—
מתאים למשפחות עם ילדים מגיל 7 . נגיש
לא, זו לא עוד מושבה בדרך לצפון. לא עוד רק חסידי ברסלב. זהו סיפורה של מושבה דרך עיניהם של מייסדיה. תרנו הפעם אחרי שתי נקודות בגליל התחתון ועמק הירדן המחזירות אותנו לראשית ההתיישבות שם: יבנאל ובית שאן.
יבנאל
אולי יעניין אתכם
נתחיל בסיפור. משפחת ליפשיץ עלתה לארץ ישראל מליטא בשלהי המאה ה־19. כמה שנים מאוחר יותר עלתה מרומניה משפחת ברקוביץ'. במשך כמה שנים אחרי הגעתן ארצה ניסו שתי המשפחות את מזלן, כל אחת בנפרד, בכמה יישובים בארץ, אולם לא הצליחו להכות שורשים של ממש באף אחד מהם, עד שהגיעו ליבנאל. משפחת ליפשיץ עשתה זאת בשנת 1905, והקימה את ביתה בשכנות לברקוביצ'ים, שהגיעו למושבה ארבע שנים קודם לכן.
ברוך ליפשיץ וצילה ברקוביץ' הגיעו ליבנאל עם משפחותיהם כנער ונערה בגיל העשרה. לא עבר זמן רב עד שהשניים התאהבו, ובשנת 1907 התחתנו. שנה מאוחר יותר, לאחר הולדת בנם הבכור, נסעו השניים לצידון כדי להקים שם מפעל לקרח. אולם מהר מאוד הבינו שזה לא בשבילם, ואחרי שנה שבו ליבנאל. הם רכשו בית ברחוב הראשי של המושבה, וגידלו בו את חמשת ילדיהם: מוישל'ה, יונינה, אברמל'ה, דיתה ודדי. הבית נבנה בשנת 1905 מאבן בזלת מקומית על ידי יהודי שעלה מליטא, התיישב במשמר הירדן אולם עזב אותה יחד עם משה ליפשיץ, אביו של ברוך.
בשנים הראשונות חיה המשפחה בשכירות בבית, עד שברוך קנה אותו מוועד המושבה תמורת 200 לירות. תכנון ובניית הבתים ביבנאל נעשו על ידי האדריכל רוגוב מפקידות הברון. התושבים דרשו שיהיה מרתף תחת הבית, כי "תוצרת החלב צריכה מקום קריר באקלים החם שלנו". הבתים נבנו בשתי שורות במקביל לרחוב.
ברוך היה מכונאי ומסגר אומן. כמו כן הייתה לו טחנת קמח שאנשי המקום וערבים מכל האזור היו באים לטחון בה. צילה הייתה עקרת בית ואחראית על המשק הקטן שהחזיקו לצורכי המשפחה. לאחר פטירתו של ברוך ממחלה בגיל צעיר יחסית, נאלצה צילה לדאוג לבדה לכל צורכי הבית והמשפחה. כשגדלו הבנים, התברר שהתפוחים נפלו קרוב מאוד לעץ: שלושתם, כמו אביהם, מצאו את דרכם לענף המתכת. הם היו רתכים מומחים, וברבות השנים הקימו את 'נגררי ליפשיץ' – מפעל לייצור נגררים ועגלות לחקלאות, שהיה לשם דבר בכל הארץ ופעל ברציפות עד אמצע שנות ה־90 של המאה שעברה.
בשנת 1963 הלכה צילה לעולמה. במשך כעשור לאחר מכן המשיכו כמה מבני המשפחה להתגורר בבית, אבל באמצע שנות ה־70 עזבו גם הם, והבית עמד נטוש ושומם במשך כ־40 שנה. בשנת 2012 החליטו יובל – בנו של דדי ליפשיץ – ורעייתו דליה, בעצמה דור רביעי למייסדי יבנאל, לשלב בין אהבתם להיסטוריה ולמורשת ובין הרצון להנציח את המשפחה ופועלה, והפכו את הבית למרכז מבקרים, שלצד הסיפור המשפחתי יציג פרקים חשובים בסיפוריהם של יבנאל ושל אנשי העלייה הראשונה. את המרכז קראו על שם מי שעמדה בראש המשפחה וניהלה את המקום במשך עשרות שנים – "בית סבתא צילה".
לפני כמה חודשים נפטר יובל, אולם דליה ממשיכה לקבל מבקרים במוזיאון.
כשמגיעים לבית סבתא צילה צופים תחילה בסרט המביא את סיפור ראשוני המשפחה והיישוב, וכן במצגת מיוחדת המתעדת את תהליך השיפוץ של הבית. במקום מגוון גדול ומרשים של מוצגים, הממחישים את אורח חייהם של איכרי המושבה בראשית המאה שעברה. בין אלה ניתן למצוא כלים חקלאיים רבים, כלי עבודה (כולל כאלה שהיו שייכים לבני משפחת ליפשיץ), כלי מטבח ואחרים.
עוד במקום: תצוגת ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בתל ינעם הסמוך ליבנאל והמזוהה עם יבנאל המקראית, מכשירי רדיו עתיקים ועוד.
במרפסת הבית ובצמוד לו נבנו כמה פינות ישיבה מרווחות. המרכז נמנה על כ־200 אתרי מורשת השייכים לארגון הגג של המועצה לשימור אתרים.
בית סבתא צילה, דרך המושבות, יבנאל, 050-9936988. יש לתאם מראש.
***
