איפה האלוף, האוגדונר, המח"ט, המג"ד, הטייס, שיאמר עד כאן – מקונן עיתונאי ידוע ומסביר את היעדר הסרבנות בכך שהמלחמה הארוכה התישה את לובשי המדים. הוא מנכס לעצמו ולשכמותו את הצבא, ואינו מבין (או שמעדיף שלא להבין) שהצבא כבר לא שלו. גם את ציות הרמטכ"ל לדרג המדיני הוא תולה לא בתמיכה מלאה במבצע, אלא בניסיון להרוויח זמן באמצעות ציות איטי.
אותו עיתונאי מגלם את שיא הניתוק מהצבא ולמעשה מהחברה הישראלית. הוא אינו מכיר את הלוחמים והמפקדים, הוא שבוי בקונספציה שלפיה מפקדי הצבא הם אותם אנשים שהוא מכיר מתקופה אחרת. מהתקופה שבה כיהנו רמטכ"לים וראשי שב"כ שלמרבה הבושה אנחנו רואים אותם היום משמיצים את חיילינו באומרם שהם רוצחי תינוקות כתחביב, מבצעי ג'נוסייד, מרעיבים ילדים, ואת ממשלת ישראל שהיא יוצאת למלחמת שולל ומפקירת חטופים. אלה שמצולמים מחייכים עם אנשי מחאה אלימים ולא רואים בכך בעיה.
האנכרוניזם הזה מאפיין אנשי תקשורת רבים שלא מבינים שהחברה הישראלית השתנתה ואיתה גם הצבא. החברה הישראלית למודת עסקאות מופקרות שבהן שוחררו אלפי מחבלים עם דם על הידיים ובראשם הארכי־רוצח יחיא סינוואר. עסקאות שגבו מחיר דמים נורא. הציבור נחוש להשיג ניצחון מוחלט, מייחל לראות את החטופים בבית, חלקם אף בנים למשפחות פורום תקווה שמובילות את הדרישה לניצחון מוחלט. משפחות אמיצות שנטרפות מדאגה לבניהן שבשבי, אך דואגות גם לילדיהן האחרים ולעם ישראל כולו שלא יחיו תחת איום מתמיד של חטיפות והתקפות טרור. כאלה שיתרחשו חלילה אם תתקיים עסקה מופקרת שמשאירה את חמאס על כנו בעזה.
נראה שאותם אנשי תקשורת מסרבים להכיר במציאות. הם מנסים להניע את חיילינו לסרב או לפחות להתלונן על שחיקה. מייצרים ידיעות שווא שההתייצבות למילואים ירדה. והאמת? גם כעת, בסבב החמישי, יש יותר מ־100 אחוזי התייצבות. מה שקרה לצבא במלחמה האחרונה הוא שינוי דרמטי. חזרה האמונה בצדקת הדרך. לכל אורך שדרת הפיקוד ועד לחייל הפשוט ברור כאור היום מה אנו עושים בעזה. שבעה באוקטובר פקח את עינינו לראות שאם נניח את הנשק, נחדל להתקיים. ככה פשוט. כל הזיות השווא על מזרח תיכון חדש התפוגגו בעשן שעלה מהעוטף באותו יום מר ונמהר.
חילופי האליטות מתבטאים גם בצבא. המפקדים של ימינו קורצו מחומר אחר. בוגרי מכינות חילוניות ודתיות וישיבות הסדר תפסו את מקום הקיבוצניקים שהציונות נגמרה להם. ציונות קיקיונית שתלושה מהיהדות. בצר להם, אותם אנשי תקשורת ו"לשעברים" מכנים את המפקדים החדשים "משיחיים". הם מנסים להלך אימים על הציבור שמדובר בפונדמנטליסטים קיצוניים חדורי ג'יהאד. אבל זה לא עובד להם. הציבור ברובו מחובר למסורת, ומשיחיות לא מפחידה אותו.
הם טוענים שישראל הפכה למצורעת בעיני מדינות העולם. ואכן לא נעים כשמדינות אירופיות מאיימות באמברגו ובהחזרת השגריר, ומכירות במדינה פלשתינית. אבל כשהציבור מבין שהמחיר של פופולריות בין־לאומית כרוך בהשארת האיום על מדינת ישראל, ברור לכול במה הוא יבחר. אם אין ברירה, ניסע לחופשה באילת במקום לאיים המלדיביים. ננפוש בכינרת במקום באגם קומו. אבל לעולם לא נאפשר להחזיר את היהודים למוראות מסעי הצלב והאינקוויזיציה, לפוגרומים ברוסיה הצארית ובמהפכה הבולשביקית, למאורעות תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט, לפרהוד ולשואה. אם נשלם מחיר על עמידה איתנה מול הטרור שבא להשמידנו, לו יהי.
הכותבת היא חברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
