עימות על הקו

זה קרה ממש בתחילת חודש מרץ, עת החלו תושבי הצפון לחזור הביתה, חודשים ספורים מאז שנחתם הסכם הפסקת האש עם לבנון. מהר מאוד התברר שיש הבדל בין היישובים שנמצאים ממש על הגבול ליישובים המרוחקים יותר. הקושי לחזור ליישובים סמוכי הגדר היה גדול יותר, באופן טבעי. השר זאב אלקין, שאחראי על שיקום היישובים, הגיע לפגישה עם יושב ראש מושב מרגליות איתן דוידי ועם ראש המועצה האזורית מבואות החרמון בני בן מובחר. דוידי, אדם ססגוני ואופטימי בדרך כלל, שלא עזב במהלך המלחמה אף לא ליום אחד את המושב שנמצא על הגבול, היה נראה מיואש. "אנחנו בקו הכי קדמי, ובסופו של דבר למדינת ישראל לא אכפת מאיתנו", אמר לאלקין. "אנחנו מקבלים פירור פה ופירור שם. אז אל תתפלאו שאנשים לא חוזרים לכאן. הם כבר הפסיקו להאמין".

דוידי נתן לדוגמה את נושא פיתוח המגרשים. מי שרוצה לבנות בית במרגליות, בגלל המיקום של המושב על קו ההר מול לבנון, נאלץ לשלם יותר על הפיתוח. כמה קילומטרים דרומה, על שטח מישורי ורחוק יותר מהגבול, הפיתוח זול יותר. למדינה לא אכפת שזה המצב, והיא כאילו אומרת לאנשים: למה לכם לבנות ולגור על הגבול, יותר זול לבנות בשטח מישורי. אלקין הבין מיד שחייבים להתחיל להזרים ולהשקיע הרבה כסף באופן ממוקד ביישובים צמודי הגדר, כאמירה עקרונית של המדינה, אחרת אנשים לא יגורו שם. הוא כינס את משרדי השיכון, ההתיישבות, האוצר והחקלאות, וכולם גיבשו החלטת ממשלה שתעסוק רק ביישובים האלה. יש אפילו מונח שמופיע בהחלטות ממשלה קודמות שמגדיר מה הם יישובים צמודי גדר (עד שני קילומטרים מהגבול). כלומר זה מושג מוכר, ואין צורך להמציא שום דבר חדש.

ישבו המשרדים על המדוכה והוציאו תחת ידם החלטה רצינית בסכום של מיליארד שקלים שמסבסדת קרקעות למילואימניקים וגם למתיישבים אחרים שמבקשים לגור על הגבול, מממנת מבנים יבילים בעבור משפחות צעירות שרוצות לעבור כבר עכשיו, עוד לפני בניית הקבע, משקיעה בחקלאות באותם יישובים, נותנת מימון למעונות גם מתחת לסטנדרט שקבע משרד החינוך לפתיחת גני ילדים ועוד. הכול כדי לייצר תשתית ראויה למשפחות צעירות שרוצות לבוא לשם. ההחלטה הוכנה עוד לפני יום העצמאות, בחודש מאי. ואז הגיעו אנשי משרד המשפטים והאוצר ואמרו שהמונח "צמוד גדר" נוגע לכל היישובים שסמוכים לגבול, בכל הארץ, אז איך אתם מבקשים לאשר תוכנית רק לצמודי הגדר שסמוכים ללבנון? אלקין שמע והחל למרוט שערות. הרי זה עתה הסתיימה מלחמה ארוכה בצפון, והוא כידוע מונה לטפל בשיקום הצפון (וגם ביישובי העוטף בדרום). אין לו מנדט לטפל בבקעת הירדן או ביישובי הגבול עם מצרים וסוריה. ועכשיו דורשים ממנו להוכיח שיש מצב מיוחד דווקא ביישובים צמודי הגדר של לבנון ולהסביר איך בעקבות המלחמה זה נוגע רק להם.

חודשיים שלמים עברו מחודש מאי ועד יולי כדי לקיים דיונים ולהעביר מסמכים, עד שהגיע האישור המיוחל מהפקידים. ככה מדינת ישראל מתכוונת לשקם חבל ארץ שחטף טילים ורקטות במשך יותר משנה ופונה מיושביו? ככה מתכוונת המערכת להתמודד עם אירועי חירום אזרחיים עתידיים? ומה היה קורה אם השר הממונה לא היה יודע להתווכח עם אנשי אגף התקציבים או איך לשכנע את המשפטנים, ולא היה מנוסה בהעברת חקיקה מהירה בכנסת? האם הצלחה של פרויקט שיקום ענק מהסוג הזה תלויה בשאלה אם השר האחראי מספיק מנוסה ואם הוא מכיר את השטיקים הנדרשים כדי לקדם דברים מהר? למישהו זה נשמע הגיוני?

