מאוסלו ועד 5 באוקטובר 23' – הכל היה גלוי, ולא רצינו לראות

בשבועות הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה, בשעה שרוב פעילי הימין נקראו לדגל ומצאו את עצמם בשירות מילואים ממושך בחזיתות השונות, הזירה הציבורית של המחנה הלאומי נותרה כמעט ריקה. מטבע הדברים, הפוקוס התקשורתי היה בשדות הקרב בדרום ובצפון. אך בתוך הוואקום ההסברתי שנוצר היו מי שהבינו כי בד בבד עם הלחימה הצבאית, נדרשת גם התייצבות דחופה בחזית המחקר והתודעה. בעוד ארגוני הימין היו משותקים כמעט לחלוטין עקב הגיוס הנרחב לצו 8, ארגוני השמאל פעלו במלוא המרץ מכל הכיוונים במטרה לקבע את הנרטיב.

אלחנן גרונר ומאיר אטינגר, תחקירני אתר 'הקול היהודי', הבינו שמוטל עליהם למלא את החלל. בימיה הראשונים של המלחמה הם הקימו חמ"ל חירום ביצהר, במטרה לנטר ולזהות תסמיני התפרצות ביטחונית ביהודה ושומרון, אך מהר מאוד הפכה הפעילות שלהם לזירת מעקב רחבה בהרבה. הניסיון לזהות ולהבין את המתרחש מאחורי הקלעים הוליד עבודת תחקיר מקיפה – שהחלה בחשיפת מסמכים פנימיים של 'מכון מתווים' בימיה הראשונים של המלחמה.

שבוע בלבד לאחר טבח שבעה באוקטובר, בעוד המדינה כולה הייתה נתונה בהלם עמוק והציבור התגייס בהמוניו מתוך רצון באחדות, חיפוש אקראי ברשת הוביל את אטינגר למסמכים פנימיים שהועלו – ככל הנראה בשגגה – לאתר האינטרנט של מכון 'מיתווים', מארגוני האסטרטגיה והמדיניות המרכזיים בשמאל. המסמכים, שכללו סיכומי דיונים פנימיים ודפי מסרים כמעט מיד לאחר פתיחת הלחימה, חשפו תוכנית מפורטת למדי.

התוכנית התמקדה באופן שבו ניתן לנצל את הלם שבעה באוקטובר כדי להפעיל לחץ של ממשל ביידן להכרזה על מדינה פלשתינית, להוביל להטלת סנקציות בין־לאומיות, ולייצר משוואה המקבילה בין הימין לחמאס. "בשעה שכולם עוד ניגבו את הדם מבארי ורצו למלחמה מתוך אמונה באחדות, הוכנו שם ניירות עבודה שנועדו להפוך את הטבח למדרגה בדרך למדינה פלשתינית", מתאר אלחנן גרונר בשיחה עם 'בשבע', "זה עשה רעש תקשורתי עצום, ומיד לאחר הפרסום שלנו הם מיהרו למחוק את החומרים מהאתר".

אולי יעניין אתכם

בנושא 1214b המחבל הסית לטרור, אבל בג"ץ אסר לנטר הסתה ברשתות החברתיות

בנושא 1214b לא לאיים, לבצע

הממצאים הללו, לצד קמפיינים מקבילים של מכונים כמו 'זולת', הבהירו לשניים כי במקביל ללחימה בדרום מתנהלת מערכה אסטרטגית עמוקה הרבה יותר. "גילינו את זה לגמרי בטעות", משחזר מאיר אטינגר, "ראינו איך מתחיל קמפיין שנועד לקבע את המסר שהמדיניות של הימין היא שהובילה לאסון. המטרה שלהם הייתה לשים את סוגיית החטופים במרכז, להביא לסיום מהיר של המלחמה, להחליף את הממשלה ולהגיע למדינה פלשתינית".

