרת הפיקוד: המשימה שלנו הייתה להגיע להשמדה ודאית של תשתיות הטרור ושל כלל המחבלים במרחב הביטחוני".

כיצד ההצלחה בעלי טאהר משפיעה על המערכה הרחבה יותר מול חיזבאללה?

"בעבר לחמתי מול חיזבאללה כמפקד גדוד בצנחנים במבצע 'חיצי צפון'. זו הייתה הפעם הראשונה שבה האויב ניסה בכל כוחו שלא לוותר על תא שטח. הוא הבין היטב את המשמעות הטקטית והאסטרטגית של הרכס, ובוודאי את משקלו הסמלי. מבחינת חיזבאללה, זה היה קרב חייו. האויב לא העריך נכונה את עוצמת הנחישות שפגש במערכת הצה"לית, ובפרט ביחידות הקומנדו ובאגוז. אני חוזר ואומר ללוחמים שלי שהמעשים מדברים בעד עצמם.

"נלחמנו בכל החזיתות, ובחלקן אף כמה פעמים, אך ישנם רגעים מיוחדים במלחמה שבהם התוצאות בשטח מהדהדות בעוצמה שאינה דורשת מילים נוספות. כשהאויב יביט מנגד אל המרחב הזה ויגלה את ארגז החול שנותר שם, הוא יבין שהוא אינו חסין בשום נקודה. נמשיך להגיע לכל מקום במלאכת הטיהור וההשמדה, כדי להבטיח את ביטחון אזרחי ישראל".

מה אתה אומר לחיילים שלך לפני ואחרי כיבוש עלי טאהר?

"את הלמידה המשמעותית ביותר ואת תעצומות הנפש אני שואב מהלוחמים שלי יום יום", הוא משתף, "כשאתה שוהה איתם במארב ממושך, כתף אל כתף, ב־45 מעלות חום ובמגבלת תספוקת חמורה, וגם כשדברים לא מתנהלים כמתוכנן – אתה שומע מכל דרג, מהלוחם ועד המפקד הבכיר: 'מכאן אנחנו לא נסוגים, נרדוף את האויב ונכריע אותו'. הם מביאים לשטח יצירתיות, אורך רוח ותחושת שליחות יוצאת דופן שמאפיינת את היחידה".

עם זאת מציין סגן־אלוף מ' כי עמוד השדרה הערכי הזה צומח מהבית ומהמשפחות בעורף, שסופגות חודשים ארוכים של דאגה וחרדה וממשיכות לדחוף קדימה. "כולם הבינו את גודל השעה ואת ההזדמנות ההיסטורית לעצב את מציאות הביטחון לשנים קדימה, כדי שתושבי הצפון יוכלו לחגוג את חגי תשרי בביטחון מלא. תחושת הדחיפות הזאת הניעה אותנו, ואני גאה בכך שהשלמנו את השמדת המתחם והעברנו מסר ברור: יחידת אגוז תתייצב ראשונה, בנחישות מלאה, בכל מקום שבו נידרש להגן על עם ישראל".