אולי יעניין אתכם

עוד באקטואליה האיסור על הגעת אוהדי הפועל ב"ש לאלקמאר: נדבך נוסף במאבק המדיני נגד ישראל

עוד באקטואליה חדש ביו"ש: שיתוף פעולה הדוק בין המשטרה לאנשי החוות

תוכיח שיש מלחמה

וכאן נשאלת השאלה, האם מדינת ישראל בכלל מסוגלת להתמודד עם אירועי חירום שהם לא צבאיים? האם המבנה הפוליטי והפקידותי הקיים מסוגל לתת מענה ראוי לאירועים כאלו שמתרגשים עלינו אחת לכמה שנים? האם הדרך היחידה שלא יטילו עליך מגבלות וחסמים משפטיים היא רק אם עברת טבח ואסון נוראי כמו בשבעה באוקטובר, ורק אז יפחדו להתעסק איתך במסגרת תהליך השיקום, כפי שקורה עם מנהלת תקומה שהוקמה בעבור יישובי העוטף? אם בחסדי שמיים נמנע טבח דומה ביישובי הצפון, והם "רק" עברו הרס רב ופינוי של האוכלוסייה, במצב כזה דינך להיתקל במערכת נוקשה ועמוסת בירוקרטיה?

מדינת ישראל אוהבת לעבוד עם תוכניות חומש, מתוך רצון הגיוני להוביל תהליכי עומק ארוכי טווח. ולכן עוד במהלך המלחמה בצפון החליטה הממשלה שגם אזור הצפון ראוי לתוכנית חומש משלו. לאחר מכן גם הוקצה הכסף הנדרש למימוש התוכנית. העניין הוא שיש נושאים שלא יכולים לחכות לסוף הדרך, כמו נושא החינוך, לאור העובדה ששנת הלימודים מתחילה בספטמבר. כלומר בתוך תוכנית החומש יש נושאים דחופים שצריך להקדים לאשר. ישבו אנשי מנהלת תנופה עם משרדי האוצר והחינוך וגיבשו תוכנית חומש לנושא החינוך בהיקף של מיליארד וחצי שקלים. מדובר בפרויקט מושקע באופן מיוחד, שכולל תקציבים אוטונומיים לבתי הספר שינוהלו לפי שיקול דעת המנהלים, שיפוץ המבנים עצמם, בניית מעבדות, מרכזי חדשנות, עידוד מורים חדשים להגיע לצפון באמצעות חוזים אישיים ומענקים, תקציב לחינוך בלתי פורמלי של תנועות נוער וחינוך התיישבותי ועוד הרבה דברים טובים. ממש ימות המשיח.

באופן טבעי השאיפה הייתה לאשר את זה לקראת חודש ספטמבר. הכול נכתב ואושר ואפילו עבר את הייעוץ המשפטי במשרדים הרלוונטיים והוגש לקראת ישיבת הממשלה. אלא שאז הגיע הייעוץ המשפטי של משרד ראש הממשלה והודיע שאי אפשר לאשר תוכנית חומש אלא לשנתיים בלבד. שאלו השרים אלקין, סמוטריץ' וקיש, מדוע ולמה? ואז הוסבר להם שמדובר בתוכנית שעוסקת בקו העימות ונובעת מתוך נימוק ביטחוני של המלחמה שנערכה בצפון, וישנו נוהג שהתפתח ולפיו לא מאשרים החלטות בנושאי עדיפות לאומית על בסיס ביטחוני ליותר משנתיים. זאת מכיוון שצריך לתקף מחדש את הנימוק הביטחוני כל שנתיים ולראות שהוא עדיין רלוונטי. נדגיש שוב, מדובר על נוהג. זה לא כתוב בשום חוק, אלא ככה התרגלו. אז מה אם מול הנוהג הזה ישנה החלטת ממשלה שאושרה וקבעה שזו חייבת להיות תוכנית חומש. מה זו ממשלה אל מול נוהג שאליו התרגלו בייעוץ המשפטי.