מבחינת השניים, העובדה שחיילי צה"ל מוסרים את נפשם בשטח בעוד מאחורי הקלעים נבנה נרטיב הפוך לחלוטין, הייתה קריאת השכמה. אלחנן גרונר משווה את המצב הנוכחי למבצע 'חומת מגן'. "מעטים יודעים, אבל בתפיסתם של מעצבי המדיניות אז, המטרה של 'חומת מגן' הייתה להחליש את הטרור רק כדי להחזיר את הרשות הפלשתינית לשולחן המשא ומתן. לוחמים ומפקדים בשטח בכלל לא מבינים לפעמים שהם פיונים בתוך מערכת רחבה יותר – כמו גופים פסיכולוגיים בתוך צה"ל שמנהלים עיצוב תודעה. ההבנה הזאת היא שהביאה אותנו למסקנה שחייבים לפרוס בפני הציבור את התהליך המלא, וזה הרקע שהוליד בסופו של דבר את כתיבת הספר".

הספר המדובר הוא 'תיק עזה – מלחיצת היד בוושינגטון למבול אל־אקצא', שרואה אור בימים אלה. הספר חוזר אל שלושת העשורים שעיצבו את המציאות שקדמה לטבח שבעה באוקטובר, ומבקש לפרק את הקונספציה שחצתה ממשלות ומפלגות, דרגים מדיניים וביטחוניים. "אין מנוס מלהגיד את זה: בסוף היה פה שלטון ימין במשך כמעט 15 שנה, והתפיסה הזאת ניזונה גם מטעויות עומק של הימין", מציין אטינגר.

"הרבה פעמים נוח לאנשים לברוח לתאוריות קונספירציה או לפטור את הכול כטיפשות וחלמאות של מקבלי ההחלטות", הוא אומר, "בסוף צריך להבין שקבלת החלטות מורכבת מצמתים קטנים מאוד. בכל צומת כזה יש דילמה נקודתית ולחצים אדירים מכל הכיוונים, וכשמבקשים להבין איך הגענו לנקודה הזאת, רואים שכל פנייה לא נכונה בצומת קטן לוקחת אותך בסופו של דבר רחוק מאוד. לכן היה לנו קריטי להציג את הדברים כתהליך מתמשך ולשזור בספר את הדילמות והסוגיות הללו".

מבחינה כרונולוגית, הספר מקיף את התהליכים שהתרחשו מאז הסכמי אוסלו ועד ערב שבעה באוקטובר, אך גבולות הגזרה שלו תוכננו בקפידה. "הספר לא עוסק כלל בלילה של שבעה באוקטובר", מבהיר אטינגר, "הוא מסתיים בכוונה באישור פעולת המבצע של חמאס ביום חמישי, חמישה באוקטובר. בעיניי, זה בדיוק קו התפר של הוויכוח התפיסתי. התזה של השמאל אומרת שאפשר לחיות לצד האויב ורק צריך התרעה מודיעינית בזמן כדי לדרוך את הצבא. בעיניי, כל הדיון המצומצם של 'העירו את ביבי או לא העירו', או 'היה מידע מודיעיני או לא' – שייך כולו לתפיסת השמאל. תפיסת הימין צריכה לקבוע שברגע שאתה מסתמך על מודיעין מול אויב שיושב על הגדר, כבר הפסדת. לכן בחרנו שלא להיכנס כלל ללילה של הטבח".

"הם לא נורמליים?", שאל הילד

תהליך הכתיבה החל דווקא מנושאים ממוקדים שפרסם אטינגר כטורים, חודשים ספורים מפרוץ המלחמה, ובראשם תוכנית ההתנתקות. ככל שהתקדמו, התברר לשניים עד כמה הזיכרון הציבורי קצר וזקוק לריענון עובדתי. "היה לנו חשוב למשל להקדיש פרק נרחב לציר פילדלפי", מוסיף אטינגר, "הציבור נוטה לחבר בין ההתנתקות לנסיגה מפילדלפי, אבל ההחלטות לגביהן התקבלו בדיונים נפרדים לגמרי. התנתקות ללא נסיגה מפילדלפי היא אירוע אחד, אך הנסיגה מהציר הפכה את זה לאסון בסדר גודל אחר לחלוטין".

נקודה נוספת שהיה חשוב להם לנפץ היא התאוריה בנוגע לאריאל שרון ולמדיניות התגובה שלו. "יש תפיסה רווחת שאם שרון לא היה נופל למשכב כארבעה חודשים אחרי ההתנתקות, האירוע היה מנוהל אחרת כיוון שהוא היה 'מר ביטחון'", מציין אטינגר באירוניה, "אבל זו אשליה. ירי הרקטות מעזה החל כבר שבועיים לאחר ההתנתקות, ולא הייתה שום תוכנית תגובה מעשית – לא של שרון ולא של שום גורם אחר. הצגת התהליכים הללו, עובדה אחר עובדה, החל מאוסלו, דרך ההתנתקות ועסקת שליט ועד ערב המלחמה, היא שהשלימה בסופו של דבר את התמונה המלאה שבספר".

עד כמה הנתונים בספר מצליחים לטלטל את הקורא?

"העוצמה של הספר לא טמונה בהכרח בגימיק או בחשיפת סודות מדינה, אלא בעצם עשיית הסדר ההיסטורי והתודעתי. חלק מהציבור המבוגר בימין חי חזק מאוד את ימי אוסלו ואת כפר מימון, אבל אסור לשכוח את פער הדורות", מסביר גרונר, "מפקד פלוגה כיום בעזה, בחור בן 25, היה ילד קטן בזמן הגירוש מגוש קטיף, ובתקופת הסכמי אוסלו הוא בכלל עוד לא נולד. בשבילם, ובשביל חיילים בני 18, הדיונים על ההתנתקות ואוסלו הם נושאים מעורפלים שפוליטיקאים מתווכחים עליהם בטלוויזיה.

"הספר הזה בא ואומר: רוצים להבין באמת איך הגענו עד הלום? בואו תראו את התהליך העובדתי וההיסטורי מתחילתו ועד סופו, קחו את כל החלקים ותחברו אותם לתמונה אחת. כשאתה קורא את התהליך ברצף ומבין מאיפה כל דבר הגיע ולאן הוא הולך, הנגזרת המתבקשת היא תובנות עומק חדות. זה לא רק לימוד היסטוריה – אתה פשוט תולש את השערות בכל פרק מחדש".

"כוחו של הספר טמון דווקא ביכולת לחבר את המידע הנגיש לכול", מחדד אטינגר, "כמו כל הפעילות של 'הקול היהודי', אין בספר הזה חשיפות דרמטיות מעולמות המודיעין החסוי. הכול מבוסס על מודיעין גלוי. הרי זה בדיוק מה שקרה לפני שבעה באוקטובר: כל המידע היה מונח על השולחן, אבל השאלה הייתה איך מסתכלים עליו. מקובל לומר ש'דברים שרואים מכאן לא רואים משם', אבל מבחינתי המסר של הספר הוא בדיוק הפוך: דברים שרואים בעיניים של האזרח הפשוט, מקבלי ההחלטות פשוט לא מסוגלים לראות".

לדבריו, לא מדובר בהכרח בכוונת זדון של הדרג המדיני או הביטחוני, אלא בכשל מובנה בתוך המערכת. "מנהיג או אלוף שנמצא בתוך המערכת טבוע כולו בדילמות הקטנות ובאין־ספור לחצים מיידיים. הוא מנהל את האירוע בתוך נתיב קיים – למשל תפיסת הסכמי אוסלו או ההתנתקות – ולא מסוגל לחשוב על שבירת הכלים או על יציאה מהמסלול. הוא רואה רק את הצומת הצר שבו הוא עומד כעת, וממילא מאבד את התמונה הגדולה. דווקא לאזרח מן השורה, שלא כבול לשיקולים הללו, יש לעיתים קרובות אינטואיציה הרבה יותר בריאה ונכונה בנוגע למציאות".