וככה זה נגרר ונמשך שבועות, כשכולם נדרשים לעלות לרגל ולהסביר לייעוץ המשפטי של משרד ראש הממשלה ששיקום אחרי מלחמה הוא תהליך ארוך ואי אפשר להסתפק רק בשנתיים, ועוד כהנה וכהנה שכנועים כדי שהאדונים המכובדים ישתכנעו שראוי לסטות מהנוהג הקדוש בעבור שיקום הצפון ההרוס. כולם עצרו מלכת והחלו לכתוב מסמכים מקצועיים ולנמק מדוע זו חייבת להיות תוכנית חומש. מנהלת מחוז צפון במשרד החינוך עברה לעסוק רק בנושא הזה במשך שבועות. ונשאל שוב – מה היה קורה אם היה מדובר בשר צעיר וחסר ניסיון, ולא בשר אלקין שמכיר את היועצים המשפטיים ואת החשבים שעסקו בנושא? לפני שבועיים גובשה נוסחת פשרה שאפשרה את אישור התוכנית לחמש שנים, אבל קבעה התניה שאומרת שאחרי שלוש שנים תידרש להתקבל חוות דעת ביטחונית חדשה כדי לאפשר את המשך התוכנית לעוד שנתיים. במילים אחרות, את המילה האחרונה התעקשו לומר היועצים המשפטיים גם כאן. ובעיקר, שוב התעכב אישור התוכנית במשך שבועות ארוכים.

הכסף מוכן, ההגדרה לא

והנה עוד דוגמה אחת כדי להדגים את התקיעות הנוראה של המערכת. איך בכלל מגדירים מהו קו העימות שעליו תחול התוכנית? לכאורה, מאז היציאה מלבנון, זה כבר הוגדר בהחלטות ממשלה קודמות – תשעה קילומטרים מהגבול. כשנכנס אלקין לתפקידו והגיע לישיבה עם גורמי המקצוע, הוא הודיע להם שהחיים שלהם תותים כי כבר יש בסיס משפטי של החלטות קודמות שמגדיר מהו אזור קו העימות בצפון. התשובה המדהימה שקיבל בחזרה מהייעוץ המשפטי הייתה שההגדרה ההיא אינה רלוונטית, מכיוון שמאז שהיא נקבעה פרצה המלחמה הנוכחית בצפון, ואולי בעקבותיה המצב הביטחוני השתנה לחלוטין. אנא הבא לנו חוות דעת ביטחונית חדשה שתגדיר מהו המצב הביטחוני העדכני, התבקש השר הטרי.

אחרי שהתאושש מעט מההלם, פנה אלקין לצבא וקיבל תשובה שברור לגמרי שקו העימות נשאר כשהיה. "נדאג לך למכתב", הרגיעו אותו. לאחר שהועבר המכתב לאנשי האוצר והמשפטים, נענה בתגובה שזה לא מספיק. הם רוצים נתונים וסטטיסטיקות, ושיוכיחו להם באותות ובמופתים שהמצב הביטחוני הנוכחי הוא כזה שיש עדיין איום על היישובים. חזר אלקין שוב למשרד הביטחון וביקש חוות דעת מעודכנת. אז הם גיבשו מסמך חדש, אך גם הוא לא הספיק. את המסמך השלישי כבר הסכימו המשפטנים לקבל, אבל שאלו בתגובה – האם קו העימות כולל רק את היישובים שבתוך תשעת הקילומטרים? במשרד הביטחון השיבו שיש גם יישובים שמוגדרים כקו עימות למרות שהם מעבר לתשעת הקילומטרים, כפי שהיה גם בעבר. הו, אם כך הודיעו המשפטנים שנדרש מסמך חדש שמראה שגם היישובים שמעבר לקו המדובר אכן נדרשים מבחינה ביטחונית להיכלל בקו העימות.

נקצר את הסיפור ונגלה לכם שככה זה נמשך חצי שנה. חצי שנה. מתוכה, שלושת החודשים האחרונים היו עוול של ממש. כי כבר התקבלה החלטת ממשלה למתן סיוע חירום לעסקים ולתעשייה שבקו העימות, החלטה שהייתה מוכנה כבר אחרי פסח, בחודש אפריל. רק דבר אחד היה חסר – ההגדרה של קו העימות. במשך שלושה חודשים שכבו 600 מיליון שקלים במשרד האוצר, כשעסקים נאנקו וחיכו עם הלשון בחוץ. שוב, אחרי שכבר יש החלטת ממשלה שמתקצבת את הנושא. רק בחודש יולי זה נפתר, כשהתקבל אישור ההגדרה של מהו אותו קו עימות. אם תרצו, הגישה היא שאתה אשם כל עוד לא הוכחה זכאותך. גישה נוראית של יש לנו זמן ואין לחץ וממשיכים לעבוד לפי הכללים הרגילים שקיימים בעת שגרה, גם כשאתה בעת חירום. וככה זה ייראה שוב גם במבצע השיקום הענק הבא, שבוא יבוא, כל עוד משהו עמוק ובסיסי לא ישתנה כאן.

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

לתגובות:

[email protected]