גרונר ממחיש את הנקודה הזאת דרך סיפור קטן. "יהודה פרל, מנהל הפרויקט של הספר, הביא עותק של הספר הביתה. הבן שלו, ילד בכיתה ג', עלעל בכמה פרקים ושאל בתמימות: 'מה, הם לא נורמליים? זה מה שהם עשו?'. לפעמים זה באמת משל הילד הקטן שזועק שהמלך הוא עירום. ברגע שמקבל ההחלטות קובע מראש שהוא לא כובש את עזה כי 'זה קן צרעות' או מכל סיבה אחרת, הוא גוזר על עצמו הפסד ידוע מראש. האויב מזהה מיד שאין לך כדורים במחסנית, ואז המערכת מתחילה להמציא תירוצים כדי להצדיק את עצמה – ממושגים כמו 'חמאס מורתע' ו'הם רוצים רק שקט וכלכלה', ועד למחקרי עומק של מכוני מחקר שמטהרים את השרץ בק"ן טעמים. כל זאת בשעה שמסעודה משדרות פשוט אומרת את האמת הפשוטה והבריאה: יש מולנו אויב שרוצה להשמיד אותנו, וצריך להכריע אותו".

שינוי דרמטי אחרי 'צוק איתן'

כשמדברים על שבעה באוקטובר, המילה הראשונה שעולה כמעט אוטומטית היא 'קונספציה'. "כשאתה נוסע בכביש שמוביל לתהום אבל מסרב להכיר בזה, אתה חייב להסביר לעצמך שאתה בעצם בדרך לגן עדן", מחדד גרונר, "כדי להצדיק את זה אתה פותח מכוני מחקר, נושא הרצאות, מפתח תורות לחימה ומביא פסיכולוגים שיבנו תפיסה שלמה. קח למשל את היחס לרשות הפלשתינית: מי שמבין מול מה אנחנו עומדים רואה חבורת מחבלים שמצהירה בריש גלי על רצונה לכבוש את חיפה וירושלים. אבל מי שמתעקש לראות בהם שותפים, חייב להמציא תאוריות מפותלות כדי להסביר איך מאות שוטרים פלשתינים ביצעו פיגועים בשנים האחרונות. פתאום זה 'גיוס של איראן' או 'נקמה אישית'. בדיוק כמו אדם שמחפש תירוצים להצדיק הרגל רע, המערכת חששה להיכנס לעזה ולכן המציאה לעצמה צידוקים".

אם נוטים לחשוב שרק אוסלו וההתנתקות היו אבני הפינה של התהליך, אטינגר מבקש לתקן את הרושם ומצביע על צמתים קריטיים נוספים לאורך הדרך. "הדרך לשבעה באוקטובר רצופה בהרבה מאוד החלטות דרמטיות שהציבור הרחב לא תמיד יודע לזהות", הוא מסביר, "אחת מהן הייתה ב־2008, כשהחלה ההסדרה וההודנה מול חמאס שצבר כוח. צומת דרמטי נוסף היה לאחר מבצע 'צוק איתן', אז התחולל שינוי תפיסתי עמוק שהובילה המערכת, שמשמעותו הפרקטית הייתה שישראל מעוניינת בחמאס כריבון יציב ברצועת עזה. זה לא אירוע בודד, אלא שרשרת של נקודות הכרעה שהלכו והעמיקו את הבור".

איפה זה היה יכול להיעצר בדרך? איך קרה שגם כאשר הימין עלה לשלטון פעם אחר פעם, הוא לא הצליח להפוך את הקערה על פיה ולשנות את המסלול?

"התשובה טמונה בהחלטה המתמשכת שלא לכבוש את עזה, ובאופן שבו התנהלו הישיבות הביטחוניות לאורך השנים", מנתח אטינגר, "בכל דיון קבינט, קציני הצבא הגיעו לשולחן והציגו לשרים מספר חלופות מוגבל. דוח מבקר המדינה על 'צוק איתן' ועדויות רבות נוספות המובאות בספר מראים בבירור כיצד הדרג הצבאי ניתב את מקבלי ההחלטות. כשישבה ממשלת ימין והצבא הציג לה את כיבוש עזה כתרחיש בלהות בלתי אפשרי, התוצאה הכמעט מתבקשת הייתה בריחה להסדרות וחלופות רכות".

אחת הדוגמאות הבולטות לכך בספר היא הדלפת מצגת הקבינט המפורסמת במהלך מבצע 'צוק איתן' – מצגת שהציגה מחירים מופרזים במטרה להוריד כליל מסדר היום את אפשרות ההכרעה. "זה משהו שכנראה גם ראש הממשלה נתניהו הבין רק אחרי שבעה באוקטובר: אי אפשר להתנהל רק עם הכלים שמערכת הביטחון מביאה אל השולחן, אלא חייבים לשבור את הדיסציפלינה הזאת ולהביא תפיסות ואנשים מבחוץ", אומר אטינגר.

"זה לא רק גורם אחד, אלא שרשרת שלמה של גורמים שיצרה את המציאות הזאת", מוסיף גרונר, "גם כשהיה לצבא איזה פרץ רצון לפעול, מיד הגיעו בג"ץ והאמריקנים ובלמו אותו. נוצרה מערכת של כבלים משפטיים ומוסר מעוות סביב סוגיית 'בלתי מעורבים', עד שמגיעים למצב שבו אומרים למנהיגים: 'את זה אי אפשר, את זה אי אפשר וגם את זה אי אפשר'. מצד שני, הדרג המדיני לא יכול להתנער מאחריות. בסוף האחריות היא אצל מי שיושב בראש, והוא שצריך להנחות את הצבא להביא תוכניות להכרעה. אלא שזה קשה במיוחד כשהתקשורת, מערכת המשפט וראשי מערכת הביטחון מונעים כולם מאותה תפיסה".

גרונר מזכיר מסמך יוצא דופן ששיגר בצלאל סמוטריץ' כחודש בלבד לפני הטבח, הממחיש את השיתוק בקבינט: "סמוטריץ' כתב בדיוק על זה – שישיבות הקבינט הפכו ללא רלוונטיות כי אין בהן דיון אסטרטגי אמיתי. הצבא מגיע מראש עם שתיים-שלוש חלופות סגורות שהוא כבר הכריע ביניהן, ומציג אותן לשרים בבחינת 'תבחרו ממה שיש'. שרים שניסו לשאול שאלות נוקשות נתקלו בהתעלמות, והדיון הסתיים באכילת בורקסים. השתרשה כאן נורמה של שנים, כשברקע החמיצו אין־ספור צומתי הכרעה – כמו ההזדמנות לחסל את כל הנהגת חמאס כשהייתה מכונסת במבנה אחד, אך החיסול סוכל או נכשל עקב השימוש בחימוש מופחת מחשש לפגיעה בסביבה.

"כשאתה מחליט שאתה לא כובש את עזה, נכנע לתכתיבים בין־לאומיים ומאמץ מוסר מזויף, אתה מצמצם לעצמך את האפשרויות ומגיע לשרשרת של החלטות גרועות", מאבחן גרונר, "בסופו של דבר, התורה מציגה לנו את המציאות בצורה הנכונה והבריאה ביותר – זו לא רק אמונה ערכית, אלא פרקטיקה ביטחונית. כשאתה הולך עם האמת של עם ישראל, הדברים מסתדרים. עובדה שבמלחמה הנוכחית עשו את מה שנמנעו ממנו שנים. הטיעון ה'מוסרי' של שמירה על חפים מפשע התפוצץ בפנים: אם היו מחסלים את הנהגת חמאס בזמן, במחיר נקודתי, היו נחסכים חייהם של עשרות אלפים בהמשך. הלקחים הללו מ'תיק עזה' הם לא היסטוריה רחוקה – הם המפתח הבלעדי לניהול המערכות שנעמוד בפניהן מכאן והלאה".

מבחינת גרונר ואטינגר, העיסוק בשאלת האשמה האישית הופך מהר מאוד למשני. "בסוף כולם אשמים, ועל כולם במידה מסוימת אפשר גם ללמד זכות", מפתיע אטינגר, "מה שבאמת מעניין אותנו זו השאלה מה צריך להשתנות. כשמדברים על הדרג המדיני ועל היכולת שלו לקבל החלטות מול מערכת הביטחון, חייבים להבין את המשמעות הקריטית של החברה האזרחית. מנהיג לא יכול לחולל שינויים עמוקים במערכת בלי גב ולחץ ציבורי חזק. הספר הזה נועד בראש ובראשונה להעיר את הציבור, כי בסופו של דבר הכול יושב עליו. השינוי לא מגיע רק מלמעלה – גם מ"פ בשטח, קצין מודיעין בגזרה או אזרח מהשורה שמבין את התהליכים, יכול להשפיע באופן דרמטי על המציאות".

לעורר מודעות ציבורית עמוקה

לצד הניתוח הביטחוני, השניים אינם מנסים להסתיר את נקודת המוצא האמונית שממנה צמח החיבור. "כשחשבנו על הפיכת הטורים לספר, היה לי קריטי להכניס שני דברים", משתף אטינגר, "האחד הוא שיהיה מוזכר שם שמיים, והשני הוא הפסוק 'והיה אשר תותירו מהם לשׂיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם'. בתפיסה שלי, כל 600 העמודים של הספר הם בסך הכול פירוש מעשי לכך. מתוך אמונה שהתורה היא אמת, אנחנו מראים כיצד היא משתקפת באופן המדויק ביותר במציאות הביטחונית. זו לא אמונה עיוורת שמנותקת מהשטח, אלא הבנה שכאשר פועלים מתוך זהות לאומית ואמונה ישרות, גם הצעדים המעשיים נראים אחרת לחלוטין".

גרונר מחזק את הדברים ומחדד את הכשל שבשיח הנוכחי: "כשנלכדים בתוך עולם המושגים של המערכת – כמו הדיון המצומצם על הסים שנדלק או 'מי העיר את מי' – כבר הפסדנו את לב האירוע. ברור שיש שאלות מבצעיות שצריך לתקן ומי שאשם צריך לתת את הדין, אבל המאבק האמיתי הוא על התפיסה. כשנכנעים למוסר מזויף ולתכתיבים בין־לאומיים, מגיעים לאבדון ולחוסר אונים. לעומת זאת כשפועלים לפי האמת הפשוטה, הדברים פתאום מסתדרים – כפי שראינו בתחילת המלחמה, כשהמערכת עשתה דברים שנמנעו מהם במשך עשרות שנים".

אף שהספר נעצר בערב שבעה באוקטובר, והציבור הישראלי מוצא את עצמו כיום – כעבור זמן רב של לחימה – מול אותן יוזמות מדיניות של שלטון טכנוקרטים בעזה ושיח על היום שאחרי, השניים משוכנעים כי התובנות בספר אקטואליות מתמיד. "הייתי לחוץ להוציא את הספר מוקדם מחשש שהדברים ישתנו והוא יאבד מהרלוונטיות שלו, אבל הקוביות הגדולות והדילמות האסטרטגיות נותרו בדיוק אותן דילמות", נאנח אטינגר.

מבחינת השניים, הלקח המרכזי לאזרח הקטן הוא שאסור להישאר פסיביים או להניח שהדברים בטיפול. "אם היינו מבינים בזמן שהאירוע כולו נוסע במסלול מסוכן, והיינו מציפים ללא הרף את הדרישה להכרעה ולכיבוש הרצועה – הלחץ הציבורי היה הופך את סוגיית עזה לשאלת הבחירות המרכזית ומכריע את הכף", גורס אטינגר, "זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות כיום מול האיומים ביהודה ושומרון ומול הרשות הפלשתינית – לעורר מודעות ציבורית עמוקה דרך תחקירים, שתגרום לציבור ולמנהיגיו לתפוס את מציאות הטרור כפי שהיא ולאפשר שינוי אמיתי בשטח".

הספר, שכבר נמכר באלפי עותקים במכירה מוקדמת, עושה כעת את דרכו לא רק למדפי הספרים של הציבור הרחב, אלא גם לשולחנותיהם של שרים, חברי כנסת, משפיענים ובכירים במערכת הביטחון. "אנחנו עובדים כדי שזה יגיע לכל מקבלי ההחלטות והמשפיענים, אבל לא פחות מכך – למפקדים בשטח. בסופו של דבר, כשמפקד פלוגה בעזה או אזרח בבית מבין את גודל השעה, הוא הופך לחלק מהשינוי. הלימוד של 'תיק עזה' הוא לא שיעור בהיסטוריה, אלא המצפן שלנו למערכות שעוד נכונות לנו".